חוק האזרחות יגדיר את יחסי הכוחות בממשלת בנט-לפיד

חוק האזרחות, שיובא או לא יובא להצבעה מחר, יגדיר את חלוקת הכוחות בממשלה החדשה, שעדיין מחפשת את דרכה.

 

בממשלה הזו – המורכבת ממפלגות ימין (ימינה, תקווה חדשה וישראל ביתנו), מפלגות מרכז (כחול לבן, יש עתיד), מפלגות מרכז-שמאל (העבודה ומרצ) ומפלגה סקטוריאלית ערבית (רע"מ) – מובלעת הנחה שמעצם העובדה שרע"מ יושבת בקואליציה, בכל עניין הקשור לחברה הערבית או לכיבוש, כל הסכמה עם רע"מ אמורה לאגף את מרצ משמאל, ועל כן אין צורך להתעכב על שכנוע אנשיה.

ההנחה היא שאם יו"ר רע"מ, מנסור עבאס, יגיע להסכמות עם ראש הממשלה, נפתלי בנט, ויאפשר את הארכת תוקפו של חוק האזרחות הגזעני, מרצ אמורה להתיישר ולהצביע עם הממשלה.

אבל מרצ אינה מפלגה סקטוריאלית, שכל עניינה הישגים לקבוצת התייחסות כזו או אחרת, חשובה ככל שתהיה. מרצ אמנם התמהמהה, אולם טוב עשתה כשהודיעה בשבוע שעבר כי תתנגד לחוק, אם יובא ללא תיקונים משמעותיים.

יש לזכור כי בישראל אין חוק אזרחות המגדיר זכות להתאזרחות. הזכויות מוגדרות בחוק השבות, העוסק ביהודים בלבד, ואילו חוק האזרחות מאפשר התאזרחות של בני זוג של אזרחים ישראלים, אך מדובר בתהליך ארוך ואטי במהלכו מוקנות זכויות חלקיות, עד לעמידה בתנאים המאפשרים קבלת אזרחות. שיקול הדעת של שר(ת) הפנים הוא נרחב מאד.

הוראת השעה של חוק האזרחות, שאמורות לבוא להארכה מחר או מחרתיים, נקבעה בתקופת האינתיפאדה השנייה, ועל פניה מגבילה את שיקול הדעת של שר(ת) הפנים. היא קובעת ברירת מחדל ולפיה פלסטינים הם סיכון לביטחון ישראל, ולפיכך אין לאפשר את התאזרחותם או אף לתת להם אישור שהייה, גם אם נישאו לאזרחי ישראל, למעט אם עמדו בתנאים המוגדרים בחריגים לחוק.

הפגיעה היא כמובן באזרחי ישראל הערבים שנישאו לבני זוג מהשטחים הכבושים, ונגזר עליהם לחיות בנפרד או לעזוב את מדינתם. מדובר אם כן בחוק המגביל את אזרחי ישראל, על רקע השתייכותם הלאומית, ולא בעניין ביטחוני.

לו היתה כוונה למנוע פגיעה בביטחון המדינה, היה על המחוקק לקבוע כי ניתן למנוע התאזרחות או שהייה מסיבות ביטחוניות (כפי שלמעשה היה המצב גם ללא הוראת השעה). אולם החקיקה של מצב יסודי, שמונע התאזרחות, משמעה העברת נטל הראייה: לא צריך להוכיח שבן הזוג הפלסטיני מסוכן, עצם היותו או היותה פלסטינים מונע את איחוד המשפחות.

בעוד רע"מ ועבאס יכולים, אולי, לוותר בעניין חוק האזרחות לטובת הטבות כלכליות או ג'ובים לאנשי המפלגה, מרצ אינה יכולה להתפשר על חקיקה של חוק גזעני. אין כאן ענין של מי דואג יותר לציבור הערבי בישראל, אלא בהגדרות עקרוניות המתירות או אוסרות אפליה. אלה הנושאים עליהם מרצ אינה יכולה להתפשר, כפי שאינה יכולה להפסיק לעסוק במאבק בכיבוש, כפי שנעשה בכנס "בין כיבוש לאפרטהייד" שאירגן ח"כ מוסי רז יחד עם ח"כ עאידה תומא-סלימאן מהרשימה המשותפת בשבוע שעבר.

מרצ לא תמיד הצטיינה בעמידה על עקרונותיה. במהלך השנים היו בה לא מעט מנהיגים שנטו להתפשר על מושכלות יסוד, בעיקר במצבי משבר. לא היה זה מופרך להניח, שכשמרצ הגיעה סוף סוף לממשלה, היא תעשה הכל כדי לתת לממשלה גב ולשמר את כוחה. אולם גם בהנחה שהממשלה הזו חשובה לישראל ולו לתקופת ביניים, כדי שלאחריה ניתן יהיה לייצר שיח פוליטי מהותי שאינו מתרכז בנתניהו, הרי שחשוב שיועלו בה התפיסות האידאולוגיות השונות, לקראת אותו עתיד.

טוב עשתה מרצ, שהביעה עמדה נחרצת בנושא חוק האזרחות, וטוב שחבריה התבטאו נגד מה שכונה "פשרת אביתר". הלחץ הגדול שמופעל על חבריה, ובעיקר על חברי הממשלה מטעמה, צריך לתת לה כוח להמשיך בדרך זו ולא להתפשר גם בהחלטות עתידיות. מרצ חייבת להציב חלופות בתוך ומחוץ לממשלה, גם בנושאים המדיניים וגם למדיניות חברתית. היה ותצליח לשכנע – נפלא, אך גם אם לא, זו הדרך להבהיר לציבור, כי קיימות חלופות ואותן ניתן יהיה לקדם בעתיד.

למרצ אסור לוותר על עמדותיה העקרוניות, אם היא חפצת חיים. הממשלה הזאת חייבת להבין כי יש בה חברות שאינן יכולות להתפשר על אידאולוגיה, וכי רק ההבנה הזאת, וההכרה בגבולות הנובעים ממנה, תאפשר לה להתקיים.