חמש שנות מאסר על ימים בודדים של חופש

בית משפט השלום בנצרת גזר אתמול (ראשון) חמש שנות מאסר וקנס של 5,000 שקל על ששת האסירים הפלסטינים שברחו בשנה שעברה מכלא גלבוע, לאחר שהורשעו ב"בריחה ממשמורת חוקית". ארבעה אסירים נוספים, שהורשעו בסיוע לבריחה, נידונו לארבע שנות מאסר.

השופטת עדי במביליה-אינשטיין כתבה בגזר הדין כי "לא ניתן להתעלם מהנזק הציבורי ומהפגיעה בביטחון הציבור" שגרם המעשה. היא ציינה שהבריחה התאפיינה ב"רמת תחכום גבוהה ותעוזה, הן בשלב התכנון והן לאורך שלבי הביצוע", וקבעה כי "תסכול מי מהנאשמים משלילת חירותו או מהתנהלות שב"ס או מתנאי המאסר/מעצר, אין בו כדי להוות נסיבה מקלה".

עורכי דינם של ששת האסירים טוענים כי העונש החמור ביחס למעשים נועד לחפות על המבוכה שגרמה לישראל בריחתם. "העונש הכבד הוא כי הם אסירים פוליטיים ביטחוניים", אמרה עו"ד חנאן חטיב, שמייצגת את יעקוב קאדרי. "לא היו לנו תקוות, כצוות עורכי דין. אנחנו יודעים שבמקרים כאלה המדינה מאוד מחמירה. האנס בני סלע, שברח והתחבא במשך שבועיים, קיבל ארבע שנים, לעומת האסירים האלה, שנמלטו רק לכמה ימים".

לטענת עורכי הדין, הנמלטים ניסו להגיע לגדה המערבית, ואף שעברו לצד יישובים יהודיים הם לא נכנסו אליהם ולא פגעו באיש. השופטת כתבה בפסק הדין כי "ההתייחסות אל הנאשמים היתה כאל 'פצצה מתקתקת', המסכנת חפים מפשע, כשכל דקה מחוץ לכלא סיכנה באופן ממשי את הציבור".

עורכי הדין טענו עוד במהלך המשפט כי האסירים כבר נשפטו בדין משמעתי לאחר שנתפסו, ונענשו בכך ששהו בצינוק ונשללו מהם זכויות שונות, ולכן אין צורך להעניש אותם עוד.

טענה נוספת, שאותה דחתה השופטת, היתה שלמחדלי שב"ס היה "אשם תורם" בבריחה. עורכי הדין הסבירו במהלך המשפט גם כי יש מדינות, ובהן מקסיקו, גרמניה, אוסטריה, בלגיה והולנד, שבהן בריחה מבית הסוהר אינה עבירה פלילית, בשל הכלל שלפיו אי אפשר לאסור על אסיר את השאיפה לחופש.

מלבד זכריה זביידי ונאשם נוסף, ארבעה מהאסירים שברחו מרצים מאסרי עולם. מכיוון שלאסירים פוליטיים פלסטינים אין קציבת עונש, אין להם תאריך שחרור, כך שתוספת של חמש שנים אינה משנה דבר בפועל. עו"ד חאלד מחאג'נה, המייצג את בני הדודים עארדה, אמר כי על פי הדין הבינלאומי, "האסירים הם שבויי מלחמה ולוחמי חופש, והדין מתיר להם להימלט, במיוחד כשאין שחרור באופק".

האסירים הובאו לדיון אתמול בשתי קבוצות. בראשונה היו חמישה מהאסירים שנמלטו, ובשנייה זביידי וארבעת האסירים שהואשמו בסיוע לבריחה. כמו במהלך כל המשפט, גם השופטים וגם אנשי שב"ס הקשו על התקשורת לתעד את המתרחש, אולי כדי למנוע "תמונת ניצחון" של האסירים. נאסר עליהם לדבר או להרים את ידיהם.

זאת היתה ההופעה הפומבית הראשונה של זביידי, מאז שאחיו מת מפצעיו לאחר חילופי ירי במחנה הפליטים ג'נין.

"מוכן לשלם בחיי תמורת הימים האלה"

הבריחה עוררה מחדש את הדיון על "התנאים הטובים" כביכול שבהם חיים האסירים הפלסטינים, כאשר רוב הציבור לא יודע על ההגבלות הקשות החלות רק על אסירים פלסטינים שמוגדרים "ביטחוניים".

התקשורת הישראלית עסקה באינטנסיביות בסיקור הבריחה, ופחות סיקרה את המשפט עצמו, אך כדאי לשים לב מה בחרו חלק מהאסירים לומר בדיון הטיעונים לעונש, שהתקיים בחודש שעבר. הדברים שופכים אור על המניע לבריחה, וגם על המציאות שבה חיים האסירים הפלסטינים שאין להם תאריך שחרור.

מחמוד עארדה, שתיכנן והוביל את הבריחה, מרצה מאסר עולם ועשר שנות מאסר. הוא אמר בדיון: "אני גאה במה שעשיתי, בבריחה מבית הסוהר. אני בן אדם. בן אדם בלי חירות לא שווה שום דבר. אני מעם שנמצא תחת כיבוש, וזכותי לשחרר את עמי ולשחרר את אדמתי. אני אשתחרר ממאסר. אני לא פושע. זכותי לבקש את חירותי בכל הדרכים האפשריות".

יעקוב קדארי, המרצה שני מאסרי עולם מצטברים ועוד 35 שנות מאסר, אמר: "אני שפוט ל-250 שנה בערך, וביליתי 20 שנה בכלא. אתם אומרים שאתם מדינה דמוקרטית והולכים לפי האיחוד האירופי, אבל בכל מדינות אירופה, ויש לי הרבה דוגמאות, כל אדם שהרג אחד או הרג 20 יישפט לבין 20 ל-30 שנה.

"אני גאה במה שעשיתי, ואני אומר שזה המעשה הטוב ביותר שעשיתי ב-20 שנים האחרונות שאני נמצא בכלא, כי זכותי להשתחרר מבתי הכלא שלכם בכל דרך שאבחר. אני מבקש להוציא אותי לחופשי, אני מבקש את חירותי. יש דבר חשוב שאתם צריכים לדעת, כשייחתם הסכם בין שתי מדינות אנחנו ניחשב כשבויי מלחמה, למה אנחנו בכלא?".

איהם כמאמג'י, המרצה שני מאסרי עולם, אמר: "אני בחרתי לברוח מהכלא כי אני שפוט לשני מאסרי עולם. בשבע השנים הראשונות למאסרי אף אחד מהמשפחה שלי מדרגה ראשונה לא בא לבקר אותי, הייתי בדרום, אני גר בג'נין. למה הענישו אותי ושמו אותי בכלא שקמה, אחר כך באר שבע, ואחר כך מצפה רמון?

"כל המטרה שלי בבריחה היתה לבקר את קבר אמי, ובזה הצלחתי. אם תשאלי אותי אם אני מתנצל על מה שעשיתי, אני אומר שלא, אני גאה במה שעשיתי, על הבריחה. אני מקווה שהמסר שלי הועבר. יכולתי להרוג ולעשות נזקים שאת לא מדמיינת, אני שפוט שני מאסרי עולם ואין לי מה להפסיד. אבל בחרתי להגיע עד ג'נין, לבקר את הקבר של אמי. זאת המטרה הראשונה והיחידה שהיתה לי, והתקווה היחידה שלי".

מוחמד עארדה, המרצה שלושה מאסרי עולם מצטברים ועוד 20 שנות מאסר במצטבר, אמר: "אני רוצה להגיד שכל אדם שנמצא בעולם, אם תשימי אותו במקום צר, הוא ינסה לצאת. אנחנו ברחנו, כמו שכל אדם יחלום שהוא ילך לחופשי למשפחה שלו. אתם הגזמתם יותר מדי. אני לא אומר את הדברים האלה כדי להתלונן, אלא בשביל האסירים שיבואו אחרינו. יש דברים שאנחנו לא יכולים לסבול. זו גזענות וזה נקמה.

"אני לא יכול לתאר לך מה הם עשו לנו. אתם מדברים על מדינת חוק ודמוקרטיה? אני רוצה להתרכז בדיון הזה, במשפט הזה, בית המשפט הזה הוא מבחינתי בית משפט צבאי, שמייצג את הכיבוש הישראלי שכובש את האדמה שלנו. אני רוצה להיות חופשי, ואני תמיד חופשי. אני באמת סבלתי, אבל יצאתי לטיול ולחופשי לכמה ימים, ואני מוכן לשלם בחיי תמורת הימים האלה".

זכריה זביידי בחר שלא לדבר בטיעונים לעונש.