חקלאות סביבתית, נכבשים וכובשים חיים יחד: מה שיש לנו ללמוד מפרו

לפני שבועיים, לצערי הרב, יצא לי לקרוא מאמר בעיתון "מקור ראשון" על "התאבדות הנשיא בפרו: קצה קרחון של שחיתות היסטורית" (כאן). מעבר לדיווח על ההתאבדות, המאמר כלל גם ראיון עם שגריר ישראל בלימה, אסף איכילביץ. בתור ישראלית החוקרת את תרבויות האנדים, יש לי קשר עמוק לאזור ולמדינה, הערכה רבה לתרבויות הילידיות שהתקיימו וקיימות בה, כמו גם קשרים חבריים ומקצועיים עם פרואניות ופרואנים רבים. השבוע היה לי קשה לספר להם על התחושות שלי והבושה שאני חשה לאחר קריאת הכתבה.

פרו עולה לכותרות בתקשורת הישראלית בדרך כלל בשלושה הקשרים: שחיתות שלטונית, גילויים ארכיאולוגיים (בדרך כלל כאלו המייצגים מנהגים אקזוטיים כמו קורבן אדם) וההקשר הישראלי, תאונות או התנהגות לא מוסרית ואף עבריינית של תרמילאים או של ישראלים המתגוררים במדינה. הכתבה ב"מקור ראשון" לא חרגה מהתבנית הזו. היא התחילה בתיאור השחיתות ותוצאותיה, המשיכה בהתייחסות להקשר הישראלי לסקנדל הנוכחי, וסיימה בראיון עם שגריר ישראל על רשמיו מפרו ומיחסה למדינת ישראל. מה שעולה מתוך הריאיון משקף את היחס לפרו מצד מדינת ישראל/משרד החוץ/שגריר ישראל בלימה. אני מניחה שיחס דומה מקבלות מדינות אחרות המכונות "עולם שלישי" או "מתפתחות", אך כיוון שאת פרו אני מכירה היטב, אני מרגישה צורך להגיב על הכתבה.

אם לתמצת את דברי השגריר, פרו היא מדינה מושחתת, נחשלת ומבזבזת מים. להלן כמה ציטוטים על הדברים החיוביים בפרו: זו מדינה "ידידותית לישראל", "הם אינם מתעניינים בסכסוך הישראלי-ערבי", "מביטים עלינו כמודל לחיקוי", "בעיקר מתרשמים מיכולתנו להפריח את השממה… שכן פרו עצמה היא שממה ברובה", ההשפעה של הקהילה הפלסטינית לא רבה, אין כמעט גילויי אנטישמיות, גן עדן לתרמילאים, "לישראל יש הרבה מה לתרום בתחום הטכנולוגיות החקלאיות", ולקינוח "חברי פרלמנט אוונגליסטים שאוהדים את ישראל".

על סמך הריאיון הזה, מה שחיובי בפרו קשור למעשה למדינת ישראל. היחסים המצטיירים בכתבה מהדדים תפיסות אירוצנטריות של מדינה מתקדמת, שלכאורה מתנדבת לסייע למדינה נחשלת אבל למעשה מחפשת לקדם את האינטרסים שלה ולא מקיימת יחסי גומלין בין שווים. מערך יחסים כזה לא רק שאינו מכבד, אלא במקרה של פרו אף חושף בורות וזלזול בעברה.

ספרד ופרו: היסטוריה של שיעבוד ומוות

בשנת 1532 הגיעה קבוצה ראשונה של 180 ספרדים לדרום אמריקה בהובלתו של פרנסיסקו פיזרו. הגעתם לאזור סימנה את נקודת הפתיחה ל-300 שנה של ניצור (מלשון נצרות) וניצול. במסווה של סיוע לילידים, דהיינו המרת דתם, ניצלו הספרדים ושיעבדו את תושבי האזור, והפקיעו אדמות ומשאבים לטובת הכתר הספרדי ונציגיו בעולם החדש. מִשנוּת מלך ספרד הוקמה בלימה ודאגה לקדם את האינטרסים של הכתר בדרום אמריקה.

עיקר המשאבים הכלכליים שנוצלו היו מכרות, אדמות וכוח אדם. המשאבים הללו היו קשורים אלה באלה וניצול כוח האדם היה ממוסד. בעבודת המכרות השתמשו הספרדים במיטאה (mit'a), מוסד שפותח על ידי אימפריית האינקה לתשלום מס על ידי סבבי עבודה ועוות על ידי הספרדים כדי לנצל את כוח האדם הילידי. צורה נוספת של ניצול התקיימה על בסיס השיטה הספרדית של ההסמכה (encomienda), שעל פיה ספרדי שקיבל הסמכה ממלך ספרד או מנציגיו היה אחראי על איסוף המיסים, כסחורות או כעבודה, מילידים בטריטוריה מסוימת. במציאות אותם בעלי הסמכה גבו הרבה יותר ממה שביקשו נציגי הכתר ובכך העשירו בעיקר את עצמם.

ההערכות הזהירות ביותר מדברות על מותה של כ-80% מאוכלוסיית האזור בשנים הראשונות לאחר הגעת הספרדים, זאת כתוצאה מסיבות שונות, ביניהן גם העבודה הקשה במכרות. השלטון הספרדי הגיע לקיצו ב-1824, עת הובס בקרב בפמפה דה קינואה באייקוצ'ו. קרב זה לא רק שיחרר את פרו מעולה של ספרד, אלא את כל דרום אמריקה.

ישראל אמנם לא מנצלת את פרו בנוסח הקולוניאלי אלא רק מוכרת לה טכנולוגיות חקלאיות ואחרות. ובכל זאת, על פי השגריר נראה שיש לה אפס עניין במה שיכולה להציע פרו לישראל. שהרי מדינה נחשלת שכזו, מה היא כבר יכולה להציע לסטארט אפ ניישן?

למרות מה שטוען השגריר, רובה של פרו איננו מדבר. על פי נתוני ממשלת פרו, שטחו של החוף המדברי מהווה רק כ-11% משטחה של המדינה, זאת לעומת רכס האנדים המהווה 30% ויערות הגשם באגן האמזונס המהווים 59%.

הרבה יותר מ"דרך החומוס"

בנוגע לאוכלוסייתה של פרו מציין השגריר, כי היא מדינה מגוונת תרבותית "מיליון יפנים וסינים הגיעו הנה בסוף המאה ה-19". אבל הגיוון התרבותי של פרו לא מתחיל עם ההגירה מאסיה. קיים בה גיוון תרבותי עצום של קבוצות אתניות שונות בחוף הפסיפסי, ברכס האנדים וביערות הגשם. על סמך המאגר הרשמי של העמים הילידיים בפרו, חיים בה 55 עמים שונים, הדוברים 47 שפות. מרכיבים תרבותיים נוספים הם, כמובן, המסורת הספרדית וקהילה קטנה של צאצאי עבדים שהובאו מאפריקה לפרו.

אותו חוסר כבוד לעברה של פרו ושל מדינות דרום אמריקה המשתקף בכתבה, ניתן למצוא במונח "דרך החומוס", שמזכיר השגריר בראיון. שֵם זה מתייחס למסלול העובר באתרי התיירות המועדפים על  התרמילאים הישראלים. ניתן רק לדמיין מה היה קורה לו תיירים בישראל היו מחליטים לכנות אתר או שביל על שם המאכל החביב עליהם. להלן הצעה לשם הולם יותר, קפאק ניין (Qhapaq ñan), ובתרגום מקצ'ואה – הדרך הגדולה. פרו יחד עם קולומביה, אקוודור, בוליביה, צ'ילה וארגנטינה חוקרת ומשמרת את הקפאק ניין, מערכת דרכים מסועפת של יותר מ-60,000 קילומטר שקישרה את כל חלקיה של אימפריית האינקה. קטעים נרחבים ממערכת זו הוקמו על ידי תרבויות קדומות יותר.

אם מדינת ישראל/משרד החוץ/שגריר ישראל בפרו יחליטו לכבד את העבר, וההווה של פרו, יש למדינה הזו הרבה מה להציע לישראל. נתחיל מהבנאלי ביותר: סחורות וגידולים שלא קיימים במזרח התיכון. כך למשל יותר גדלים בפרו יותר משלושת אלפים סוגים של תפוחי אדמה ופקעות, מאקה, קינואה, קיוואצ'ה (kiwicha) סוגים שונים של פלפלים חריפים, מגוון עצום של פירות וצמחי מרפא. מטבח עשיר שכמו המגוון התרבותי של פרו כולל מרכיבים אינדיאניים, ספרדיים, יפניים וסיניים. עשייה ספרותית, קולנועית ואומנותית מרתקת (מתי לאחרונה או לראשונה ראיתם סרט פרואני? ממליצה לכם להתחיל בסרט דובר האיימרה "לנֶצַח", Wiñaypacha).

חקלאות על יסוד הדדיות עם הטבע

אך מעבר לכך, יש לפרו הרבה ידע להציע. לפני שמדינת ישראל מפריחה שממות של אחרים, אולי כדאי לבדוק אם יש צורך בהפרחתן. החקלאות המסורתית בחוף הפסיפסי, ברכס האנדים ובאגן האמזונס מבוססת על ידע שנצבר במשך אלפי שנים. זו חקלאות שאינה נצלנית ומכבדת את סביבתה. חקלאות זו היא תוצר של אחד מהיסודות החשובים ביותר בחברות הילידיות של אמריקה, ההדדיוּת (אייני, ayni, כפי שעקרון זה נקרא בקצ'ואה). ההדדיות נמצאת בבסיס כל היחסים: בין האדם לטבע, בין האדם לאלים, בין האדם לאבותיו הקדמונים, בין אדם לאדם, ובין שלטון לנתיניו. הנה השיעור הראשון למדיניות החוץ של ישראל בפרו – הדדיות.

ובהקשר הישראלי, יש שיעור חשוב שפרו יכולה ללמד את האוכלוסייה בישראל, איך חיים עם שתי הזהויות של כובש ונכבש. שתי הזהויות הללו דרות בכפיפה אחת בפרו ובאות לידי ביטוי בכל מרכיבי החיים, מהאוכל, המוזיקה, האומנות, הדת, הפוליטיקה ועד לקיומה של הבירה לימה, לשעבר משנות מלך ספרד, אל מול קוסקו, בירתה ההיסטורית של אימפריית האינקה.

אפיריון ענק שמסמל את משא ההיסטוריה

בזמן שבארץ חגגו את פסח, בפרו ובשאר העולם הנוצרי חגגו את הפסחא. התמזל מזלי והשתתפתי בחגיגות באייקוצ'ו, העיר שהפכה למרכז חגיגות הפסחא בפרו. חלק גדול מהטקסים הדתיים התקיימו בקצ'ואה, דהיינו, פולחן דת הכובשים (הספרדים) התנהלה בשפת הנכבשים. זוהי מציאות המתקיימת באנדים מאות שנים, לצד פולחן ילידי.

לאחר שבוע של תהלוכות עם פסליהם של ישו ומריה, בזריחה שבין שבת לראשון, חגגו את תחייתו של ישו. בניגוד לתהלוכות שהתקיימו במהלך השבוע, שבהן את האפריון עם הפסלים נשאו חברי אחוות נוצריות מעונבים, בשחר של יום ראשון את פסלו של ישו שקם לתחייה נשאו כ-300 מתנדבים, רובם עדיין שיכורים מחגיגות השבת הקדושה. במילים אחרות, העם נשא את האפריון ועליו הפסל של התחייה.

מדובר באפריון הכבד ביותר שנישא במהלך החג. הוא עשוי מגזעי אקליפטוס, ויחד עם הפסל מתנשא לגובה של כשבעה מטרים. מתנדבים, שהקיפו את הכיכר המרכזית, התקשו לשאת את האפיריון. אחרי שהשלימו את ההקפה, הגיעו מול הקתדרלה ובמשך כארבעים דקות ניסו לעלות את האפריון הכבד במעלה חמש המדרגות המובילות ממפלס הרחוב אל חצר הקתדרלה. הבישוף כבר איבד את סבלנותו והחל לזמר את המיסה, אך הציבור ונושאי האפריון לא התייאשו. בהתמדה ובעידוד הקהל ניסו שוב ושוב עד שהצליחו. ממקומי בין הקהל המעודד חשבתי לעצמי שאין אלגוריה מתאימה יותר לפרו: מדינה נושאת על כתפיה  משא כבד של מאות שנות ניצול, וגם כשנראה שהמאמץ ייכשל, ההון האנושי שלה מצליח להרים את התחייה ולהביאה למקומה.

בת-עמי ארצי היא חוקרת ואוצרת של אומנות ילידית מאזור האנדים, מהעת העתיקה ומהתקופה הקולוניאלית המוקדמת.  כרגע נמצאת בשהות פוסט-דוקטורט באוניברסיטה האפיפיורית הקתולית של פרו בלימה, בתמיכה של מלגה מטעם האוניברסיטה העברית.