ייצוב האקלים צובר תאוצה – צריך להמשיך לדחוף

בסוף פברואר התפרסם דוח ביניים של האו"ם אודות ההתחייבויות של ממשלות העולם במסגרת הסכם פריז. הדוח מביא תמונת מצב עולמית של יעדים לצמצום פליטות גזי חממה נכון ל-2020. מדובר בדוח ביניים עם חסך חשוב מאוד: שתי מעצמות שינוי האקלים, ארצות הברית וסין, טרם הגישו עדכוני יעדים.

על פי הדוח החלקי, חרף שיפורים משמעותיים ביעדים, בפרט מצד בריטניה והאיחוד האירופי – שקלול היעדים המוצהרים של ממשלות העולם רחוק מאוד ממספיק. אם כל הממשלות יעמדו ביעדים שהגישו תהיה עד 2030 ירידה של אחוז בלבד בפליטות גזי החממה יחסית לשנת 2010. אך מבחינה מדעית, נדרשת עד אותה שנה ירידה לא של אחוז וגם לא של שניים, אלא של 45 אחוזים לפחות כדי שעוד ניתן יהיה לייצב את האקלים.

למרות שהרפובליקה העממית של סין טרם הגישה יעד מעודכן, ראש ממשלתה שִי ג'ינפינג הכריז בסוף ספטמבר על יעד שאפתני של איפוס פליטות עד 2060. מחויבותו ליעד הזה מבשרת טובות. אולם בתחילת מרץ פרסמה ממשלתו תכנית חומש לשנים 2021-5 וטרם ניתן למצוא בה תכניות מתאימות לצמצום פליטות ובפרט לגמילה מהפחם.

יש לציין כי מדובר בתכנית מתאר לאומית בלבד, ותכניות מגזריות מפורטות יותר שעתידות להתפרסם עוד יכולות לשנות את התמונה. יחד עם עדכון היעדים הרשמי מול האו"ם, תכניות אלו עוד יכולות לסמן שינוי כיוון משמעותי.

בארצות הברית, ממשל ביידן מסמן שינוי כיוון ביחס למשבר האקלים, ובסוף פסגת אקלים וירטואלית שכינס הוא הכריז לראשונה בהיסטוריה האמריקאית על יעד פליטות שקרוב להמלצות המדענים: צמצום של 50-52 אחוזים עד שנת 2030. יעד זה גם הוגש רשמית לאו"ם וישולב בדוח עתידי.

שליחו המיוחד של ביידן לענייני אקלים, ג'ון קרי, אמר בעצמו כי יעד זה אינו מספיק בשביל לייצב את האקלים, אבל מהווה את מה שהממשל מסוגל לבצע בעשור הקרוב ומסמן צעד גדול בכיוון הנכון.

יש איתותים שממשל ביידן רציני למדי לא רק ברמת היעדים אלא גם במעשים. הדמוקרטים מקדמים כעת בממשל ובבתי הנבחרים תכנית תשתיות ענקית גדולה וירוקה למדי. היקף התכנית הוא כ-2 טריליון דולר, והיא כוללת סטנדרטים לאנרגיה נקייה, שדרוג מבנים ליעילות אנרגטית, ועוד. אולם חשוב לזכור שהכל יחסי: בהיותה של ארה"ב מובילת הרס האקלים בכמעט כל מדד אפשרי, גם אם הממשלה החדשה מגלה יחס רציני לשינוי האקלים, דרכה לקיימות רחוקה מאוד – שלא לדבר על תיקון נזקיה.

תכנית התשתיות של ביידן מקבלת תמיכה גם מכיוון בלתי צפוי: איגוד כורי הפחם הגדול בארצות הברית הביע תמיכה מסוייגת בתכנית, תוך הדגשת הצורך לספק מענה לכורי פחם המאבדים את פרנסתם על רקע קריסת התעשיה, שרק תואץ עם התגברות מאמצי ייצוב האקלים.

בתנועת האקלים ובאגף הפרוגרסיבי מדגישים כי נדרשת תכנית תשתיות גדולה פי כמה – למשל 10 טריליון דולר. הרפובליקנים מצדם מתנגדים בתוקף גם לתכנית של ביידן, אך ניתן לקוות שהלחץ הציבורי והמקצועי, יחד עם הלחץ משמאל בתוך בתי הנבחרים, יובילו לפשרה שתשמר ואף תגדיל את היקף התכנית, ותחזק את היבטיה האקלימיים.

באמריקה ובאירופה, אספקת החשמל נהיית ירוקה יותר

עם ובלי קשר ליעדי האקלים של ממשלות העולם ולתכניות העל של המעצמות, מסתמן שחלו בשנה האחרונה התקדמויות משמעותיות בהפחתת הפליטות מהפקת החשמל. מדובר במגזר הגדול ביותר מבחינת חשיבותו האקלימית, והשינויים המבניים בו משפיעים על כלל תשתיות האנרגיה בעולם.

בארצות הברית, למרות המדיניות האנטי-אקלימית המסורה של ממשל טראמפ, עקפו האנרגיות המתחדשות הן את הפחם והן את האנרגיה האטומית בשנת 2020 מבחינת חלקן בהפקת החשמל. עם זאת, הפקת החשמל מגז התגברה עוד יותר – חדשות רעות עבור האקלים.

בכל זאת, הצמיחה באנרגיות מתחדשות חשובה לכשעצמה, ויש לזקוף אותה בעיקר למדיניות ציבורית – אם כי כוחות שוק שיחקו בשנה האחרונה גם הם לטובת באנרגיות המתחדשות, במידה מסויימת. כדי להתקדם במהירות הנדרשת אל עבר איפוס פליטות וייצוב האקלים, תידרש מדיניות ציבורית אגרסיבית עוד יותר – ניתן רק לקוות שממשל ביידן יעמוד במשימה.

בבריטניה – גם היא בין שיאניות הפליטות ההיסטוריות – נרשם ציון דרך מרשים עוד יותר: פליטות גזי החממה של המדינה ב-2020 היו 51% פחות מאשר בשנת 1990! כלומר בניגוד לרוב מדינות העולם, בריטניה כבר הגיעה לירידה של חצי בפליטות לעומת השיא ההיסטורי שלה.

ההישג הזה נרשם ב-2020 תודות להשפעות משבר הקורונה – שהביא ירידה של 11% בפליטות – אבל פליטותיה היו בירידה הדרגתית כבר מאז 1991. זאת בין היתר כי בניגוד לארצות רבות, בבריטניה גם בימין השמרני יש תמיכה נרחבת לאיפוס פליטות. ב-2019 למשל עבר תחת ממשלת תרזה מיי השמרנית חוק שכובל את הממשלה ליעד של נטו אפס פליטות עד 2050. כעת אף הגדילה ממשלת בוריס ג'ונסון השמרנית וחוקקה יעד של צמצום של 78 אחוזים עד 2035.

עיקר הירידה בפליטות של בריטניה מקורה בהפחתת השימוש בפחם עבור חשמל, לצד מעבר לתעשיות נקיות יותר ורגולציה תעשייתית משופרת. אולם חלק מהירידה, כמו במדינות עשירות רבות, מקורה גם בכך שבמקום לייצר מוצרי צריכה פיזיים בעצמה, בריטניה עברה לייבא רבים מהם ממדינות עניות יותר, ובראשן סין – ובכך בעצם פיזרה מחדש חלק מהפליטות שכרוכות בכלכלתה, ולא בהכרח הפחיתה את תרומתה למאזן הכולל.

ולמרות שהפליטות הכרוכות במוצרים אותם בריטניה מייבאת אינן כלולות במאזן הפליטות היורד שלה, גם אחרי הירידה הדרמטית של שנת הקורונה מאזן הפליטות הבריטי יחסית לגודל האוכלוסייה עומד מעט מעל לממוצע העולמי. המאזן הבריטי צפוי לעלות שוב משמעותית עם ההתאוששות מהקורונה, והמשך הירידה בפליטות יהיה פחות קל להשגה מהירידה עד כה, פשוט כיוון שבריטניה כבר עשתה הרבה מהשינויים הכי קלים ומשמעותיים ונותרה עם החלקים הקשים.

בינתיים, גם ברמה הכלל-אירופאית נרשם ציון דרך חשוב בגמילה מפחם: מאז נחתם הסכם פריז ב-2016, לא פחות ממחצית תחנות הכוח מבוססות הפחם ברחבי היבשת נסגרו או שהוכרזה סגירתם. זאת על פי נתוני פרויקט "אירופה מִעֶבֶר לפחם", העוקב אחרי בנייתן וסגירתן של תשתיות פחם באירופה – לא רק באיחוד האירופי אלא ברחבי היבשת, כולל את בריטניה ותורכיה.

לא בכל המדינות יש מדיניות מספקת השואפת להפסקת השימוש בפחם עד 2030, אבל בחלק מהמקומות תחנות הפחם נסגרות בלי תלות במדיניות ציבורית – בשל שיקולי עלות תועלת ו/או עקב לחץ ציבורי סביב נזקי הבריאות והאקלים של השימוש באבן השחורה.

נראה שיש תנופה אמתית לגמילה מפחם ביבשת, אם כי למרבה התדהמה, במקביל לסגירתן של תחנות רבות עדיין מתקדמות לעת עתה תכניות להקמת עשרות תחנות פחם חדשות – כמעט כולן בתורכיה, וגם שם בוטלו בחודש מרץ בלבד שלושה פרויקטים נוספים. מלבד תורכיה וכמה מדינות קטנות, גם גרמניה ופולין ממשיכות לגרור רגליים בגמילה מהפחם – אך לפחות הפסיקו להקים תחנות פחם חדשות.

גם באירופה, יש להדגיש, הגמילה מפחם אינה בהכרח מתבטאת במעבר למקורות אנרגיה בני קיימא – גם באירופה ממשיכים להקים תשתיות גז, חרף נזקיו האקלימיים האדירים.

בנקים גדולים וקרנות פנסיה ממשיכים לממן את ההרס

לצד מדיניות ציבורית, כאמור, גם כוחות שוק משחקים תפקיד חשוב בשינויים במשק האנרגיה. כתבתי כאן לא מזמן על התנופה המשמעותית במשיכת השקעות מדלקים מאובנים, אחד המאמצים החשובים של תנועת האקלים, מאמץ ששואף לסגור את ברז הכסף להרס האקלים.

אולם חרף התנופה וההתקדמות, מוסדות פיננסיים ממשיכים להזרים משאבים לדלקים משני-האקלים – גם בעולם וגם בישראל.

דוח חדש של RAN (רשת פעולה למען יערות הגשם) חושף את המשך ההשקעות של 60 הבנקים הגדולים בעולם בדלקים מאובנים. לפי ממצאיו, בנקים אלו השקיעו מאז אישור הסכם פריז ב-2016 עד לסוף 2020 בסך הכל 3.8 טריליון דולר בדלקים מאובנים; גם אחרי שההשקעות ירדו באופן יחסי בשנת הקורונה, רמת ההשקעה ממשיכה להיות גבוהה יותר משהייתה לפני ההסכם.

הדוח בדק אף את מאמצי הבנקים להגביל מימון למאובנים בעתיד, ומצא שאפילו הבנק הגדול המוביל מבחינה זו (Unicredit) זכה רק במחצית מהנקודות בבחינה שערכו; נראה כי על אף התקדמות כלשהי ושלל הצהרות על מחויבות ליעדי פריז, הבנקים עוד ממש לא מחויבים להפסקת המימון לדלקים המאובנים.

תחקיר של הגרדיאן מצא כי למעשה, 77% מהדירקטורים בשבעה בנקים אמריקאים קשורים לארגונים עם "סתירה אקלימית" דוגמת חברות דלקים מאובנים וארגוני לובי נגד רגולציה סביבתית. אם המצב בשאר הבנקים הגדולים דומה, אין פלא שהם ממשיכים להזרים כסף להחרבת האקלים.

ובינתיים בישראל, שני אשכנזי מדווחת ב"גלובס" על ניתוח שערכו ארגוני "פנסיה פתוחה" ו"כסף נקי" על האופן בו מושקעים כספי פנסיה של חוסכים בישראל בחברות מזהמות ומשנות-אקלים.

רק חלק מההשקעות של הגופים בכלל גלויות, כך שיש לשער כי מתבצעות עוד השקעות רבות שלא ניתן היה לכמת בניתוח של הארגונים. אולם מתוך הדיווחים הגלויים בלבד, "סך הכול, מדובר בכ-25.6 מיליארד שקל, המהווים 7.9% מכספי הציבור בחברות הביטוח והחיסכון" אשר מושקעים בחברות מזהמות ומשנות-אקלים.

כפי שמציינת אשכנזי, בעוד בעולם מתחילה להתקיים רגולציה למען שקיפות וסטנדרטים לאחריות סביבתית, חברתית וניהולית, בארץ התחום נמצא בחיתוליו.

יש תנופה אמתית למען ייצוב האקלים – צריך להגביר את הקצב

לסיכום, אל לנו להמעיט בחשיבות ההתקדמויות שאנו רואים. יש תנופה אמתית בחברה האזרחית, בממשלות, ואף בקרב חלק מבעלי ההון, וכל התקדמות לצמצום הפליטות עדיפה לאין שיעור מחוסר התקדמות.

בו זמנית, חשוב שנשמור על פרופורציה: כמו שדוח הביניים של האו"ם מתריע, המסלול הנוכחי של מאמצי צמצום הפליטות עוד רחוק מאוד מכל אפשרות לייצב את האקלים – וזאת רק על פי היעדים הרשמיים, שלרוב טובים יותר מהמצב בפועל.

כדי שעוד יהיה סיכוי לייצב את האקלים, ואף כדי להפחית מנזקי שינוי האקלים ולקנות מעט זמן להתמודדות עימם, אסור שנשב ונחכה שהממשלות יעדכנו יעדים ויתכננו תכניות. עלינו להמשיך להתארגן, למחות, לפעול, ולדחוף הלאה את מאמצי הייצוב. בעיניים פקוחות ובלי אשליות – אך בידיעה שלא ניתן להצדיק כל וויתור בנושא כזה הרה-גורל.