newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"חקרו אותי רבע שעה ואמרו לי: אתה עצור מינהלית"

הישאם אבו הוואש סיים את שביתת הרעב שלו, אבל המאבק של האסירים המנהליים לא מסתיים. "לא הציגו לי שום ראיה", מספר כאיד אל-פספוס, ששבת רעב 131 יום עד ששוחרר. עכשיו האסירים ועורכי דינם מתכוונים להחרים את בתי המשפט הצבאיים

מאת:
האסירים המנהליים ששובתים רעב הופכים גיבורים בחברה הפלסטינית. הפגנה למען שחרור של הישאם אבו הוואש בעזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

האסירים המנהליים ששובתים רעב הופכים גיבורים בחברה הפלסטינית. הפגנה למען שחרור של הישאם אבו הוואש בעזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

שלשום נסעתי לדורא, לביתו של הישאם אבו הוואש, העציר המנהלי ששביתת הרעב שלו נמשכה 141 ימים. זה היה לפני שנודע על סיום שביתת הרעב. ליד הבית היו עשרות אנשים שהגיעו להביע סולידריות עם בני המשפחה. הם ישבו יחד, מסביב למדורה, דיברו והתפללו. חלקם מתחו ביקורת על ישראל, שכלאה את הישאם ללא משפט, וחלקם על הרשות הפלסטינית, שאינה פועלת לשחרורו.

ואז נודע שהישאם חתם על הסכם עם השב"כ, לפיו מעצרו המנהלי לא יחודש, והוא ישוחרר בפברואר, ושהוא סיים את שביתת הרעב שלו. בן רגע, הדמעות הפכו לאושר. כולם רצו לרחוב, הפריחו זיקוקים, הפעילו מוזיקה, רקדו יחד וקראו: "לא שב"כ, ולא ימ"מ – הגיבור שלנו הישאם". זה היה רגע מרגש.

חגיגות בדורא אחרי ההודעה על סיום שביתת הרעב של הישאם אבו הוואש (צילום: באסל אל-עדרה) 

הישאם הוא אחד מכ-500 פלסטינים הכלואים היום בבתי הסוהר כעצירים מנהליים. בלי שנחשפו לראיות נגדם, וללא משפט או אפשרות להגן על חפותם. במהלך השנה החולפת שישים פלסטינים שבתו רעב בבתי הכלא, רובם במחאה על מעצר מנהלי.

כאיד אל-פספוס, בן 31, גם הוא מהעיירה דורא, סירב לאכול במשך 131 ימים, עד שהשב"כ הסכים לשחרר אותו בחודש שעבר. הוא סיפר ל"שיחה מקומית" איך זה נראה, מההתחלה ועד הסוף, מעיניו של השובת.

"זה התחיל בחצות", אמר, "חיילים נכנסו לבית שלי. אזקו אותי ולקחו אותי למתקני חקירה בגוש עציון. איש לא דיבר איתי. חלפו ארבעה ימים, ולא נאמר לי מדוע נעצרתי, או מה הם רוצים לעשות איתי.

"אחר-כך העבירו אותי לחקירת משטרה בעופר. ישב מולי שוטר, ואמר לי: אתה עצור מנהלית. זהו. לא אמר בגין איזו אשמה, לא הראה לי ראיות. החקירה הסתיימה תוך רבע שעה. השוטר שאל אותי כמה שאלות יבשות, כמו איך קוראים לך ובן כמה אתה, שאל אם עשיתי פעולה כדי לפגוע בביטחון ישראל, ושאל מה הקשר שלי למוחמד אל-פספוס, אח שלי, שנעצר כמה שבועות לפני ונכלא בעבר אף הוא במעצר מנהלי שמונה שנים. זו היתה חקירה למראית עין, לא חקירה אמיתית. אחר כך לקחו אותי לבית המשפט".

אל-פספוס נכח בדיון בעניינו בבית המשפט הצבאי. אולם נציגי האסירים הפלסטינים הודיעו שהחל מהחודש העצירים המנהליים ועורכי דינם יחרימו את הדיונים בענייני העצירים המנהליים בבתי המשפט. זהו צעד תקדימי. "החלטנו להפסיק לתת לגיטימיות למאסר בלי האשמות וכתב אישום", אומר קדורה פארס, ראש מועדון האסיר. "זו החלטה קולקטיבית, אליה מחויבים כל העצירים המנהליים מכל הפלגים. בתי המשפט מקבלים את ההוראות מהצבא ומהשב"כ. זו הצגה של דיכוי. אז למה שנשתף איתה פעולה?".

"בחודש הראשון, ירדתי עשרים וחמישה קילו. הגוף שלי הצטמק, בערך 700 גרם ביום נעלמו. זה קשה. אבל ידעתי שאני עושה את כל זה כדי לזכות בחופש שלי"

פארס אומר כי בעתיד יתכן שהמחאה תורחב כך שתכלול את כל המקרים של פלסטינים המופיעים בבתי המשפט הצבאיים. בהודעה שפרסמו נציגי האסירים צוין כי מטרת המחאה הנוכחית היא לבטל את הפרקטיקה של המעצרים המנהליים.

"דיברנו אחד עם השני והתפללנו"

כאיד אל-פספוס נושא את בנו על כתפיו בחגיגות בדורא (צילום: באסל אל-עדרה)

החגיגות בדורא (צילום: באסל אל-עדרה)

התנהלות בית המשפט בעניינו של אל-פספוס ממחישה את דבריו של פארס. "הציגו לשופט האשמות סודיות. לי ולעורך דין היה אסור לראות אותן", סיפר. "אחרי יממה, הסוהר נתן לי דף, שבו נכתב כי אני עצור מנהלית לשישה חודשים. לאחר מכן פניתי מספר פעמים לשב"ס, ולבתי המשפט, כדי לברר במה אני מואשם, מדוע כלאו אותי. אבל לא קיבלתי תשובה.

"חלפה חצי שנה. ציפיתי להשתחרר, לראות סוף סוף את המשפחה. אבל נמסר לי כי הוחלט להאריך את המעצר המנהלי שלי בעוד ארבעה חודשים. שוב נערך בבית המשפט דיון עם ראיות סודיות, ונזרקתי לכלא".

ביולי, אל-פספוס החליט לשבות רעב במחאה על מעצרו, שיכול היה להימשך עד אין סוף. "שלחתי מכתב למודיעין של השב"ס, בעברית, בו כתבתי כי אני פותח בשביתת רעב. כך עושים כל השובתים ביום הראשון: מודיעים באופן רשמי. מיד שלחו איש מודיעין לתא שלי, שניסה לשכנע אותי לא לשבות. הוא אמר לי: אנחנו נדבר עם השב"כ, אל תדאג, לא כדאי לך לשבות כי תפגע בגוף שלך. כאשר התעקשתי, הם שינו גישה, העבירו אותי לבידוד, לקחו את כל החפצים שלי, הבגדים, השעון, משחת השיניים, אפילו השמפו. נתנו לי פיג'מה אחת, בצבע אפור – תלבושת ייעודית לשובתי רעב. כל זה קרה ביום הראשון.

"בחודש הראשון, ירדתי עשרים וחמישה קילו. הגוף שלי הצטמק, בערך 700 גרם ביום נעלמו. זה קשה. אבל ידעתי שאני עושה את כל זה כדי לזכות בחופש שלי. באותם שבועות ראשונים, נהגו להעביר אותי מבית סוהר אחד לאחר, כשאני כבול. זו טכניקה לגרום לך להישבר, לעייף אותך.

"ביום ה-55 העבירו אותי לבית חולים של בית הסוהר, ברמלה. שכבתי שם ליד הישאם אבו הוואש. דיברנו אחד עם השני והתפללנו, ובעיקר כאב לנו. נשאנו את הכאב הזה יחד. היו איתנו גם שובתי רעב אחרים, כמו מקדאד אל-קוואסמי, ועלאא אל-אערג'".

מאהר אלאח'רס שובר את שביתת הרעב שלו בעזרת בתו, בבי"ח קפלן (צילום: מחמד אבו אסעד כנאענה)

מאהר אלאח'רס שובר את שביתת הרעב שלו בעזרת בתו, בבי"ח קפלן (צילום: מחמד אבו אסעד כנאענה)

שבועות חלפו במרפאת השב"ס, ואל-פספוס, כמו שובתי רעב אחרים, סירב לקבל כל טיפול רפואי או להיבדק על-ידי רופאים. ביום ה-78 העבירו אותו לבית החולים ברזילי באשקלון, והוחלט כי יוקפא מעצרו. אולם גם ברגע זה שובתי רעב ממשיכים לשבות, כי הקפאת המעצר היא זמנית, ובפועל העציר נותר כלוא. בית החולים הופך לבית סוהר.

כמו שובתים אחרים, אל-פספוס החליט כי ימשיך לשבות עד שיראה הסכם חתום, שבו השב"כ מתחייב לשחרר אותו במועד ספציפי. "ביום ה-131 אח שלי התקשר אלי, ואמר לי שיש הסכם, לפיו, אשתחרר ב-24.12, ולא יאריכו את המעצר המנהלי שלי שוב. זה הרגע שבו הפסקתי לשבות, והסכמתי לקבל טיפול רפואי".

הצלחה מוגבלת

אך גם הצלחה זו מוגבלת וייתכן כי היא זמנית. בעבר, שובתי רעב ששוחררו נעצרו פרק זמן קצר לאחר מכן והוכנסו למעצר מנהלי נוסף. אל-פספוס עצמו היה עציר מנהלי ב-2018, שבת רעב, השתחרר, ואז נעצר ועבר את אותה מסכת עינויים.

בחברה הפלסטינית יש מי שמותח ביקורת על שביתות רעב של אסירים בודדים. הטענה היא שעדיף לאסירים לשבות יחד, כדי להפעיל לחץ רב יותר על ישראל למען השגת המטרות שלהם ולחזק את קשרי הסולידריות בין האסירים.

עם זאת, מרבית שביתות הרעב היחידניות, מאז השביתה הראשונה של חדר עדנאן ב-2012, הובילו לשחרור השובתים. שביתות אלו מקשות על ישראל, כי השובתים לא פעם הופכים לדמויות מוכרות, ברמה המקומית והעולמית, ונעשים לסמל או למנהיגים שהציבור שומע בקולם. מעצר נוסף של מנהיגים אלו קשה יותר, כי הם זוכים לתמיכה עממית רחבה מהרגע הראשון וסביר כי ישבתו רעב פעם נוספת כדי לא לפגוע בתדמית הציבורית שיצרו לעצמם. בנוסף, כאשר שביתת רעב מצליחה, זה מעודד עצירים מנהליים נוספים לשבות בעצמם, כדי לנסות להשתחרר ממעצר לא חוקי, שמבוסס על האשמות סודיות.

ייתכן שישראל מנעה את שחרורו של הישאם אבו הוואש במשך 141 ימים כדי להעביר מסר לעצירים מנהליים אחרים, לפיו לא משתלם להם לשבות רעב, כי השחרור, כשיגיע, יקרה כאשר השובת מצוי בסכנת חיים ממשית, ולגופו נגרם נזק בלתי הפיך. בשנים האחרונות לא מת שובת רעב פלסטיני, אך לפי מרכז המידע הלאומי הפלסטיני, חמישה שובתי רעב מתו בעבר בבתי סוהר ישראליים בין השנים 1970-1992.

"קשה לתאר כמה זה קשה", אומרת עאישה, זוגתו של הישאם, שנמצאת לצידו בבית החולים, "הגוף שלו לא זז בכלל, אנחנו מזיזים אותו מימין לשמאל, והוא עדיין בקושי שומע".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf