חינוך חילוני: לא נגד אלוהים, רק בעד האדם

לפני כחודשיים הכריזו נשות ואנשי הפורום החילוני על הקמת העמותה לחינוך חילוני בישראל. יש כבר אתר אינטרנט (בהקמה), אולם דרכי הפעולה של ההתארגנות החדשה עדיין נשקלות, והציבור מוזמן להשתתף. אני מבקש לתרום את חלקי, על בסיס המחקר שערכתי על יאן עמוס קומניוס, נביא החינוך המודרני, בן המאה ה-17.

בתמצית: אמונה היא עניינם של כל אחת ואחד לעצמם ולמשפחתם, ולכן החינוך הממלכתי, המשותף לרבים, אינו אמור להתערב בזה. מה שכן – יסודות החינוך הממלכתי טמונים בתפיסה הדתית המקדשת את האדם כצלם אלוהים. ככזה, האדם הוא ריבון ואחראי למעשיו (חופשי לבחור), תבוני ומטיל ספק (חופשי לחשוב ולשאול), חופשי ובעל מעמד (ערך) שווה לכל אישה ואיש אחרים (חופשי להיות מה שהוא או היא).

על כן, ובשם מורשת הדורות: כל בית ספר, כל מורה, בכל שיעור, ראוי להם להיות חילוניים על פי טיבם. אתייחס תחילה לשלוש טענות דמגוגיות שמושמעות נגד החינוך החילוני; ובהמשך לשלושת היסודות, כפי שמופיעים בספריו של קומניוס (הציטוטים להלן מתוך ספרי, המצאת החינוך, ניב 2021).

מורשת כן, שמרנות לא

הטענה הרווחת ביותר כנגד החינוך החילוני (ראו דוגמאות בעמוד הפורום החילוני), היא: "ומה רע בקצת מסורת?". ובכן, אין רע! מסורת (מלשון מסירה מדור לדור), או מורשת (מלשון ירושה מדור לדור) מבטאים את הדרך שבה התרבות נבנית ומתפתחת. גם המדע המודרני מתקדם כך: כל מחקר וכל מסקנה מדעית נכונים לרגע בו נכתבו, והם מהווים הזמנה לדור חדש של מדענים שיבדוק שוב, שיבדוק בתנאים אחרים, ושישכלל עוד את מכלול הידע האנושי.

שמרנות, לעומת זאת, היא גישה המבקשת להקפיא את הזמן בנקודה שרירותית כלשהי, בטענה שכל מה שנוצר עד אותו הרגע הוא ראוי, וכל התרומה של הדורות שאחרי נקודת השימור היא פסולה.

אם כך: החינוך החילוני בהחלט מקבל בברכה את המסורת והמורשת, ובתנאי שגם הדורות המאוחרים, ובהחלט גם הדור שלנו, רשאים (ואף מחויבים) להוסיף את שלהם. הטוענים כנגד החינוך החילוני אינם מדברים בשם המורשת אלא דווקא בשם השמרנות. מילים דומות, אבל הפוכות במשמעותן.

"עגלה ריקה" זאת מעלה בעלת ערך

חילוני היא מילה מהשורש ח.ל.ל, שמשמעותה השתנתה במהלך השנים. במאמר "עיון במושג חילונות", מציע פרופ' זלי גורביץ להבין את הריקנות (החלל) של העמדה החילונית כמעלה גדולה וכערך בפני עצמו (בספר: חילון וחילוניות, ואן ליר והקיבוץ המאוחד).

הוא מסביר: "הפעולה המיידית של ריקון מעין זה היא שאילת שאלה. שאלה מעידה תמיד על אי-מלאות, היא שוטחת בקשה להתמלא, מבקשת תשובה. אבל התשובה לעולם אינה מלאה והמשאלה אינה נענית במלואה. תמיד ישנה עוד שאלה" (עמוד 45).

לא במקרה הפורש מהדת נקרא חוזר בשאלה, והפורש מהחילוניות חוזר בתשובה. החילוניות מלאה בשאלות, בספקנות, באי-ודאות ובתהייה. לדת, מנגד, יש יתרון מובנה אחד: היא מבטיחה תשובות מוחלטות. בהצגת דברים זאת, ברור שעגלת התשובות הדתית מפתה ומנחמת, בעוד עגלת השאלות החילונית מפחידה ומחייבת עוצמה אישית.

אם כבר אמונה – טהורה ולא חמדנית

יש בין הדוברים בשם "האמונה" אנשים הנמנעים מאחריות למעשיהם, והם משתמשים באלוהים כמי שימלא את מקומם. קומניוס יצא כנגד אותם מאמינים, שממציאים להם אלוהים "שיהיה בהישג ידם וישרת את נטיות לבם, שיכריז שכל דבר שהם מתיימרים להמציא הוא אמת, שכל דבר שהם חושקים בו הוא טוב, וכל דבר שהם מאשרים הוא מוצלח".

זהו אותו שיעבוד האל לצורכי האדם, שנגדו יצא גם פרופ' ישעיהו ליבוביץ בדימוי: "השכינה לא ירדה על הר סיני בכדי למלא פונקציה של רופא קופת חולים". זאת אותה גישה שעוררה את מחנכי זרם חינוך העובדים, בשנות ה-30 של המאה שעברה, לשיר בחנוכה : "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". אלוהים (ככל שקיים), הרי הוא תפיסה מופשטת וטהורה של הקיום, ולא מי שנועד לספק ולהגשים את רצונותינו ותאוותינו. תתבגרו.

שלושת ספרי הלימוד של אלוהים

ואחרי שרוקנו את מה שלא, אתייחס למה שכן: שלושת יסודות החינוך החילוני (המוצעים גם על ידי העמותה החדשה). אציג אותם בעזרת שלושת המקורות לידע האנושי, על פי קומניוס: מה שאלוהים כתב, אלו הם ספרי הקודש; מה שאלוהים עושה, זה עולם הטבע הפיזי; ומה שאלוהים חושב, המתגלם במחשבות המוח האנושי שנברא בצלם אלוהים.

1. קריאה בספרי הקודש – ריבונות ואחריות

כבר בדור שלפני קומניוס, דרשו הרפורמטורים של הנצרות לתרגם את ספרי הקודש מלטינית לשפות האם של התלמידים, ללמד את כל הילדות והילדים קריאה וכתיבה, ולאפשר לכל אישה ואיש לקרוא בעצמם בספרים הקדושים. כל אלה נתפסו כמובן כמינות וכפירה בעיני הקתוליות השמרנית של המאה ה-16.

המשכילים ההומניסטים (הדתיים) של אותו הדור יצאו כנגד הוראת השינון של כתבי הקודש. כך למשל כתב מישל דה מונטן בשבחה של הפרשנות והמשמעות האישית: "לזכור בעל פה אין זאת ידיעה. האדם הוא האדון החופשי של הדברים שהוא יודע ומבין על אמת מתוך חירותו השלמה, ללא קשר ליוצר שממנו קיבל את הדברים, או דפדף בספריו".

קומניוס המשיך קו טענה זה, כאשר כתב: "חשוב עד מאוד שבני אדם יבינו את הדברים לאמיתם, וילמדו ויֵדעו כיצד לבחור או להיפטר מהם בקלות על פי חפצם. כך יובטח שיישמר צלם האל בבני האדם, שכן חופש הבחירה יישאר תכונתם הבולטת".

חירות הבחירה היא תכונה שאלוהים טבע באדם, ולכן כתב קומניוס: "אלוהים מזהיר ומלמד ומעודד את האדם לחשוב ולרצות לפעול כראוי, אבל הוא אינו כופה עליו. הוא מניאו ומתריעו מפני הרוע, אבל לעולם לא יגבילו בכוח הזרוע, משום שאינו רוצה לשלול ממנו את הבחירה החופשית והספונטנית".

ועם זכות הבחירה מגיעה כמובן האחריות. כך כתב קומניוס: "אנשים רבים שוכחים את הנשגבוּת שלהם כברואי האל ומתמכרים להנאות הבשר ולחיים כלליים של עוון. הם מרשים לעצמם להתפזר ולהיסחף על ידי פיתויים, והם אינם ראויים לשם 'אדם'. כמו מלחים טיפשים וחסרי אחריות שמאבדים את האחיזה בהגה בים סוער ומסכנים את חיי כל הצוות".

2. קריאה בטבע – תבונה וספקנות

הדרך לקרוא בספר העולם הפיזי והחי נוסחה באותן שנים על ידי הפילוסופים פרנסיס בייקון ורנה דקראט. בייקון הציע את דרך התצפיות והניסויים, המשמשת עד היום כדרך המחקר של המדע המודרני. ב-1620 הוא כתב:

"יש רק שיטה אחת למסירה והיא בפשטות זאת: עלינו להוביל את בני אדם אל הפרטים עצמם, ואל הארגון והסדר שלהם; ואילו על בני האדם להכריח את עצמם, לזמן מה, להניח בצד את תפיסותיהם ולהתחיל להכיר את העובדות".

דקארט כתב את החיבור הנודע "המתודה", ובשמו המלא: "כיצד להדריך נכונה את התבונה ולבקש את האמת במדעים". הוא ניסח ארבעה כללים ללמידה מופשטת, שהראשון בהם הוא הטלת ספק: "לא לקבל אף פעם שמשהו הוא אמיתי, עד שלא נוכחתי בוודאות שאכן הוא אמיתי".

דקארט ובייקון לא זנחו את אמונתם באלוהים. הם רק הבדילו בין למידת התכלית של הקיום שהיא עניינה של הדת והיא נשגבת מבינת האדם; לבין למידת הסיבה, כלומר נסיבות קיומם של הדברים כפי שהם, שזהו עניינה של החקירה המדעית.

3. קריאה במחשבות האדם – חירות ושוויון

מתוך תפיסת האדם כצלם אלוהים, ייחס קומניוס חשיבות רבה למחשבה האנושית, כביטוי של היסוד האלוהי הטמון בנו. ככל שהדבר נכון, הרי הוא נכון לכולם: "כלומר כל הלאומים, כל המעמדות בחברה, כל המשפחות, כל היחידים ללא יוצא מהכלל, משום שהם כולם בני אדם".

קומניוס אף הציע להקים מוסד בינלאומי להתייעצות ולחשיבה משותפות. הוא כתב: "שאיש לא יהא מוכה ושפוף עד כדי כך שיחשוב שאינו ראוי ליטול חלק בהתייעצות הזו על הישועה האוניברסלית".

לטובת הדיון המשותף הוא קבע שלושה כללים, שהם יסוד החירות והשוויון של כל בני האדם:
1. כל אחד רשאי להסביר מה שהוא רוצה.
2. אסור לסלק איש או להפריע לו להביע את דעתו.
3. שום דבר לא יוחלט סופית ללא הסכמה פה אחד.

הוא לא כתב במפורש, אך בימינו ראוי להוסיף את הכלל הרביעי הנגזר מהשלושה: אסור לשתף אדם המציע לפסול אנשים אחרים מלהשתתף בדיון השוויוני, בשל מוצאם, מינם, אמונתם או כל סיבה אחרת.

חינוך חילוני בכל שיעור

חינוך חילוני אינו בהכרח "לא דתי" ובוודאי שהוא נשען על המסורת והמורשת. עניין האמונה הוא עניינם האישי של כל אחת ואחד, והחינוך (שהוא משותף לרבים) לא אמור להתערב בכך. ככזה, החינוך החילוני מושתת על ריבונות האדם ואחריותו, על הטלת ספק וחקירה תבונית, ועל חופש, חירות ושוויון לכולן ולכולם.

אכן, החינוך החילוני רווי באי-ודאות, אי-יציבות, חוסר מוחלטות וחוסר שלמות. הוא אפילו נכשל לא מעט, ומתלבט כיצד להמשיך. השמרנים מציגים זאת כמגרעה. אנחנו נציע את תשובתו של עמנואל קאנט (1784):

"נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. […] Sapere aude! אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך!".