חייבים להילחם בפייק ניוז האקלימי ברשתות החברתיות, אבל איך?   

כמו עלייתו ותקופת כהונתו, גם שקיעתו של טראמפ מדגישה את התפקיד המרכזי שמשחקות הרשתות החברתיות הגדולות בפוליטיקה של היום.

לאחר שנבחר ב-2016, התברר שידיעות חדשותיות מפוברקות הופצו ברשתות לטובת טראמפ ואולי אף הטו את הכף לטובתו. בהדרגה לאורך שנות כהונתו, ובפרט על רקע מגפת הקורונה, פייסבוק, טוויטר ויוטיוב החלו להצמיד אזהרות לידיעות מפוקפקות.

טוויטר, הפלטפורמה האהובה על הנשיא היוצא, הבהירה מזמן שלמרות שהוא מצפצף על החוקים החלים על שאר המשתמשים, היא לא תסגור את חשבונו כל עוד הוא בתפקיד. עם זאת, בחודש מאי היא החלה להסתיר חלק מציוציו מאחורי אזהרות על הטעיה ועידוד אלימות, ומאז הבחירות שטף שקריו על זיופים נושאים אזהרה מיוחדת.

סכנה לדמוקרטיה – ולעתיד האנושות

נכתבו כבר אינספור מאמרים וספרים על הסכנה לדמוקרטיה: תאגידים אמריקאיים שולטים ללא פיקוח ציבורי ב"כיכר העיר" הוירטואלית של העולם; כל אזרח נחשף לשטף מידע שמותאם להעדפותיו, והמידע הזה לא בהכרח קשור לעובדות. ב"עידן הפוסט-אמת" השיח הציבורי עוסק, במקרה הטוב, בעובדות בסיסיות; במצב כזה אין כמעט סיכוי לייצר דיון מעמיק על פתרונות ומדיניות.

אולם בצל ההתחממות העולמית המחריפה והולכת, המשבר הדמוקרטי הזה הופך מבעיה חברתית-פוליטית חולפת למשבר קיומי חריף ולאיום על עתיד הציביליזציה האנושית: העולם עולה בלהבות מול עינינו, אבל להרבה אנשים קל יותר להאמין שמדובר בקנוניה סינית ו/או קומוניסטית, ולפוליטיקאים רבים נוח להצביע על המחלוקת המזויפת ולהתנגד לשינויים להם קוראים המדענים בכל העולם.

גם אם ההתחממות הבלתי-מרוסנת היא אולי הביטוי המסוכן ביותר לתופעה, אי אפשר להפריד בין הדיסאינפורמציה האקלימית לבין פוליטיקת ה"פוסט-אמת" בכלל. כך למשל, עיתונאית האקלים אמילי אטקין יצאה לבדוק את מצב הכחשת משבר האקלים בפארלר (Parler), חיקוי הטוויטר השמרני התורן. היא גילתה שאפילו חשבונות האקלים המרכזיים שם מתעניינים בראש ובראשונה בחלקים אחרים של הנרטיב השקרי של הטראמפיזם – מה"טרור" של אנטיפה והתנועה למען חיי שחורים, עד לזיופים המדומיינים בבחירות לנשיאות.

אך הכחשת משבר האקלים, המשולבת במלחמת הנרטיבים ברשתות החברתיות היום, היא רק המשך של אסטרטגיה מכוונת בת עשרות שנים.

הראיות לכך ברורות כיום: אחרי שדוחות פנימיים של ענקית הנפט אקסון חזו בדיוק מחריד את הסכנה כבר בסוף שנות ה-70, תאגידי הנפט האמריקאים החלו להטעות את הציבור במודע ולהתעקש שכלל לא ברור האם ומדוע העולם מתחמם. מטרתם הייתה ונותרה למנוע צעדים שיפגעו ברווחים – לא בטעות ולא בתמימות, אלא בידיעה מלאה של ההשלכות.

מאז כבר נחשפו אותן תחזיות פנימיות, וההתחממות בפועל רק הדגישה כמה הן היו מדויקות. אך גם בזמן שהעולם עולה בלהבות, תעשיות הדלקים משני-האקלים משקיעות עד היום מאות מיליוני דולרים בשנה בהשפעה על השיח הציבורי באמצעות שורת טקטיקות שונות של הכחשה. כבר נהיה קשה להכחיש שהעולם מתחמם, אז עכשיו מכחישים שצריך או בכלל אפשר לעשות משהו בנושא.

אי אפשר לעבוד על כולם, אבל גם לא צריך: גם בארה"ב, רוב הציבור מזהה כבר את הסכנה של קריסת האקלים ורוצה שממשלתו תפעל; אולם מספיק גרעין קטן וקולני של מכחישים כדי להמשיך לתחזק את אשליית המחלוקת ולבלום את המעבר לאנרגיות מתחדשות.

הרשתות מרוויחות מהשקרים

הרשתות החברתיות – בהן התוכן הכי משלהב ומרגיז מגיע הכי רחוק, ובהן ניתן עם מספיק כסף להביא כמעט כל תוכן שהוא אל האנשים שהכי נוטים להאמין לו – הן מדיום מוצלח מאוד להפצת השקרים המתעדכנים על משבר האקלים.

ולמרות שהבעלים של הרשתות הללו מצהירים על חשיבות מאבק האקלים ואף משקיעים בתשתיות ירוקות עבור הרשתות עצמן, הם ממשיכים לתת במה להטעיית הציבור. הרי למרות הלחץ הציבורי, ולמרות ההעדפות הפוליטיות הגלויות של מייסדי האתרים, עומדים על הפרק האינטרסים המיידיים של התאגידים שלהם והמחויבות שלהם לבעלי המניות.

אף תאגיד לא באמת יכול להרשות לעצמו לפעול נגד ממשלה שקרנית, שיכולה בתגובה להפעיל עליו מגבלות או לשסות בו גורמי אכיפה. להיפך – בארה"ב ובישראל למשל, מתקיים שיתוף פעולה פורה בין פייסבוק לבין ארגוני הימין שבשלטון. במדינות נוספות, פייסבוק נוקטת מדיניות של העלמת עין, גם במחיר חיי אדם.

אולם מלכתחילה, עצם המודל העסקי מבוסס הפרסום של הרשתות החברתיות מונע מהן לפעול נגד ההסתה והשקרים. בשביל למכור הרבה פרסומות, הן צריכות נתח שוק כמה שיותר גדול, ואם יגרמו לתומכי טראמפ או נתניהו לעזוב, הם ישלמו על כך ביוקר. וכיוון שפרסומים משלהבים ומרגיזים מושכים יותר תשומת לב, בין אם מדובר בשקרים או אמיתות, כל פרסום שהרשתות ימנעו או יסירו מייצג כסף שהן מוותרות עליו.

ואם לא די בכך, השקרנים הגדולים הם בפני עצמם לקוחות מאוד חשובים: קמפיין טראמפ, למשל, הוציא בשנת 2019 לבדה – אפילו לא שנת בחירות – כ-21 מיליון דולרים על פרסום בפייסבוק. והשנה, לקראת הבחירות, בשבועות לאחר שביידן הכריז על תכנית האקלים שלו, לובי הדלקים המאובנים שפך כ- 24 אלף דולרים ביום בפרסום ממוקד בפייסבוק. כל מנכ"ל יתקשה מאוד להצדיק בפני משקיעיו למה הוא פועל נגד לקוחות שמזרימים אליו כספים כאלה.

הבעיה ברורה – הפתרון לא

גם אם נראה כעת שנזקי הרשתות החברתיות כבר ברורים לכל, הפתרונות הם עניין אחר.

בתחילת אוקטובר, גיא רולניק סיכם היטב את הבעיות העיקריות, ואף נתן דעתו על פתרונות. הוא הדגיש, בצדק, שהפתרון לא יכול לבוא ברמה האינדיבידואלית גרידא; אולם המלצותיו מכוונות בעיקר ובמוצהר לאליטות הפוליטיות והתרבותיות למיניהן, ומשאירות את רובנו מחוץ למשוואה. מה עלינו לעשות?

אכן, אין ספק שפתרונות בקנה מידה קטן לא יעבדו: פרישה אישית מהרשתות החברתיות או צמצום השימוש בהן הן בחירות מעולות בשביל בריאות הנפש, אבל לא באמת יזיזו לתאגידים שסופרים את משתמשיהם במאות מיליונים.

גם ההתגייסות החוזרת ונשנית לדרוש מהרשתות להעיף מסית או שקרן כזה או אחר אינה פתרון – להיפך: עצם הדרישה מבצרת את תפקידו של התאגיד האמריקאי כמחליט על גבולות הביטוי. ואפילו ברמה המיידית, הרשתות מגרשות לא פעם יחד עם קבוצת שנאה ניאו-נאצית כמה ארגונים אנטי-פשיסטיים רק כדי להדגים "איזון" ולמנוע עזיבה המונית של הימין הקיצוני.

מצד שני, גם ניסיונות, מימין או משמאל, לפרוש קבוצתית ולהקים רשת מתחרה, לא מביאים התקדמות משמעותית לכשעצמם. פארלר, שהכפילה את ציבור משתמשיה אחרי הבחירות, עדיין מונה רק כמה מיליוני משתמשים – טיפה בים מול מאות המיליונים של טוויטר.

אף הניסיון שאני שותף לו להקים חלופה עצמאית ואנטי-פשיסטית, הרשת המבוזרת "מסטודון", תקוע לצערי כבר שנים בנישה מצומצמת. גלי הגירה משמעותיים מגיעים למסטודון רק כאשר הנהלת טוויטר עושה משהו מרגיז במיוחד – ורוב המצטרפים החדשים נעלמים תוך כמה שבועות.

האמת המרה היא שרובנו נמצאים ברשתות החברתיות הגדולות פשוט כי כולם נמצאים שם – כי שם יש לנו קהל משמעותי ופוטנציאל להגיע מעבר למעגלים המיידיים שלנו. לכן ניסיונות של רשתות חדשות להתחרות בתאגידי הענק מועדים לכישלון, לפחות ככל שהמטרה היא לרשת את מקומם המרכזי בחיים הציבוריים.

מצב זה מוביל רבים לתלות את תקוותיהם בממשלות, הארגונים היחידים בעולם היום עם כוח שיכול, אולי, לתאגידים הגדולים. רולניק, לדוגמה, מפציר במעצבי מדיניות להפעיל כלים של רגולציה ופירוק מונופולים, ומשווה את המאבק ברשתות החברתיות הגדולות למאבק נגד תאגידי הטבק.

אך בדיוק כפי שהוא מזהיר, התאגידים הללו יכולים להפעיל את כוחם על הציבור ועל הממשלה כדי לחמוק מרגולציה – או כפי שפייסבוק עושה, לשתף פעולה עם השליט במידה כזו שהנהלת הרשת מתפקדת כמעט כמו קבלן של מפלגת השלטון.

משמאל ישנן גם קריאות שהולכות רחוק יותר: לחברת את הרשתות החברתיות! לא, לא להלאים ולתת לכל ממשלה חולפת לצנזר את השיח הציבורי לפי צרכיה, אלא לחברת או "להצבּיר": להעביר את התאגיד לשליטה ציבורית עצמאית, בלי תיווך של הדרג הפוליטי, ורצוי תוך שיתוף שיוויוני של משתמשים מכל העולם.

בתור דרישה ומטרה, העברת התאגיד לשליטה ציבורית היא כיוון מבטיח, כיוון שהיא עוקפת את הריקוד התמידי בין רגולטורים לתאגידים. מצד שני, קשה הרבה יותר לדמיין את הדרך להגיע למטרה שכזו: ממשלות הן כאמור הגוף היחיד שיש לו כרגע, בפוטנציה, עם קצת מאמץ, מספיק כוח כדי לכופף את ידיו של תאגיד גדול שכזה. אבל אם ממשלה תבוא לנשל את בעלי הרשתות, למה שהיא תוותר בעצמה על הכוח העצום של שליטה ברשת שכזו ותעביר אותו לידי הציבור? והרי לכאורה הפוליטיקאים הם ממילא נציגי הציבור, לא?

אין פתרון בלי כוח אזרחי מאורגן

פתרון של ממש, אם יש כזה, ידרוש כוח שלישי שיכול לאיים על התאגידים מחד ועל הממשלות מאידך. בין אם נרצה שנציגי הציבור יפרקו מונופולים ויאכפו עליהם מגבלות לטובת הכלל, או נדרוש הצברה ממש, אי אפשר להסתפק בהצבעה למועמדות שיבטיחו לעשות זאת: עלינו לבנות כוח ציבורי מאורגן וממוקד, שיכול להפעיל לחץ על ממשלות ודירקטוריונים כאחד ולא יניח להם לעשות יד אחת נגד הציבור.

אולם כפי שיודעת כל מי שניסתה לארגן יוזמה פוליטית חדשה בשנים האחרונות, כיכר העיר הוירטואלית היא לא המקום הידידותי לאקטיביזם שהייתה ב-2011. כיוון שהרשתות מוכרות היום תשומת לב למרבה במחיר, יוזמות פוליטיות של אזרחיות מן השורה נמצאות בחסרון עצום מול שקריהם של תאגידי האנרגיה או של המיליארדר טראמפ. התארגנות שאין ביכולתה לשלם לאנשים להפיץ את מסריה תמיד תהיה בעמדת נחיתות – וזה במקרה שהרשתות לא מקטינות בכוונה את התפוצה של פוסטים שלא קודמו בתשלום, או מסירות תכנים וחשבונות לבקשת המדינה.

הרשתות גם מטפחות אינטראקציה קלילה וארעית בינינו לבין הארגונים הפוליטיים שאנו פוגשים שם. אנו מתרגלים להסיר מעקב בסימן הראשון של מחלוקת מהותית, במקום לעשות את העבודה הקשה של חיבור עם אנשים זרים ויישוב מחלוקות עקרוניות, עבודה הנדרשת לבניית ארגונים ברי-קיימא.

וגם אם התגברנו על המכשולים האלו, עצם ההתארגנות דרך הרשתות האלו מסוכנת: התקשורת דרך הרשתות הללו חושפת אותנו להאזנה ודיכוי. אפילו הודעות "פרטיות" נשמרות למשך זמן לא ידוע ונמסרות לשירותי הביטחון לבקשתם – אם פוליטיקאי בכיר או רכז מודיעין כלשהו מחליט שההתארגנות שלך היא חתרנית וחשודה, כל מי שמעורב בה דרך הפייסבוק יכול להפוך יעד למעקב פולשני או להיעצר ביום בהיר אחד.

כתוצאה, התארגנות פוליטית חתרנית דרך הרשתות מזכירה התארגנות פוליטית במדינת משטרה: כל הפרסומים הפומביים שלנו עוברים צנזורה עצמית קפדנית, גם תקשורת פרטית מנוסחת בזהירות, וכדי לבנות תשתית לפעילות שטח, צריך להעביר בזהירות חיבורים עם מצטרפים חדשים למרחבים בטוחים יותר, רצוי כאלו שאינם וירטואליים.

עם כל אחד מהמכשולים האלו ניתן, בעזרת מעט מחשבה ומאמץ, להתמודד. אולם אם נחזור לשאלת המאבק הציבורי על הרשתות החברתיות, יש לנו כאן כמעט בעיה של ביצה ותרנגולת: כדי לנטרל את הסכנות הנשקפות מהרשתות החברתיות, צריך לארגן כוח אזרחי עצמאי, יציב, ותקיף – אך כדי לעשות זאת אנחנו תלויות באותן הרשתות ממש, והן מכתיבות תנאים קשים לעבודת ההתארגנות.

לכן צריך להכיר בכך שאין ולא יהיה פתרון קסם – לא רעיון מבריק שחסר לנו ולא מועמדת נחושה שתיאבק עבורנו. במקום זה, צריך להציב מטרה ברורה: בניית כוח אזרחי והצברת כיכר העיר הווירטואלית – ולעבוד בנחישות בכל החזיתות כדי להגיע אליה.

כל הגישות שהזכרתי יכולות ואולי חייבות להיות חלק מהמאמץ המשולב הזה: צמצום ומיקוד השימוש האישי ברשתות התאגידיות; הוקעה של קולות מסיתים ומטעים וסילוקם מהרשתות; הקמת תשתיות אלטרנטיביות, כמו מסטודון, בהן נשמור על קשר גם אם התאגידים ימחקו את חשבונותינו; הפעלת לחץ ציבורי ופוליטי לפירוק מונופולים ורגולציה של הרשתות; ודרישה והיערכות לשליטה ציבורית על כיכר העיר הווירטואלית.

בנפרד, גישות אלו כנראה לא יכולות להביס את הכוח המרוכז של ההון-שלטון. אך במשולב, בגיבוי כוח אזרחי הולך וגובר, תוך שיתוף פעולה רחב בין יוזמות בעלות אוריינטציה דומה, עם תפישה אסטרטגית ארוכת-טווח שרואה בגישות הללו אבני דרך ולא גביע קדוש בפני עצמן – אולי עוד נוכל לצאת מה"דילמה החברתית" ולהתגבר על המחלוקת המזויפת שעומדת בינינו לבין עתיד הציביליזציה.