newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חותרים תחת האליטות: בין הדוד הפלסטיני לערס המזרחי

האליטות לא אוהבות את המבטא והתספורת שלו, לא את שרשרת הזהב שעל צווארו, הסופר לנסר עם החלונות השחורים בה הוא נוהג, והמוזיקה שהוא שומע. וגם לא את הביקורת שלו על המנהיגות הקיימת. הכירו את הדוד הפלסטיני

מאת:

המילה "ערס" (عرص) בערבית מתהדרת בעושר של פירושים ופרשנויות. בערבית ספרותית ניתן להשתמש בשורש ע.ר.ס. במונחים נורמטיביים לחלוטין, כאשר פירושה של אחת ההטיות הוא מבריק או בוהק. אך מיהו הערס המודרני, אותו אדם אשר אליו אנחנו משייכים את המונח ערס כאות גנאי?

החיפוש אחר מקורות המילה מחזיר אותנו למאה הקודמת, לזמן בו האימפריה הבריטית שלטה במצרים. בתי בושת היו באותה תקופה מותרים על פי חוק, והרשויות אף הנפיקו עבורם אישורים מיוחדים להפעלה תחת התניה לשמירה על תברואה ותנאי היגיינה נאותים. שוטרים מיוחדים מונו כדי לאכוף את התנאים ברשיון, והעם המצרי, מסיבה שאיננה ידועה, בחר להם את הכינוי ערס (כמו שבחר את הכינוי ״עשמאווי״ לתליין שמוציא אנשים להורג, מסיבה לא ידועה גם כן).

מאותו שוטר שהיה אחראי על בתי הבושת התפתח גם המונח ״תעאריס״ (تعريص) שמתאר קיום יחסי מין שלא במסגרת נישואין או את פועלם המגונה של חובבי בתי בושת. בארץ המונח "ערס" קיבל משמעות שונה לגמרי, והוא הפך להיות חלק מהזהות של הצעיר המזרחי היהודי, המרוקאי, העיראקי, הסורי, הטוניסאי, והעיקר שכמובן לא יהיה אשכנזי. שמעת את המילה ערס, ומייד זיהית אותה עם צעיר מזרחי שצוייר כטיפוס עם מראה חיצוני מסוים ועם סגנון מוזיקלי מובהק והקונוטציה כמובן – שלילית.

אך בשנים האחרונות, ההתעוררות של צעירים מזרחים שחיפשו זהות ודרשו להביא את התרבות המזרחית ובראשה את המזרחי עצמו לקדמת הבמה, הביאה לתודעה הציבורית ובדרך שלא מתפשרת על זהות, את הערס והפרחה. אותם צעירים לקחו בעלות על המושגים האלה והפכו את הקערה על פיה – במקום מונחים שמטרתם להעלים, להגחיך ולהפליל, הם הפכו אותם למונחים שמשמשים למאבק ולהבלטת הגאווה בזהות המזרחית. סדרות כמו "ערסים ופרחות" של רון כחלילי, הפעילות של קבוצת ערס פואטיקה, ועוד לפניהם הפנתרים השחורים, לא מתביישות בזהות שלהן, במראה, במוצא או במוזיקה אדרבא, הן מגבירות את הלחץ על הממסד דרך היאחזות במאפייניהן וזהותן, ומנהלות את המאבק נגד אפליה מבלי להיבלע בתוך הרצון להפוך לישראלים ממושמעים ולא סוררים.

"מלך הדודים" תחת מתקפה

לא רחוק ממנו, מקבילו של הערס היהודי חי ובועט גם בחברה הפלסטינית בארץ, והוא חווה כיום את התהליכים שחווה הערס המזרחי לפני עליית המאבק של העשורים האחרונים. אך לפני הצגתו, ראוי לעצור בשפה: הערס המזרחי היהודי מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית בארץ זוהה עם מילה ערבית שמקורה במצרים, ואילו הערס הפלסטיני מזוהה דווקא עם מילה עברית, אמנם יותר נעימה ונטולת זיקה להתעללות בנשים, אך עלינו להתרגל לנהגי הסופר לנסר: "הדודים" (الدوديم).

הטיפוס הזה חורה לאליטה הפלסטינית, בעיקר זו העירונית והמשכילה. הוא חורה לה בגלל כפריותו ומבטאו, התספורת שמעטרת את ראשו, הג'ל, שרשרת הזהב שעל צווארו, המיצובישי סופר לנסר עם החלונות השחורים בה הוא נוהג, מוזיקה מזרחית או שיריו של שפיק כבהא בוקעת ממנה. עלייתו של ה"דוד" ברשתות החברתיות מעלה את חמתה של האליטה שמבקרת את ההיסחפות העממית אחרי אושיות פייסבוק פופולריות שמדברות לעוקביהן מדם ליבן. הדוד לא מחפש את אלו שמתהדרים במילים גבוהות ולא מובנות, הוא מבקש לקבל את הכל פשוט וזורם.

סופר לנסר (תאמר נפאר ומוראד אבו אחמד):

האליטה רואה בדוד בחור מצועצע, מנופח ומדושן במיני קישוטים מבחוץ, כאשר מבפנים הוא אדם ריק. אבל הדוד הוא זה שנושא עמו את הכאב האמיתי של החברה הפלסטינית בארץ, את חוסר התקווה ששינוי יבוא מפוליטיקאים, את המחסור באוזן קשבת לצרכים האמיתיים של הצעירים ואת התחושה שהם ננטשו בדרך בתוך סחף של אינטרסים פוליטיים צרים שמשרתים שכבות בלעדיות ונבחרות. ואל המרחבים האלה נאסר על הדוד להיכנס. אז מה שנותר לו זה להמשיך בדרכו הייחודית, וללעוג לדמויות שמייצגות בעיניו זיוף.

אחת מאושיות הפייסבוק, שנחשב ל"מלך הדודים", הוא עיסא פאיד אבו אל-רתאג׳. "מלך הדודים" הוא בעליה של פנצ׳ריה ביפיע, והוא לא מפסיק לבקר את הפוליטיקאים של הרשימה המשותפת ואת פקידי המפלגות שבחברה הערבית, את הממסד והרשויות המקומיות, ובכלל את החברה הערבית ואת האליטות.

כך למשל הוא חושב שאיימן עודה "זכה באור מן ההפקר", כלומר מנהיגותו אינה בקונצנזוס בחברה הפלסטינית, והוא מתעקש שעודה זכה במעמד "מנהיג החברה הפלסטינית" רק בגלל האיחוד של חד"ש בתוך הרשימה המשותפת, ולא בזכות עצמו. הוא מבקר את ועדת המעקב כגוף מסואב וישן ש"מנהל משא ומתן עם עצמו". וכך בעניין כמו הפשיעה נגד נשים, הוועדה משותקת, וחוץ מהודעות גינוי אין לה ממש השפעה. את כל זה הוא עושה דרך עמוד הפייסבוק שלו בו הוא מעלה בין היתר סרטונים מצחיקים שהוא מפיק, ועל הדרך גם מקדם את העסק שלו.

התקשורת הערבית, גם היא לא חמקה מחצי הביקורת של אבו אל-רתאג', עיתון פנורמה ואתר האינטרנט פאנט, שבבעלות איש התקשורת בסאם ג'אבר, מוזכרים תכופות על ידי אבו אל-רתאג' כגופים הניזונים מהעמקת חוסר האונים של הפלסטינים אזרחי ישראל דרך התכנים שהם מפיצים. אבו אל-רתאג' הפך להיות האנטי-תזה לכפיית מוסכמויות ומסגרות על פלסטינים אזרחי ישראל, פוליטית וחברתית. הוא לא חוסך בהתנגדותו למה שהוא מכנה "קרקס של הערבים" ולא מפסיק לחפש פרצות בהתנהלות של מי שמתיימרים להיות אנשי מפתח של החברה הערבית.

> הודא אוהבת האדם, לא עזר לה איש

מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, איימן עודה ויוסף ג'בארין ביום הנכבה 2016, אוניברסיטת תל אביב (תומר נויברג / פלאש90)

מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי, איימן עודה ויוסף ג'בארין ביום הנכבה 2016, אוניברסיטת תל אביב (תומר נויברג / פלאש90)

בשבועות ובחודשים האחרונים נקלע אבו אל-רתאג׳ לעימותים מילוליים בעמודי הפייסבוק שלו, עם אנשי תקשורת ערבים ופקידי מפלגות, בעקבות דעותיו בכלל ונגד הרשימה המשותפת בפרט. אלו תקפו לא רק אותו אלא גם את ציבור עוקביו "השטחי והאווילי" כדבריהם, דבר שהתסיס את הרוחות ורידד את השיח. המבקרים שכחו את העובדה שציבור עוקביו של אבו אל-רתאג׳ מייצג הלך רוח בולט בחברה הערבית, וכי בין עוקביו של אבו אל-רתאג' וכן בקהל המצדדים ברעיונותיו, ישנם גם משכילים רבים שמאסו במונוטוניות מחד, ובהיעדר ביקורת של המוסדות הקיימים מאידך. הם מצאו בו פה עבורם, וקול מהדהד ואמיץ אל מול הגופים והאנשים שיש לבקר.

מול המתקפות האלו שמר אבו אל-רתאג׳ על אסטרטגיה קולית, וברוב המקרים לא השיב אש, מה שרק הגביר את הפופולריות שלו. הדודים לא הפסיקו לחלק לו לייקים ולפרגן.

בשולי המונח "דוד" קיים גם מונח אח, מונח החביב על העירוניים ומסמן קבוצה נרחבת של "דודים" ושל אנשים שמגיעים מהכפרים אל העיר לצורך בילוי: "הקרוויסטים". מקור המילה הוא המילה כפר בערבית "קריה", וה"קרוויסטים" אינם רצויים כאורחים בחלק מבתי הקפה שמזוהים עם האליטה. אבו אל-רתאג', קרוויסט בעצמו, מספר שהוא סולק מבית קפה בשדרות בן גוריון בחיפה, תופעה מוכרת.

הדוד הערבי, הקרוויסט, הפרחה והערס המזרחים הם שני צדדים של אותו מטבע שנופל תמיד קורבן לשנאת האליטות ולרצון שלהן לכפות היררכיה בין תרבות "גבוהה" לטעמם לבין זו ה"עממית" – שנדחקת לתחתית או לשוליים תוך מחיקה מוחלטת של העושר והאיכויות שלה.

הדוד הערבי הוא אולי מוחצן וצעקני אך הוא גם משקף את הלך הרוח של צעירים רבים שמאסו במציאות של החברה הערבית המדשדשת והדועכת בארץ. הוא לא מכוון את האצבע שלו רק לכיוון הממסד והמדינה המקפחים והמפלים, אלא מציב מראה בפני החברה הערבית, שלא רכשה עדיין את הכלים שיאפשרו לה לבקר ולתקן את עצמה ולטפל בבעיות שורשיות שמכרסמות אותה מבפנים. כל עוד הציבור לא בוטח בכך שהפוליטיקאים יפתרו את בעיותיו הדוד ימשיך להכות גלים ברשת, וגם בשירי שפיק כבהא הבוקעים מבגאז' הסופר לנסר.

> יום אחד אעז גם אני לדבר עם משפחתי על השחרור הנשי העצום הזה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf