כך הופכת המדינה פעילים נגד הכיבוש למתנגדי משטר

כתב: מיכאל שפר עומר-מן

בימים הקרובים צפויה הכנסת לאשר בקריאה שנייה ושלישית את "חוק העמותות", שנועד לסמן ארגוני שמאל וזכויות אדם בישראל כסוכני מעצמות זרות, ולחייב את העמותות להצהיר באופן בולט על מימון זה בכל פרסום או הופעה פומבית.

מטרת החוק היא לא להגביר את השקיפות. כבר כיום יש בארץ חוקים ונוהלים מחמירים המחייבים שקיפות. זאת ועוד, הרוב המוחלט של הארגונים שבהם מדובר כבר מציינים את מקורות מימומם באתרים שלהם ומדווחים על מימון זה לרשם העמותות, שגם הוא מפרסם מידע זה באינטרנט.

המטרה האמיתית של חוק העמותות היא לשלוח מסר מסוכן ומצנן לציבור הרחב. המסר הוא שהערכים שבהם דוגלים ושאותם מקדמים אותם ארגונים – כגון בצלם, שוברים שתיקה ואחרים – אינם חלק אורגני מישראל. המחוקקים אומרים שערכי זכויות האדם, ובאופן ספציפי ההתנגדות לכיבוש, נכפים על ישראל מבחוץ, אך ורק מתוך כוונה זדונית להזיק למדינה היהודית, אזרחיה ותדמיתה בעולם. לא במקרה מתוך 27 ארגונים שעליהם יחול החוק, נמצא כי 25 הינם ארגוני שמאל או זכויות אדם (גילוי נאות, רעייתי משמשת כיועצת המשפטית של כמה מהארגונים שעליהם יחול החוק).

> הסכם הפיוס: מה באמת מחפש ארדואן בעזה?

רק בתחילת השנה השיק "אם תרצו", ארגון ימני קיצוני עם קשרים לממשלה, קמפיין שמאשים ארגוני זכויות אדם ישראלים בולטים ועובדיהם כי הם "שתולים", תוך אזכור המימון שהם מקבלים ממדינות אירופאיות ידידותיות. הקמפיין אף רמז כי אותם "שתולים", מהפעילים המובילים בישראל, אחראים לפיגועי דקירה שבוצעו בידי פלסטינים.

בחזית אחרת פועלת שרת התרבות מירי רגב מזה כמה שנים לצמצום התנגדות פוליטית בתרבות. בחודש שעבר שלחה רגב שאלונים לאמנים, שבהם הם נשאלו אם הם מופיעים בהתנחלויות, כצעד ראשון לקראת קיצוץ המימון על בסיס עמדה פוליטית. שנה קודם לכן היא הזהירה כי "מוסדות שעושים דה-לגיטימציה למדינת ישראל לא יקבלו מימון".

יחד עם שורת הצעות חוק, קווי מדיניות ופעולות אחרות של פקידי שלטון וארגונים חוץ-פרלמנטריים, השפעתו המצטברת של חוק העמותות היא לתאר את אלה שפועלים למען סיום הכיבוש ונאבקים למען שיוויון וערכים דמוקרטיים ליברליים כמתנגדי משטר, החותרים תחת מדינת ישראל עצמה.

בהופעתו בכנס הרצליה בחודש שעבר הודיע השר לביטחון פנים גלעד ארדן על יוזמת חקיקה חדשה שתאפשר לנקוט בצעדים משפטיים – ואולי אף פליליים – נגד ישראלים המתנגדים באופן פעיל למדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים. "אין מחיר אמיתי על זה שמישהו פה, ארגון או לא משנה מה, פועל נגד מדינתו שלו כדי לבודד אותה בעולם", הסביר ארדן. "כבר הקמתי צוות משפטי שפועל עם משרד המשפטים כדי ליצור חקיקה ממשלתית בנושא".

"אנחנו מבינים שצריך למתוח קו בין חופש הביטוי וערכים דמוקרטיים, שבהם אנחנו מאמינים ושאותם אנחנו רוצים להבטיח", המשיך ארדן, "אבל אם אנחנו רוצים לשכנע את העולם שדה-לגיטימציה זה דבר פסול, שצריך לשלם עליו מחיר, צריך להתחיל כאן בישראל".

באותו נאום התייחס ארדן לצורך להשתמש ביכולות המודיעין של ישראל נגד פרטים וארגונים הפועלים למען חרם וסיום הכיבוש, כשהוא מעלה הקבלה ישירה לשיטות שבהן משתמשת ישראל למאבק בטרור, כולל חיפוש קשרים שוליים ועקיפים של פעילים ישראלים לארגוני טרור, מציאת אי-סדרים כספיים, השמצה נגד הפעילים וסגירת חשבונות בנק.

> תפיסת הדו-קיום של נפתלי בנט

השלכות פוליטיקת הפחד

יש סיבה להתפתחויות אלה: הממסד הפוליטי הישראלי נחל כשלון חרוץ בהתמודדות עם הסכסוך עם הפלסטינים. מאז כהונתו של ראש הממשלה אהוד אולמרט לא ניסה אף מדינאי ישראלי בכיר להתמודד ברצינות עם הסכסוך. אף לא פוליטיקאי אחד, לא משמאל ולא מימין, לא ניסה להחיות את פתרון שתי המדינות ולהפוך אותו לרלבנטי, כל שכן לקחת בחשבון את השינויים שהתרחשו מאז המשא ומתן על הסכם אוסלו לפני 20 שנה. אף פוליטיקאי ישראלי לא הציע לציבור חזון לעתיד טוב יותר.

בהעדר תקווה כלשהי לפתרון הסכסוך, כאשר פרצי אלימות צפויים מראש מתרחשים בתכיפות גוברת והולכת, ועתיד האזור הופך לבלתי-יציב במידה מפחידה, מתכנסת החברה פנימה לסוג חדש של נוקשות מדינית. לפי תפיסת העולם הפוליטית השלטת כיום הציונות הפכה לאידיאולוגיית סכום-אפס של עליונות יהודית, שבה יש לטפל בכל מחאה שהיא ביד ברזל, ושבה ההתנגדות לכיבוש (שמוצגת כדאגה רבה יותר כלפי הפלסטינים מאשר כלפי היהודים) כמוה כמעט כבגידה. באין לה כל חלופה להציע, מובילה האליטה הפוליטית של המדינה את המתקפה נגד הפעילים.

מינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון הוא אולי הסימן המובהק ביותר שאין לממשלה משהו טוב יותר להציע – לא לאזרחיה, וחשוב אף יותר, לא לעולם. היות שממשלת נתניהו מורכבת כמעט כולה מניצים המתנגדים לפתרון שתי המדינות הן להלכה והן למעשה, היא יודעת שקלושים סיכוייה להתחבב על הקהילה הבינלאומית אשר ברובה איבדה את סבלנותה.

נתניהו, ליברמן ובנט יודעים היטב שיש סיכוי טוב שהעברת חוק העמותות, קידום חקיקה רגרסיבית נוספת כגון עונש מוות לפלסטינים בלבד, דיכוי חופש הביטוי, אישורי בנייה רבים בהתנחלויות ומאבק בארגונים נגד הכיבוש ובעד זכויות אדם – ירגיזו את הקהילה הבינלאומית ויתרמו לבידוד הבינלאומי הזוחל של ישראל. אבל הם יודעים גם שיש גבול למה שהקהילה הבינלאומית תעשה בפועל, שאף אחד לא יבוא לסיים את הכיבוש, וכי באווירה הפנימית הנוכחית בישראל הם יכולים רק להרוויח ממהלכים כאלה.

יש להודות גם שתנועות פוליטיות ימניות סוחפות בימים אלה את העולם המערבי כולו: החל מהרגשות נגד מהגרים המניעות את הברקזיט, דרך עליית מפלגות ימין ברחבי אירופה וכלה בתופעה הפוליטית בארה"ב, שהתחילה ב"מסיבת התה" ונגמרה איכשהו בדונלד טראמפ. מה שקורה בישראל אינו לגמרי מיוחד. אבל בזכות חמישים שנות ניסיון בניהול משטר בלתי-דמוקרטי ביסודו, הכיבוש, צועדת ישראל בראש התור.

מיכאל שפר עומר-מן הוא עיתונאי, ועורך האתר מגזין 972+. הפוסט פורסם במקור באנגלית שם, ותורגם על ידי שושנה לונדון-ספיר

> חוק העמותות: הימין עוד יצליח במקום שתומכי החרם נכשלו