יום של תחושת כישלון שלא הצלחנו לעצור מלחמות מיותרות

בכל פעם שאני קוראת דברים שכותב דויד גרוסמן על מותו של בנו אורי, אני מרגישה, בנוסף לעצב גם תחושת כישלון. אני זוכרת היטב את היום הראשון של מלחמת לבנון השנייה. ישבתי במשרד שלי, שמעתי חדשות ולא יכולתי להאמין שזה קורה שוב. הייתי ילדה בעת פתיחת מלחמת לבנון הראשונה, ופתאום היכו בי זכרונות הימים הראשונים, וזה נשמע כל כך דומה. לא יכול להיות שהם עושים זאת שוב.

מאז אותו בוקר ועד סוף המלחמה, לא עצרתי לנשום. לא היו יום ולילה, רק תחושת דחיפות ורצף של פעילות. בערב היום הראשון כבר הצטרפנו לצעדה של מה שכונה אז "השמאל הרדיקלי", ולאחר כמה ימים להפגנה גדולה, שהסתיימה בבמה בכיכר מגן דוד. יעל דיין עלתה לדבר, ואמרה שלבנו עם החיילים. היא הותקפה, פיזית, על ידי אחד המפגינים.

חברי הכנסת של מרצ, נמנעו בהצבעה בכנסת. יו"ר צעירי מרצ, דאז, תקף אותם – מימין. החלטנו, שחייבים להרים מחאה נגד המלחמה, שתאורגן על ידי אנשי מרצ ושלום עכשיו, כלומר, מתוך ה"קונצנזוס" – בניגוד לעמדה הרשמית. יעל דיין, מוסי רז ואני, יחד עם חברים נוספים, ארגנו את ההפגנה. ההפגנה הראשונה התקיימה ביום חמישי. מוסי לא הגיע אליה, הוא כבר גויס והיה על גבול הלבנון.

קבענו עם חברים לכתוב שלטים, בכניסה לאולם שבו התקיימה ישיבת הנהלת מרצ. שולה הגיעה, אחרי תקופה ארוכה מאד, כדי לתקוף את המלחמה ולקרוא לחברי הכנסת לעשות כן. ידענו שאנחנו במיעוט. לא חיכינו להצבעה ויצאנו באמצע כדי להפגין מול משרד הבטחון.

אני לא זוכרת כמה הפגנות אירגנו באותם ימים, אני רק זוכרת את סוף השבוע האחרון, את אותו יום חמישי, כשהיה ברור, שזה עומד להסתיים. פתאום כולם הצטרפו, גם ההנהגה של שלום עכשיו, גם חברי הכנסת של מרצ.

אף שהיה ידוע שהפסקת האש מעבר לפינה, המלחמה המשיכה באותו סוף שבוע אחרון, רווי הרוגים, ובו גם ההודעה על נפילת הבן של גרוסמן. הרגשתי כאילו כל הטירוף של החודש התמצה באסון הזה. לא הכרתי את אורי ואני לא מכירה את דויד גרוסמן, האדם, אישית. אבל אני מכירה אותו באופן האישי ביותר שיכול קורא להכיר סופר. הקול שלו ליווה אותי מילדות, משידורי "חתול בשק" המופלאים ברשת א', עם ההומור המטורף ועם "דו-קרב", ספרו הראשון, שהוקרא על ידו. קראתי תמיד כל מה שכתב, את "חיוך הגדי"  קניתי מתנה לחברה הכי טובה שלי כמתנת גיוס. "עיין ערך: אהבה" הוא בעיניי, עד היום, הספר הטוב ביותר שנכתב בעברית. האסון שלו ריסק אותי. שוב נכשלנו.

כשהייתי ילדה, יום הזיכרון היה בעיני יום של עצב טהור. מלחמת לבנון הראשונה גרמה לכך שהעצב יהיה מהול בזעם על המוות המיותר במלחמה על כלום ושום דבר. עם השנים, הביקורת והזעם המשיכו עם עוד ועוד מלחמות מיותרות, וגם התגלגלו אחורה.

היום, יום הזיכרון הוא בעיקר תחושה של חוסר אונים על כל כך הרבה מוות מיותר, של ישראלים ושל פלסטינים, צעירים ומבוגרים, שהיו צריכים לחיות והיו חיים אם לא שלטו כאן המשיחיות, הציניות וההתנגדות לשלום.

החלוקה של ימי מלחמת לבנון השנייה בין "שמאל לגיטימי" ל"שמאל רדיקלי" לא קיימת יותר, לטוב ולרע. הימין ממילא רואה בכולם בוגדים, ומאידך אין ספק שהמפלגות הערביות כבר אינן "מחוץ למשחק". מאז מלחמת לבנון השנייה עמדנו בעשרות הפגנות נגד "מבצעים" בעזה, רצף שלא יוכל להסתיים בלא סיום הכיבוש.

בימים אלה נשמעים קולות על הצורך באיחוד בין מפלגות. יאיר גולן כתב שאין הבדל בין מפלגת העבודה לבין מרצ. מפלגת העבודה היתה בממשלה שיצאה למלחמת לבנון השנייה ומעולם לא התנגדה לכל פעולה מלחמתית. לפחות בחלק מהאירועים מרצ זיגזגה, וצר לי לומר שאני לא בטוחה איך כל חברי הכנסת של מרצ היום היו מצביעים בנסיבות דומות.

אני לא יודעת איך תראה המסגרת הפוליטית הבאה שתקום בשמאל, אבל אני יודעת שהיא חייבת להיות כזאת שאפשר יהיה לסמוך עליה שתתייצב בפעם הבאה שממשלת ישראל תחליט על עוד מלחמה מיותרת, בלי תהיות ובלי ספקות.