טקס הזיכרון האלטרנטיבי והאחדות המזויפת

בסוף החודש שעבר התקיים טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני, שממתג את עצמו כאלטרנטיבה לטקסי יום הזיכרון הרשמיים של ישראל.

את הטקס הראשון בשנת 2005 יזמה קבוצה של משפחות שכולות, וביניהן היה גם בומה ענבר, שבנו החייל נהרג בלבנון ב-1995. מאז ועד היום הטקס מאורגן על ידי תנועת לוחמים לשלום, ארגון של לוחמים לשעבר ישראלים ופלסטינים, ופורום משפחות שכולות ישראלי פלסטיני בעד שלום.

הקריאה של המשפחות השכולות הישראליות והפלסטיניות לעתיד ללא מלחמה ואלימות זוכה להיענות גדולה. בעוד שבטקס הראשון השתתפו רק כמה עשרות אנשים, במהלך השנים מספר המשתתפים גדל לאלפי אנשים. השנה, בגלל מגיפת הקורונה, נערך טקס מקוון, מה שאיפשר גישה לקהל רחב. הההערכות מדברות על כ-200 אלף צופים ברחבי העולם.

המיתוג של הטקס כשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני הוא נארטיב כוזב. הטקס הוא יוזמה ישראלי הוא נערך כל שנה בתל אביב במקביל לאירועי יום הזיכרון הרשמיים של ישראל, והמשתתפים בו הם ברובם ישראלים. בעוד שישראלים יהודים שמגיעים לטקס צריכים לנסוע לתל אביב, הפלסטינים שמגיעים לטקס מהגדה המערבית הכבושה נדרשים לקבל אישורי כניסה מממשלת ישראל, שבשנים האחרונות מסרבת בסיטונאות לבקשות אלה. בשנת 2019, למשל, כ-10,000 איש השתתפו בטקס, מתוכם רק כ-100 פלסטינים שהצליחו לקבל אישורים, וגם זאת אחרי מאבק שהגיע עד בג"ץ.

השנה הטקס נערך בחסות ארגוני שלום ישראליים ויהודיים, ובהם שלום עכשיו, J סטריט, התנועה ליהדות רפורמית, הקרן החדשה לישראל וקבוצות בין-דתיות אחרות. רשימה זו, של ארגונים ציוניים ליברלים, מלמדת על הפוליטיקה שעומדת מאחורי הטקס.

הטקס מבוסס על יצירת סימטריה בין מוות של ישראלים למוות של פלסטינים – הכובשים והקורבנות שלהם. השנה, למשל, אחד הדוברים הישראלים היה אח של חייל ישראלי שנהרג במהלך הפלישה לג'נין ב-2002, שבה נהרגו עשרות פלסטינים. בצד הפלסטיני, אחת הדוברות היתה אמו של ילד בן 14 שנהרג מירי של חייל ישראלי.

הרעיון המכונן הוא שכולנו –פלסטינים וישראלים כאחד– קורבנות של סכסוך בין שתי תנועות לאומיות. על כן, משפחות שכולות ישראליות ופלסטיניות מוזמנות לשתף סיפורי האובדן והאבל כדי להעביר מסר של תקווה. גם חוויה זו מובנית כחוויה משותפת: גם אנחנו וגם הם מתאבלים על אהובינו וחיים את הכאב של אובדנם. במילותיה של לאה שקדיאל, אשת הציונות הדתית ופעילה חברתית, בטקס בשנה שעברה: "אנחנו משתפים את כאב השכול עם הצד השני ומאזינים לכאב השכול שלהם, כדי שנוכל גם לחלוק את שמחת החיים, הצמיחה והשלום, של בני אדם שווים ואזרחים שווים, של שני עמים באותה ארץ, גאים במורשת הלאומית הנפרדת שלהם, ונחושים להגשים את החלומות שלהם יחדיו".

ניכוס האובדן

הטקס דוחק הצידה את האלימות הקולוניאליסטית, שמולידה את המוות והשכול, ומעמיד במרכז הבמה חזון הומניסטי. אין ספק שכולנו מתאבלים על מתינו. גם למי שכובשים, פולשים ומבצעים פשעי מלחמה יש משפחות וקרובים שמבכים את מותם. אבל האם מותו של חייל ישראלי  ושל קורבן פלסטיני הוא זהה, רק מכיוון שמשפחותיהם מתאבלות עליהם? ומהי המשמעות של לבקש מפלסטינים להתאבל על מותם של חיילים ישראלים?

יתכן והטקס מספק קתרזיס למצפון הליברלי אכול רגשות אשמה, אבל לאלו שמרגישים מדי יום את נחת ידו של הכובש הוא לא מספק מזור. שכול וסבל אינם מתרחשים בוואקום; הם פוליטיים.

ההשוואה בין מותם של מי שכובשים ומדכאים לבין מותם של הנכבשים והמדוכאים היא בעצמה ביטוי לאלימות. המוות והאובדן שמצוינים בטקס הזה אינם תוצאה טראגית של תאונה או מחלה; הם תוצר של אלימות קולוניאליסטית מכוונת.

השתתפותן  של משפחות שכולות פלסטיניות בטקס אולי מעניק משמעות ובעיקר נראות לאובדנן, סבלן ואנושיותן, אבל הטקס כולו מונע מאג'נדה ישראלית, ונועד לענות על צרכים ישראליים. הטקס נותן מענה לישראלים שאינם מוכנים לנטוש את הפוליטיקה הלאומית-ציונית הישראלית, ועצם קיומו לא רק משלים אלא נותן תוקף לרעיון של יום זיכרון לאומי שעורכת מדינה, שממשיכה לכבוש, לנשל, לגרש ולהרוג פלסטינים על בסיס יומיומי. נוסף לכך, רבים מהמשתתפים הישראלים חוגגים למחרת את יום העצמאות של ישראל.

הטקס מאפשר לאנשי שמאל ישראלים לאכול את העוגה ולהותיר אותה שלמה. באמצעות מיסגורו כשיח מכיל ומפייס, הם יכולים להישאר חלק מהאתוס הישראלי הקולוניאלי בדרכם, אפילו אם הרוב הישראלי דוחה את דרכם. בתהליך, הם מנכסים את האובדן והכאב הפלסטינים, וממסגרים אותם כחלק מהפוליטיקה הלאומית הישראלית.

אך הקורבנות שלנו אינם חלק מסיפור הזיכרון הישראלי; הם חלק מהסיפור הפלסטיני של עשרות שנות אובדן, דיכוי ומאבק, שנמשכים עד לעצם היום הזה.

לנא טאטור היא עמיתת פוסט דוקטורט באוניברסיטת קולומביה. המאמר פורסם במקור באתר Middle East Eye. תרגום: יונית מוזס

העמדה הנגדית: במוות ובזיכרון אפשר לדבר על שוויון