היוזמות החינוכיות שלא שוכחות שלילדים יש הורים

חיזוק ההורים הוא הכרחי, על מנת שהתמיכה בילדים תגיע מן הבית, ולא רק מבית הספר. זה הכרחי משום שהשפעת ההורים על ילדיהם היא מכרעת (כפי שהרחבתי כאן), ומכיוון שמערכת החינוך הממלכתית לא יכולה לעקוף את השפעת ההורים (כפי שהרחבתי כאן). לאחרונה ביקרתי באשדוד ובבת ים, ואני מביא לכם רשמים חיוביים, מיוזמות מקומיות, לתמיכה בתלמידים חלשים ובהוריהם.

החדשות הטובות הן שאפשר להציע פתרונות חכמים, אפילו במערכת הציבורית. החדשות הרעות הן שהמיזמים שאתאר הם היוצאים מהכלל. הכלל הוא שרוב פקידי הציבור, מנסים לתקן את העולם ישירות מול הילדים, ומותירים את הוריו מאחור.

בנק של שעות הדרכה להורים 

באשדוד פועל כבר שנים רבות המרכז להורות משמעותית. לפני כשלוש שנים אף בנתה העירייה בניין חדש ומצויד לתפארת, מקום מזמין, שהוא הבית של ההורים באשדוד. המרכז להורות מציע מספר שירותים להורים, שאחד מהם הוא מקורי וראוי לתהילה: ליווי והדרכה להורים, אשר ילדיהם מקבלים סיוע מיועצת בית הספר.

אני ממציא דוגמה: נאמר ותלמידה אחת, שהיא מוכשרת וחכמה, מגלה לאחרונה התנגדות ללכת לבית הספר. כשהיא בבית הספר, מכיוון שהוריה מכריחים אותה, היא שקטה, סגורה ומופנמת. מחנכת הכיתה תזהה את השינוי שחל בהתנהגות הילדה, ולאחר שיחה איתה, תפנה אותה ליועצת בית הספר. בתוך כך יתברר שהילדה אינה מקובלת מבחינה חברתית, ולאחרונה עברה סידרה של הצקות מצד ילדי הכיתה האחרים. היועצת והמחנכת ידעו לסייע לילדה להתמודד עם המשבר ולצייד אותה בעצות ובכלים חשובים בתחום החברתי. סביר שגם ילדי הכיתה האחרים יעברו פעילות כלשהי בנושא, על מנת לצמצם את תופעת ההצקות והחרמות החברתיים.

אבל מה עם הורי הילדה? יכול להיות שכישוריה החברתיים של הילדה קשורים במשהו לאופיים והתנהגותם של הוריה. אולי הם אינם יודעים כיצד לבנות ולחזק את ביטחונה העצמי ואולי הם עצמם בעלי אופי מתבודד ובלתי חברותי, כך שאין לילדה ממי ללמוד.

סביר שמחנכת הכיתה או יועצת בית הספר יזמינו את ההורים לפגישה. ההורים יתעדכנו במה שקורה לילדה בבית הספר, ואולי אפילו יקבלו מהיועצת עצה או שתיים כיצד לתמוך בילדה. אבל האם ההורים באמת יודעים כיצד ליישם את העצות ולחולל שינוי בהתנהגותם ובהתנהגות ילדתם?

אם היה מתגלה שמאחורי ההתנהגות מסתתר משבר חמור, אפשר היה להסתייע בשירותי הרווחה לטובת ההורים. אולם יש קשת רחבה של מצבים, שמצד אחד אינם מצדיקים התערבות של הרווחה, ומצד שני אינם מובנים מאליהם, כך שההורים יכולים להתמודד לבדם.

על הרווח הזה מגשרים באשדוד, באמצעות בנק שעות של הדרכת הורים. מדריכת הורים מוסמכת, מטעם המרכז להורות, נפגשת עם ההורים לסדרה של פגישות, ומעבירה להם כלים ועצות כיצד לממש את השינוי הרצוי.

זה כל כך פשוט וחכם, שמיד התעוררה אצלי השאלה – מי בכלל חושב שזה יכול להיות אחרת? שניתן להגיע לשינוי בהתנהגות ילד, מבלי שהדבר נתמך על ידי הוריו?

> מי מרחם על הילדים שיצאו לחופש הגדול?

תמיכה להורים של ילדים בסיכון

את הדוגמה השניה פגשתי בבת ים. ברשותכם, אזכיר את חבריי למיזם הורימוס, אשר יחד אנחנו חוקרים ולומדים את הקיים בתחום הדרכת ההורים, במטרה לפתח את העזרים והפתרונות החסרים.

אגף החינוך ואגף הרווחה מכונסים בעיריית בת ים יחד תחת חטיבת קהילה. השילוב הזה מאפשר תיאום טוב יותר בין שני השירותים, ובאמצעותו מופעלים בעיר מיזמים חברתיים-חינוכיים רבים.

באחד מהם, בחרו בכל בית ספר יסודי עשרים וחמישה תלמידים, על פי קריטריונים של סיכון חברתי כלכלי. הילדים האלה מקבלים שני סלי סיוע – האחד להם, והשני להוריהם. במסגרת הסיוע הישיר, מקבלים הילדים טיפול בבית הספר באמצעות תרפיסטים. מדובר בקשת רחבה של יועצים, שמסייעים לילדים להתפתח ולהתמודד עם עולמם, כגון תרפיה באומנות, תרפיה בתנועה ועוד.

במקביל, מכונסים התלמידים והוריהם כקבוצה, בהנחיית מדריכי הורים מוסמכים. הקבוצה נפגשת פעם בשבוע, בשעות אחר הצהריים. בדרך כלל נפתח כל מפגש בפעילות משותפת, כגון משחק שמשלב הורים וילדים. אחר כך מתפצלים: הילדים מקבלים חוג העשרה וההורים מתכנסים כקבוצת הדרכה ותמיכה. הם לומדים ומשוחחים אודות חיי המשפחה, תפקידי ההורים, הובלת שינוי וכדומה. לבסוף מתכנסים כולם יחד, הורים וילדים, לארוחת ערב משותפת.

המהלך הפשוט הזה מזמן להורים ולילדים פעילות חברתית ותרבותית מחוץ לבית, שספק אם היו יוזמים לעצמם. ההורים מתנסים בפעילות משותפת יחד עם ילדיהם, וצוברים חוויות משותפות שמחזקות את הקשר המשפחתי. ובעיקר – ההורים מהווים קבוצת תמיכה, והם מסייעים זה לזה בהתמודדות עם קשיי היומיום.

המיזם הזה אינו מלווה במחקר, אבל מיכל קיהן, מרכזת המיזם, מעידה שהתגובות בשטח הן מצוינות. המורות בבתי הספר מדווחות על שינוי חיובי בהתנהגות הילדים ובמוטיבציה שלהם ללמוד. ההורים, שבתחילת שנת פעילות מגלים הססנות וספקנות לגבי הפעילות הקבוצתית, משתחררים ממפגש למפגש. הדבר מקבל ביטוי בהתלהבות שלהם לקחת חלק במשחקים המשותפים, ובנכונות שלהם לשתף את חבריהם ההורים בדברים שקורים אצלם בבית ובמשפחה. הורים מאחת הקבוצות שפועלת יחד כבר שנתיים, שידלו ביוזמתם את גורמי העירייה, להקצות להם תקציב לשנת פעילות נוספת.

איך אפשר לחשוב אחרת?

המיזמים האלה הם היוצא מהכלל המעיד על הכלל. והכלל הוא – שהמערכות הציבוריות פועלות תחת ההנחה שהן יכולות לסייע לילדים, במנותק מהסביבה שמתוכה הילד מתפתח ואליה הוא חוזר בסופה של ההתערבות החיצונית. אני חושב שזה קורה בגלל הצורך שלנו לפרק את התמונה השלמה על מנת להתמודד איתה. זה קורה במחקר האקדמי, בהכשרה המקצועית ובחלוקה המנהלית לאגפים ויחידות. בכל מקום נמצא הפרדה, התמחות ובידוד של תופעות.

כך קורה שטיפול בילד נמצא תחת אחריות השירות הפסיכולוגי של משרד החינוך, בעוד הטיפול במשפחה שוכן תחת אחריות השירות הסוציאלי של משרד הרווחה. לכל אחד מהם יש מסלול הכשרה נפרד, מקור תקציבי נפרד, וכמובן אגו-מקצועי נפרד – ולך תחבר ביניהם.

> אל תעשו לעצמכם חיים קלים ותאשימו את מערכת החינוך בגזענות ובאלימות