חינוך מבוסס מקום והתנסות מול חינוך מבוסס אגו

השבוע (יום רביעי) נערך כנס רב משתתפים בנושא: "חינוך מבוסס מקום". ייחודו של הכנס שהוא פרי יוזמה "מלמטה", מפועלי החינוך, בהובלת שחר פיינשטיין מנהל בית הספר השכונתי שפירא בתל אביב וצוות בית הספר. היתרון של כנס מסוג זה, שמציגים בו אנשים הפועלים בשטח, בשפה של אנשי השטח, ובמענה לצרכים של מורים ומנהלים.

המכשלה של כנס המציג לקט של עשייה, היא בחסרונה של הכללה ותרגום למדיניות סדורה. כל הרצאה לעצמה היתה "וואו", אבל כולן יחד נותרות כאיים בים. בצדק עלתה השאלה: אם "חינוך מבוסס מקום" נושא עימו בשורה כל כך חיובית ומרגשת, מדוע הוא לא אומץ על ידי כל בתי הספר בישראל ובעולם?

התשובה שאציג היא מעט פסימית: חינוך מבוסס מקום החל בראשית המאה ה-17. פרנסיס בייקון הגדיר אז את דרך הלמידה של המדע המודרני, וכתב: "על בני האדם להכריח את עצמם, לזמן מה, להניח בצד את תפיסותיהם ולהתחיל להכיר את העובדות."

יאן עמוס קומניוס, צעיר מבייקון בדור אחד, תרגם את הרעיון לפרוגרמה חינוכית וקבע (בהקשר זה) שני עקרונות: התנסות של התלמידים בעולם המציאות, וחופש מוחלט לחקור ולהסיק.

חינוך מבוסס מקום אינו מיושם במערכות החינוך בדיוק בגלל יסודותיו אלה. אנחנו מתקשים "להניח בצד" את תפיסותינו הקודמות, ואנחנו מתקשים להעניק לתלמידים חופש לחקור.

עולם תוכן עשיר ומגוון

הכנס אורגן בשיתוף בית הספר השכונתי שפירא וקהילת חינוך 2020 (בפיסבוק). בבית הספר השכונתי משלבים למידה ברחבי השכונה בכל יום ויום. הלמידה בחוץ מאפשרת תרגול של ההקניות שניתנו בכיתה, אולם בנוסף ניתן דגש למה שהם מכנים: "לכידת הזדמנויות". הכוונה לנצל מפגשים אקראיים עם תושבי השכונה להתייחס לנושאים שעולים תוך כדי ביקור בבתי עסק ובמקומות שונים במרחב הקרוב.

עוד הוצגו במושב הדוגמאות: חיזוק הדימוי השכונתי בבתי הספר של עמותת "קדמה"; כיתת בגרות בגן החיות בירושלים; בחינה של המרחב תחת השאלה: 'מדוע הדברים הם כפי שהם?' לחיזוק מיומנויות הלמידה העצמית בבית ספר בן גוריון בגבעתיים; ושילוב העיר בחינוך רג'יו אמיליה (ראו בהרחבה כאן).

במושבים נוספים הוצגו תרומת הלמידה בחוץ לחינוך האזרחי, במונחים של ביקורתיות, זהות ושייכות; הקשר עם הקהילות ומעמד בית הספר כעוגן קהילתי; וסוגיות של הכשרת המורות והמורים.

חילופי השמות – מכשלה בפני עצמה

"חינוך מבוסס מקום" הוא השם העכשווי למה שקודם היה "למידה מחוץ לכיתה" (או סביבת הלימוד החוץ-כיתתית). המונח הזה החליף בזמנו את למידה מתוך "חקר וגילוי", שהיה חלופה לחינוך בהתנסות (experimental education). בראשית המאה ה-20 קראו לזה "חינוך עמלני", התרגום העברי ל-learning by doing. עוד קודם, השתמשו חלוצי החינוך בשפה העברית במונח "השיטה הטבעית", כדי לומר שההוראה חייבת להתאים לטבעה של הלמידה, ככישור מולד.

חילופי השמות מבטאים את הצורך של אנשי חינוך לייצר חדשנות יש מאין. מסתתרת פה תקווה שבאמצעות שינוי השם (ולא המהות) נצליח להחליף את הלמידה בשינון בלמידת חקר משמעותית.

החדשנות המזויפת היא בעייתית בעיני, שכן כדי לחולל שינוי חייבים לברר מה נעשה עד היום, מה הצליח, מה נכשל, ומדוע? שינוי לא יתרחש עד שלא נפענח מדוע במשך 400 שנים (!) לא הצליחו קודמנו לממש חינוך בהתנסות, אף על פי שסגולותיו היו מוכרות וידועות.

השינון הוא תוצר של מדע האקסיומות

המעבר מהוראה "מעבירה חומר", "מקנה ידע ועמדות" או "מנחילה ערכים", אל הוראה המאפשרת התנסות ומחקר חופשיים של המציאות, התרחשה כאמור בראשית המאה ה-17. את המהפך ביצעו חלוצי המדע המודרני, וניסח אותו בצורה הקולעת והברורה ביותר הפילוסוף האנגלי פרנסיס בייקון. בשנת 1620 הוא פרסם ספר בשם "האורגנון החדש", כחלופה לספר "אורגנון" (שפירושו כלי החשיבה) של אריסטו.

ההבדל בין אריסטו לבייקון הוא בדיוק ההבדל בין מדע העת העתיקה והמדע המודרני; והוא גם שמסביר את ההבדל בין למידה בדרך השינון לבין למידה בחקר עצמאי.

הנה דוגמה: אריסטו קבע שיש רק שלוש תנועות טבעיות בעולם: למעלה, למטה ומעגלית; שיש רק ארבעה יסודות בעולם: אדמה, מים, אוויר ואש; ושלכל יסוד יש רק תנועה טבעית אחת: האדמה והמים הם כבדים, ולכן תנועתם הטבעית היא למטה; אוויר ואש הם קלים ולכן תנועתם הטבעית היא למעלה.

כאשר המדע מורכב מהתפלפלות פילוסופית על בסיס אקסיומות, אין דרך אחרת ללמוד אותו מלבד בדרך השינון. אריסטו אמר, המורה קרא מהספר את מה שאריסטו אמר, והתלמידים דקלמו את מה שהמורה אמר שאריסטו אמר. סוף השיעור.

למידה באמצעות חקר

בייקון פסל את מהות השיטה הלוגית של אריסטו. הוא טען שזאת טעות לקפוץ ממקרה פרטי אחד ישר לחוקים, שכן החוקים האלה משפיעים על הדרך שבה אנו מתבוננים על מקרים פרטיים נוספים. אנחנו שוגים בפרשנות הדברים, בגלל תפיסותינו הקודמות.

במקום זאת הוא הציע לצפות במקרים פרטיים רבים ככל האפשר, לנסח חוקי ביניים מתאימים, לבחון את החוקים בתצפיות וניסויים נוספים, וחוזר חלילה. עד שבמהלך של שנים רבות יתנסחו ויתבהרו חוקי האמת.

אבל כדי שזה יקרה, אנשים צריכים לוותר על האגו שלהם. הם צריכים להניח שמה שהם יודעים זה רק "נכון לעכשיו", ולהתאים את מסקנותיהם למידע שייאסף בהמשך. את המסקנה הנוגעת לבתי הספר כתב בייקון בעצמו: "יש רק שיטה אחת למסירה והיא בפשטות זאת: עלינו להוביל את בני אדם אל הפרטים עצמם, ואל הארגון והסדר שלהם". הנה לכם חינוך מבוסס מקום.

למידה בהתנסות מחייבת את חירות התלמיד

יאן עמוס קומניוס פיתח את הרעיון בספרו על "אומנות ההוראה". הוא טען שיש להרחיק מהתלמידים את הספרים (אותם ספרים שבהם היו כתובות האקסיומות של המדע העתיק) ולאפשר להם להתוודע אל עולם המציאות:

"על בני אדם, ככל שהדבר ניתן, ללמוד כך שיחכימו על ידי חקר השמיים, הארץ, עצי האלון והאשור ולא על ידי חקר ספרים; כלומר, עליהם ללמוד, לדעת ולבחון את הדברים עצמם, ולא את ההערות שהעירו על הדברים אנשים אחרים."

בנוסף, הבין קומניוס שלמידה באמצעות התנסות של המציאות לא יכולה להתקיים אלא במצב שבו התלמיד חופשי לחלוטין. חירות הלמידה הוא תנאי הכרחי לכל למידה:

"חשוב עד מאוד שבני אדם יבינו את הדברים לאמיתם, וילמדו ויֵדעו כיצד לבחור או להיפטר מהם בקלות על פי חפצם. כך יובטח שיישמר צלם האל בבני האדם, שכן חופש הבחירה יישאר תכונתם הבולטת. אם הוא ייעלם, ובני אדם ייאלצו להכניע את רצונם לשיפוט חיצוני, במקום רצון נקבל אי-רצון ובמקום אדם נקבל אי-אדם."

למידה מבוססת מקום – הדור הבא

לסיכום, למידה אינה מבוססת דווקא על "מקום" אלא על שלוש יסודות אלה: הצנעת התפיסות הקודמות, התנסות בדברים עצמם, וחירות מוחלטת ללומד.

עקרונות אלה אינם חדשים, אולם מעולם לא ייושמו בהיקף נרחב בכלל מערכות החינוך. אין זה אלא משום שמרבית בני האדם מתקשים עדיין להסתגל לאי הוודאות המתלווה לתפיסת המדע המודרני ולדרך הלמידה וההוראה שהוא מציע.