newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כשהדתיים דרשו סוף "להשתלטות על בני אדם באמצעות חינוך"

הציבור הדתי לאומי מחזיק במערכת חינוך עצמאית בעלת זיקה פוליטית, בדיוק מה שחוק חינוך ממלכתי ביקש למנוע, כבר עם קום המדינה. מי שמייצג ציבור מתבדל, אינו יכול לשמש בתפקיד שר החינוך הממלכתי

מאת:

השבוע נערך כינוס יסוד של "המועצה העצמאית לחינוך הממלכתי". ניסיון נוסף להגן על החינוך הממלכתי מפני שרי חינוך דתיים. האמנם החינוך הממלכתי נמצא תחת איום? בהחלט כן. נבחרי הציבור הדתי לאומי מייצגים קהל שבחר במודע, ופעל בכוח, להתבדל מהכלל, ולשמר מערכת חינוך עצמאית, בעלת זיקה מוצהרת לזרם פוליטי. מאחורי מראית העין של ממלכתיות ואחדות, ניצבת קבוצה בדלנית. עוד לפני שנסכים או נתנגד להשקפת עולמם, צריך לומר: נבחרי ציבור שאינו מקבל את מרות משרד החינוך של מדינת ישראל, אינם יכולים לשמש בתפקיד שר החינוך.

הנה קיצור תולדות ההתנתקות של הדתיים לאומיים: מיד לאחר הקמת המדינה, בספטמבר 1949, חוקק חוק לימוד חובה. החוק קבע את חובת הילדים מכיתה א' עד ח' ללמוד בבתי הספר, את חובת המדינה לספק להם הוראה בחינם, ואת זכות ההורים לבחור זרם חינוכי. באותה עת היה מקובל שהורים יחנכו את ילדיהם בהתאם לאידיאלים שבהם הם מחזיקים, ולכן בתי הספר היו מקושרים אל המפלגות הפוליטיות. קראו לזה: "שיטת הזרמים".

בארבע השנים הבאות, בהן כיהנו שתי כנסות וחמש ממשלות, עסקה המערכת הפוליטית בניסוח "חוק חינוך ממלכתי". החוק נועד לנתק את הזיקה בין המפלגות לבין בתי הספר, ולהעמיד מבנה ארגוני משותף לכולם, מטעם המדינה.

האיש שעומד בראש המערכת מייצג ציבור שכבר מזמן התנתק ממנה. שר החינוך החדש, הרב רפי פרץ, במהלך טקס חילופי השרים במשרד החינוך. 26 ביוני 2019 (יונתן זינדל / פלאש 90)

האיש שעומד בראש המערכת מייצג ציבור שכבר מזמן התנתק ממנה. שר החינוך החדש, הרב רפי פרץ, במהלך טקס חילופי השרים במשרד החינוך. 26 ביוני 2019 (יונתן זינדל / פלאש 90)

הממשלה השלישית: חינוך ממלכתי אחד בעל שתי מגמות

בחודש מרץ 1951 הציג דוד בן גוריון את רעיון החינוך הממלכתי בדיון שהתקיים במרכז מפא"י (מפלגת פועלי ארץ ישראל): "במקום שיטת הזרמים יש להקים חינוך ממלכתי […] ואין שום מפלגה בישראל מתערבת בהנהלה או בפיקוח". "ממלכתי" הייתה אז מילת קסם שכולם רצו בה, בדומה לשאיפה ל"אחדות" הקיימת כיום. אבל מה זה "ממלכתי" באופן מעשי? מתברר שזה לא כל כך פשוט.

הקושי היה בקביעת הגבול שבין חינוך אחיד לכל הילדות והילדים, לבין זכותם של ההורים והקהילות לבחור בחינוך התואם את השקפת עולמם. באותו דיון לעיל הציע בן גוריון משוואה עמומה בנוסח זה: "החינוך הממלכתי אינו בא למנוע זכות הגדרה עצמית של ההורים, במידה שאין זכות זו פוגעת בכללים מחייבים, שהמדינה קובעת ביחס למורים וללימודים".

במצע מפא"י, מפלגת השלטון, לקראת הבחירות לכנסת השניה (יולי 1951) נוסחו הדברים כך: "כל בתי הספר העממיים [יסודיים] יהיו כפופים אך ורק למרות משרד החינוך של המדינה". הכרזה זאת עמדה למבחן ראשון בעת המשא ומתן הקואליציוני עם המפלגות הדתיות, להקמת הממשלה השלישית.

חבר הכנסת דוד פנקס, ממפלגת המזרחי, פרסם בינואר 1951 בעיתון "המודיע" את עמדת מפלגתו. הוא הציע חינוך ממלכתי אחד בעל שתי מגמות: דתית וחילונית. שתי המגמות ינוהלו בידי שני אגפים נפרדים במשרד החינוך, וכך לדבריו, יבוא הקץ "לציד הנפשות ולמגמת ההשתלטות על בני אדם באמצעות החינוך". במסגרת המשא ומתן הקואליציוני נוסחה עמדת הדתיים כך: "שתי מגמות שוות מעמד: אגף לחינוך דתי ואגף לחינוך לא דתי".

במהלך הדיונים הסכימו אנשי מפא"י להוסיף: "לילדי ההורים הדתיים יובטח אורח חיים דתי בבית הספר. איש דתי מובהק ימונה מטעם משרד החינוך לפקח על הוראה זו". אנשי הפועל המזרחי והמזרחי הבינו שמדובר בכיתות דתיות בתוך בתי ספר כלליים, והתנגדו לכך. במפא"י שוב נכנעו והסכימו על מוסדות חינוך נפרדים, ובהמשך גם על כך שמוסדות אלה יתנהלו רק על ידי מורים ומפקחים דתיים. בשלב הזה דרשו הדתיים שתי מערכות חינוך נפרדות: אחת לדתיים ושניה לחרדים. בן גוריון השיב להם: "שתיים – לא. אני מסכים למגמה דתית אחת, ותלמדו בה כל מה שאתם רוצים".

בסופו של דבר הסכימו לא להסכים, ולהמשיך לדון בדבר בוועדת שרים לאחר ייסוד הממשלה. בתוך זמן קצר (ספטמבר 1952) נפלה הממשלה השלישית, והנושא חזר ועלה במסגרת המשא ומתן הקואליציוני לייסוד הממשלה הרביעית. בשלב זה, מסיבות שאינן ברורות, נסוגו נציגי מפא"י מכל עמדותיהם "הממלכתיות", ונענו למרבית דרישות הדתיים.

ממשלת בן גוריון השלישית. שני משמאל - דוד צבי פנקס. (דוד אלדן / לע"מ)

ממשלת בן גוריון השלישית. שני משמאל – דוד צבי פנקס. (דוד אלדן / לע"מ)

הממשלה הרביעית: חינוך ממלכתי ובו שלושה זרמים

נציגי החרדים, ממפלגות אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, בחרו לפרוש מהחינוך הממלכתי. הרב ישעיהו קרליץ (החזון איש), מנהיגה הרוחני של אגודת ישראל, הביע עמדתו במילים ברורות: "חלילה למסור את בתי הספר של זרם אגודת ישראל לממשלה; לעומת זאת להקים ולפתח תלמודי תורה בהון עצמי – זה דבר שאי אפשר לעמוד בו. הדרך היחידה היא אפוא להקים זרם עצמאי בתמיכה ממשלתית".

בכל הקשור להיקף התמיכה הממשלתית, קיבלו החרדים יותר ממה שביקשו. במרץ 1953 התקיים דיון בנושא בוועדת השרים לענייני חינוך, במהלכו עלה החשש שישראל תצטייר באור שלילי, אם החרדים יאספו תרומות בחו"ל למימון מערכת החינוך שלהם. כך למשל אמר משה שרת, שר החוץ: "הם מהווים חטיבה ביהדות וטבעי שהם רוצים לקיים את עצמם, ואין המדינה צריכה לראות זאת בעין רעה. אם אפשר על ידי הגדלת התמיכה למנוע מגבית – יש לעשות זאת, כי פעולה בחו"ל פירושה השמצה של המדינה".

המשא ומתן עם הדתיים לאומיים היה קשה יותר. בסופו של דבר הוסכם שבתי הספר הדתיים יהיו תחת אחריות "אגף חינוך דתי", וכן שתוקם "מועצה לחינוך ממלכתי דתי", שבסמכותה יהיה, למשל, לפסול מורים מטעמים דתיים. במועצה לחינוך ממלכתי דתי נקבע רוב מוחלט לנציגי שר הדתות וארגוני המורים הדתיים, כך שלמעשה היא שימרה את הקשר של החינוך הדתי עם המפלגות הדתיות.

הסכמות אלה עוגנו בחוק חינוך ממלכתי, שהתקבל באוגוסט 1953. אלא שגם בזה לא תם, שכן הדתיים רצו להבטיח את עצמאותם החינוכית בפועל ולא רק בלשון החוק. בראשית שנת 1954 עסקו במשרד החינוך בניסוח "תקנות סדרי פיקוח", בהן נקבע שכל בתי הספר הממלכתיים יהיו כפופים לפיקוח פדגוגי של מנהלי המחוזות במשרד החינוך. הדתיים התנגדו, ודרשו שבתי הספר הדתיים יהיו תחת פיקוח מנהל אגף חינוך דתי (ולא המחוזות).

ממשלה חמישית: חינוך דתי פוליטי עצמאי לחלוטין

בינתיים התפטר בן גוריון, ומשה שרת החל בינואר 1954 במשא ומתן קואליציוני להרכבת הממשלה החמישית. הדתיים הקשיחו את עמדותיהם, ודרשו שמעמדו של מנהל אגף חינוך דתי ישווה למעמד מנכ"ל משרד החינוך, יוגדל מספר התקנים למפקחים באגף, יורחבו סמכויות המועצה לחינוך ממלכתי דתי ויאושר לפתוח בתי ספר קטנים שבהם פחות ממאה תלמידים. שר החינוך בן ציון דינור, התנגד בתחילה והתקפל ככל שקרב מועד סיום המשא ומתן. בתי הספר הדתיים שוחררו מפיקוח מנהלי המחוזות ומנכ"ל משרד החינוך.

משה שרת, ראש הממשלה המיועד, הבין בדיוק מה קורה. בישיבת מרכז מפא"י בינואר 1945 הוא אמר: "לדתיים יש מגמה ברורה להפריד הפרדה מנהלית את החינוך הדתי-ממלכתי ממערכת החינוך הממלכתית […] הם התכוונו להקנות לו [למנהל אגף חינוך דתי] סמכויות מנהליות, על ידי כך בעצם לפרק את משרד החינוך לשניים". וכך אכן קרה, ואיש לא יכול היה לעצור זאת.

ובכן, מה למדנו? הציבור הדתי לאומי הוא ציבור מתבדל. תחת מעטה "הממלכתיות" ו"האחדות" הם ייסדו לעצמם מערכת חינוך עצמאית, ששומרת על קשר למפלגות הפוליטיות. זה בדיוק מה שחוק חינוך ממלכתי נועד למנוע. נבחרי ציבור שאינו מקבל את מרות משרד החינוך של מדינת ישראל, אינם יכולים לשמש בתפקיד שר החינוך שאחראי על החינוך הממלכתי.


הציטוטים מתוך:
לידתו ויישמו של חוק חינוך ממלכתי, עבודת דוקטורט מאת מתי דוידסון, אוניברסיטת תל אביב, 2002.
עלי גשר צר: החינוך בישראל בשנות המדינה הראשונות, ספר מאת צבי צמרת, הוצאת המרכז למורשת בן גוריון, 1997.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf