יומני לורד בישראל-פלסטין, פרק שביעי: שירת האוטובוס

בבוקרו החמישי של הסיור, אחרי ארוחת בוקר חפוזה במלון של הקבוצה, עליתי לאוטובוס וגיליתי שיש לנו אורחת צעירה. זו היתה מאיאר, בתו בת ה-12 של חוסאם. הוא הסביר שהיא בחופשה מבית הספר לכבוד חגי החורף ושחשב שיהיה נחמד לקחת אותה איתנו למוזיאון ישראל.

> יומני לורד בישראל-פלסטין: כל פרקי הסדרה

ברגע הראשון התפלאתי לראות את מאיאר בצד הזה של החומה. אביה, כך ידעתי, מסוגל לנוע בחופשיות במרחב בזכות מקצועו כמדריך תיירים. הוא שייך לכ-5 אחוז מתושבי הגדה שזוכים באישורים לחצות את הקו. לעיתים מעכבים אותו במחסום בבוקר, אבל בדרך כלל הוא מגיע בזמן. מאיאר לא היתה מדריכת תיירים, אבל נזכרתי שבזכות אמה יש לה מעמד של "תושבת ירושלים" ועל כן היא מעט פחות מוחלשת פוליטית, וחוץ מזה, היא הרי צעירה מכדי שיחולו עליה מגבלות התנועה.

היא מעולם לא ביקרה במוזיאון קודם לכן, אז הצעתי את עצמי כמדריך פרטי. התרגשתי מההזדמנות להציג בפני ילדה פלסטינית מהגדה מקדש כזה של תרבות ישראלית. מאיאר משוגעת על היסטוריה, לכן חוסאם ואני לקחנו אותה קודם כל לתצוגת הארכיאולוגיה, אבל בהמשך גילינו גם את האמנות האימפרסיוניסטית ואפילו ביקרנו בבתי הכנסת שהובאו למוזיאון מרחבי העולם.

זכרתי שחוסאם דיבר פעם על ילדיו בפני אחת הקבוצות. "אני עושה כל שביכולתי כדי שהם לא ישנאו ישראלים," הוא אמר. "אני מציג אותם בפני חברי הישראלים ואני מראה להם שאלה אנשים טובים, אבל אני יודע שכשהילדים שלי יגדלו, לא תהיה בזה תועלת. הם ישנאו ישראלים. הבנות שלי רואות כל יום איך החיילים במחסום מתייחסים לאמא שלהן. הם לא נוהגים בה כאילו היא בת אנוש".

מלחמתי נגד סלידתה של הילדה הזאת נועדה לכשלון. לפחות נלחמתי בסטייל, בעזרת ואן-גוך.

שטן עולמי

שבנו לאוטובוס, מוכנים להמשיך ליריחו, ים המלך, ולכל מה שמעבר להם. שאלתי את חוסאם איך תגיע מאיאר הביתה. "היא לא נוסעת הביתה," הוא אמר, "היא ממשיכה איתנו ליתר הטיול".

לא יכולתי לדמיין חדשות טובות יותר. ליום אחד של ואן-גוך יש אפקט מוגבל, אבל ארבעה ימים עשויים להיות משמעותיים. זה גם היה הגיוני. בדרך כלל אין איתנו ילדים בסיורים, אבל הפעם שני זוגות הביאו איתם את בנותיהם, שתיהן בנות 12 כמו מאיאר. הן באו מרקעים שונים מאוד, אחת היתה אסיאתית-אמריקאית מהחוף המערבי, השניה: בלונדינית מג'ורג'יה עם מבטא דרומי. קיוויתי שמאיאר תסייע להן להתחבר זו לזו, וכך היה. לא ראיתי בימי חיי דבר מקסים יותר מן ההתיידדות המשולשת, שהתרחשה בימים הבאים, חוצה גבולות לשוניים ומחסומי תרבות.

יום אחד, כאשר הפליג האוטובוס בין הרי הגליל, שלפתי את גיטרת המסעות הקטנה שלי, וביקשתי את תשומת ליבן של הבנות, מפריע למשחק טאקי במושבים האחוריים. הקדשתי להן שיר. הוא היה We are Never Ever Getting back Together  מאת טיילור סוויפט. הן הגיבו בתחילה בביישנות, אבל במהרה עברו למושבים הקדמיים. מאיאר הצטרפה אלי לדואט של "רויאלז", ולבסוף שלושתן לימדו אותי שיר מתוך הסרט "לשבור את הקרח".

וכך הושר דואט לורד הישראלי-פלסטיני הראשון. זה לא התרחש בקרבת המיקרופונים של ירון, אבל זה התרחש, ובפניהם קהל אוהד של עשרים וחמישה אמריקאים מבסוטים. מאיאר הכירה כ-40 אחוז מהמילים, שזה הרבה מאוד בעיני, ולראשונה בחיי מצאתי את עצמי מעריץ את התרבות הגלובאלית.

בביקורת הראשונה על אלבומה של לורד שהופיעה במגזין "רולינג סטון" כתב המבקר ג'ון דולאן: "מבין האמנים החדשים של שנת 2013, לורד היא הכי 2013 שאפשר. היא בת 16 אבל יכולה באותה מידה להיות בת 25. היא שרה בעוז ופורטת מילים בעידון. היא מניו זילנד, אבל יכולה באותה מידה להיות מטאמפה, או גלאזגו, או דוברובניק". מאיאר היא מבית לחם, אבל יכולה להיות מאטלנטה או בואנוס איירס או מהחוף הצפוני של אוקלנד.

גלובליזציה. השטן בו נשבעתי להאבק כשהייתי בן גילה של לורד, פתאום התגלם בפני כהבטחה, לפחות כאן. כל כך הרבה מפריד בינינו: לשון, דת, חומת בטון ואיך שאנחנו שותים קפה. כח פוליטי מהווה את ההפרדה המשמעותית ביותר. לי יש זכויות, לחוסאם ולמאיאר כמעט שאין. אני אזרח, והם חיים תחת משטר צבאי. כדי להתמודד עם שיטה שמבדילה בינינו ברשעות כזאת, שמנסה להפוך אותנו לאויבים לטובת עצמה, עלינו להתמקד במה שיש לנו במשותף. והנה מה שיש לנו במשותף: אנחנו יודעים לשיר את רויאלז.

הקשר הגורדי

חזרתי הביתה לחדשות, חדשות רעות. מירה עוואד אמרה לא. בעקבות שבוע של שתיקה מצידה שלח לה ירון "פולאו אפ". היא השיבה לו שאין לה זמן.

רותי הסכימה שהמיילים שלי מבהילים אנשים, אבל לא בגלל ניסוחם. "הם יבהילו אותם לא משנה איך תכתוב את זה", אמרה, "פלסטינים שומעים 'לורד' וזה נחמד בעיניהם אבל אז הם מבינים שמעורבות בפרויקט שאלות של זהות וקהילה, והם מחפשים יציאת חירום. אלה ימים מתוחים. אף אחד לא רוצה להיות בצד הלא נכון פוליטית, וכל צד הוא הצד הלא נכון". היא הציעה שבפעם הבאה ארים למועמד טלפון. שיחה בקול תאפשר לצד האחר להביע את ספקותיו, ותאפשר לי להרגיע אותם.

מזג האויר השתנה בדרמטיות. סופה הכתה באזור, הלבינה את דמשק, עמאן וירושלים בשלג והמטירה ברד על תל אביב. רותי חלתה בסינוזיטיס. בילינו הרבה זמן בבית, מקשיבים לג'ז, בעיקר לאורנט קולמן, משחקים ג'יאוגסר ואוכלים מרקים מתובלים בכפות שלמות של מרמייט. חברתנו דניאלה באה לטעום מאחד המרקים האלה. היא האזינה לסיפורי ומיד גיחכה.

"אז בעצם אתה אומר שאתה ועוד ישראלי מנסים להרים את הדבר הזה, אבל אף פלסטיני לא משתף פעולה, כן?"

"כן, נגיד".

"וזה לא אומר, אתה יודע… שאין פרטנר?"

הנה היא היתה, הקלישאה הישראלית הנושנה. ויתרתי לדניאלה. היא קונה את הטחינה שלה בשכם. היא היתה צינית. "אני לא מאשים אותם", אמרתי, "לא הייתי משחק עם הילדים העשירים שגנבו לי את הילקוט, בעיקר אם הייתי יודע שזה גורם להם להרגיש טוב לגבי עצמם".

"הגיוני", אמרה דניאלה, "דרך אגב, חשבת לכתוב על כל זה ללורד? נראה לי שזה יגניב אותה".

"לורד עסוקה", אמרתי, "וחוץ מזה, אין כאן שום דבר מיוחד. אנשים מתרגמים את השירים שלה ומקליטים קאברים בכל רחבי העולם".

"זה כן מיוחד", חלקה עלי, "הסצנה כאן אחרת".

אולי אחרת מדי, חשבתי, והנה הסיבה האמיתית שלא אשלח שום דבר מזה ללורד. הדבר הכי רע שאפשר לעשות למישהו הוא לערב אותו בקשר הגורדי של הפוליטיקה במזרח התיכון. לורד היא אדם אמיתי, וצוות ההפקה והתקשורת שלה מורכב מאנשים אמיתיים. אסור שאיש מהם יחוייב לענות למשהו מזה, אלא אם כן יבחרו.

חורף של ממש מייפה את תל אביב כל כך. הוא מסייע לנפש למחול למזרח התיכון על הפלונטר ההוא. הוא מחזק. הייתי חייב לנצח. ידעתי בדיוק מדוע איש לא רצה לשתף איתנו פעולה. ידעתי כמה נראינו מגוחכים וכמה מגוחכים באמת היינו, אבל הייתי עמוק מדי בפנים. יהיה פרטנר. חייב להיות.

דף הפרויקט של יומני לורד בפייסבוק (אנגלית)

> פרק שמיני: ויברציה מזרחית