newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טראומת "מונדיאל הדמים": מסי הרגיש שעושים עליו סיבוב

מאז המונדיאל ב-1978 שנוצל על ידי הדיקטטורה לרצח מתנגדי משטר, יש בארגנטינה סלידה מפוליטיקאים שמנצלים ספורט לצרכים שלהם. לשחקני הנבחרת לא היה שום רצון לשחק בהצגה שכתבה להם ישראל

מאת:

הארגנטינאים מאוד לא אוהבים התערבות פוליטית בספורט, באקדמיה ובאמנויות. הם לא רוצים לראות פוליטיקאים במגרש או באולמות ההופעות ובתיאטראות. יש להם בעיה עם צנזורה ומדינות שמפעילות מנגנוני צנזורה. הם סולדים מפוליטיקאים שכופים את עצמם. לאומיות ולאומנות לא נתפסות טוב בעיניהם.

לארגנטינאים יש זיכרונות מרים מ"מונדיאל הדמים" של 1978. ארגנטינה אירחה אותו, חנכה לכבודו את השידורים בצבע בטלוויזיה הממלכתית וגם זכתה בו לראשונה בהיסטוריה שלה. אבל אלה היו ימי הדיקטטורה הצבאית, ובמהלך המשחקים נחטפו, עונו ונרצחו כ-30 אלף איש, רק משום שנחשדו בהשתייכות לשמאל, או שהיו פעילי שמאל או סתם החזיקו בבית תקליט, ספר או תמונה לא נכונה או הופיעו בפנקס הטלפונים של מישהו.

המדינה התחלקה אז לשניים: אלה שחגגו את אורגיית הלאומנות במסווה של חגיגת ספורט ואלה שחששו לחייהם או חיפשו אחרי בנים, בנות, אחים, אחיות, הורים וחברים שנעלמו ללא עקבות. חלקם הוחזקו במרתפים לא רחוק מאצטדיון ריוור פלייט, שהמונדיאל ההוא נערך בו.

מסי חובש כיפה בביקור קודם שלו בישראל. פעם אחת הספיקה לו (צילום: יונתן סינדל/פלש90)

מסי חובש כיפה בביקור קודם שלו בישראל. פעם אחת הספיקה לו (צילום: יונתן סינדל/פלש90)

זה מה שעומד ברקע ההחלטה הארגנטינאית לבטל את משחק הנבחרת בירושלים. מה שהיה אמור להיות משחק ידידות בין שתי מדינות שבסך הכל ידידות טובות, הפך לפיאסקו מביך שלא שירת לא את ארגנטינה ולא ישראל. התקשורת הארגנטינית, שמנסה להסביר מה בדיוק קרה, מצטטת את התקשורת הישראלית ומביאה, בשידור חוזר, את תמונותיהם של כשלושים מפגיני ה-BDS, שעמדו עם חולצות ארגנטינה מוכתמות בצבע אדום במגרש שהנבחרת הארגנטינית התאמנה בו בברצלונה.

האם שלושים מפגינים הם אלה שגרמו לליאו מסי לשנות את ההחלטה שלו ולהפר את חוזה המשחק שהיה אמור להתקיים בישראל? האם אפילו טלפון של ראש ממשלת ישראל לנשיא ארגנטינה, מאוריסיו מאקרי, לא היה בו כדי לשנות את ההחלטה?

לנשיא ארגנטינה יש יכולת מעטה לכפות דברים על שחקן כדורגל. מסי הוא דמות נערצת, ומעמדו הרם מקנה לו את האפשרות להחליט למען עצמו. הרצון להפוך את המשחק בישראל להצגה פוליטית לא נעלמה מעיניו. העברת המשחק, בעלות כספית גבוהה, מחיפה לירושלים, הרצון לקבוע מי ילחץ יד ומי ינאם, הפכו את מסי וחבריו לשחקנים בהצגה שהם לא מרגישים שייכים לה. מסי לא אנטישמי. הוא פשוט לא רצה להיקלע לסערה מיותרת. נבחרת ישראל הפסידה ל"פרעוש" (כינויו של מסי) עוד לפני שעלתה לכר הדשא.

צריך להבין: בארגנטינה של היום אין אנטישמיות. יש ביקורת כלפי ישראל, בסוגיות שונות, על ידי חוגים שונים בעם. נשיא ארגנטינה וראש ממשלת ישראל חולקים את אותה אידיאולוגיה ניאו-ליברלית ונחשבים ידידים טובים. העם הארגנטיני, המתמודד עם קשיים כלכליים שהם פרי של אותה מדיניות היפר-קפיטליסטית, פחות מאושר מהאידאולוגיה הזו. מאקרי סופג הרבה אש במגרשי הכדורגל עם מה שנקרא "הלהיט של קיץ" – פזמון שמציג את אמו לא בצורה הכי מחמיאה. יש לו בעיה עם פשוטי העם בארגנטינה.

הארגנטינאים לא שונאים את ישראל. הם חוו שני פיגועי ענק, ששירותי הביטחון המקומיים לא הצליחו לפתור עד היום, ובוצעו, על פי כל הסימנים, על ידי האיראנים. מכוניות התופת לא הבחינו בין ארגנטינאים יהודים, נוצרים או מוסלמים. פרשת הרצח-התאבדות של אלברטו ניסמן, התובע המיוחד שחקר את הפרשה, ממשיכה לעורר סימני שאלה קשים בציבור בארגנטינה.

ישראל, מצידה, צריכה ללמוד את הלקח לקראת האירוויזיון שאמור להיערך בה ב-2019. גם אם משרד התרבות הוא זה שיתקצב את האירוע הבינלאומי, כדאי לו לתת לאנשי איגוד השידור האירופי (EBU) ועמיתיהם מתאגיד השידור הישראלי לקבוע את הסדרים.

תחרות האירוויזיון היא א-פוליטית. אם ייעשה ניסיון להניף בה דגלים וססמאות או אם נציגי איגוד השידור האירופאי ירגישו שרוצים לעשות על גבם סיבוב, קיים סיכוי סביר שבמקום ירושלים, ייערכו את התחרות במדינה אחרת. קפריסין למשל.

במקום להאשים את ה-BDS, את התקשורת, את ארגוני זכויות האדם או את מזג האוויר, כדאי להנמיך את הטונים, לבוא מעמדה לא פטרנליסטית ולדעת גם ליצור שיח. איגוד השידור האירופאי, כמו פיפ"א, נזהר כמו מאש, שלא להיכנס למשחקים פוליטיים.

בישראל יש פוליטיזציה של כל דבר, מלידה ועד מוות, מהמיטה ועד הצלחת. מחוץ לישראל, מה לעשות, לא רק שלא מבינים את הפוליטיזציה הזו, גם אין להם כוח להיכנס אליה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf