האישה שהקדישה את חייה למאבק למען הצדק. חוה קלר 1929-2019

חוה קלר, פעילה ותיקה נגד הכיבוש, נפטרה ביום שלישי השבוע בתל אביב. היא היתה בת 90 במותה. בין השאר, היתה קלר ממייסדות נשים בשחור, גוש שלום ונשים למען אסירות פוליטיות, ופעילה בתעאיוש וביוזמות נוספות.

כל מי שהשתתפו בהפגנות שמאל ב-30 השנה האחרונות לא יכלו לפספס את קלר – תמיד על שפת המדרכה עם שלט. חבריה סיפרו אחרי מותה כי "הפוליטיקה שלה באה מזכויות אדם בסיסיות, שהיו לה בוורידים, והתוצאה של זה היתה פוליטית. היא היתה נוכחות תמידית בכל הפגנה".

קלר נולדה ב-1929 בלודג' שבפולין. בדצמבר 1939 ברחה משפחתה בעזרת חברים גרמנים שחיו בלודג', והגיעה לליטא. בינואר 1941, כמה חודשים לפני שהנאצים כבשו את ליטא, היהודים שהיה להם אישור להגיע לפלסטינה קיבלו אישור לעזוב, ומשפחתה של קלר הגיעה לתל אביב.

כשהיתה בכיתה ט' הצטרפה קלר להגנה, ונעצרה כמה פעמים על ידי הבריטים בגין תליית כרוזים. ב-1948 היא השתתפה בכיבוש עכו, ומסרה עדות על האירועים שם לארגון זוכרות ב-2006.

"אנשים ברחו במכוניות. הג'וב שלי היה לשבת על מגדל התצפית בעין המפרץ ולספור את המכוניות שיוצאות מעכו", סיפרה בעדות. "נכנסתי לעכו כשכמעט לא היו תושבים. הסתובבנו בעכו. בדירה אחת קיבלתי שוק. באנו לדירה… הדלת היתה פתוחה. על השולחן היו פיתות וקפה, כנראה הם היו באמצע ארוחת הבוקר. על הרצפה היה זוג נעליים של תינוק, כנראה שלא הספיקו להלביש לו את הנעליים. (חשבתי) קר לו ברגליים, צריך למצוא את הילד. התחלתי לצעוק ולבכות". קלר סיפרה כי זה היה אחד הרגעים שבהם הבינה שמשהו אינו תקין.

קלר סיפרה בעדות גם על היום שבו מצאה ביחד עם אחרים את הגופות משיירת יחיעם, כ-46 לוחמי הגנה שנהרגו ב-27 במארס 1947 לאחר שנקלעו למארב. "קרה אחד הדברים הזוועתיים.. אני הייתי בעין המפרץ וחיכינו, קיבלנו את הידיעות משם. הגיעו הגופות של הנשים, במצב לא טוב, מנהג ברברי של התעללות בגופות. "היתה נקמה די גועלית. כשכבשו את קיבוץ כברי תפסו בחורים גברים צעירים והרגו אותם על המכוניות של השיירה".

לקראת סוף מלחמת העצמאות ב-1948, קלר השתתפה בגירוש של הפלסטינים שנותרו בבאר שבע. ב-1949, היא היתה בין השומרים על עבודתם של שבויים פלסטינים, שהועסקו בפירוק מסילת הברזל לכיוון ראש הנקרה מכיוון שלא היה יותר צורך ברכבת ללבנון. אחד העובדים ניסה לברוח, והיא ושומרים אחרים ירו בו והרגו אותו.

בנה, אדם קלר, סיפר השבוע כי "היא הזכירה דברים מזוויעים רק לעתים רחוקות. היא סיפרה למשל שירתה בבן אדם שרץ לעברה".

"אפילו ערפאת שמע עליה"

אחרי המלחמה נישאה קלר ליעקב, ונולדו לשניים שני ילדים – אדם ויעל. הזוג היה בין מקימי קיבוץ סער, ששכן סמוך לכפר הפלסטיני אל סמיריה בגליל המערבי שתושביו גורשו ב-1948. קלר שאלה במשך חודשים את חברי הקיבוץ מתי ישובו התושבים הפלסטינים, והם ענו "בקרוב". אך יום אחד היא ראתה שבתי הכפר נהרסו עד היסוד, מלבד אמת המים במקום. על חורבות הכפר נמצא כיום קיבוץ לוחמי הגטאות.

בסיור של זוכרות בכפר לפני כעשור סיפרה קלר: "זה היה היום שבו גמרתי עם הציונות. הבנתי שאין לישראל כוונה לחיות בשלום עם הפלסטינים, והרצון הוא לגרש אותם מהארץ".

קלר התחילה את פעילותה הפוליטית במפלגת מפ"ם בתחילת שנות ה-50. בין היתר היא השתתפה בהפגנות סולידריות עם מרד הימאים בנמל חיפה ב-1952, כשהימאים ניסו להקים ועד מחוץ להסתדרות, ושביתתם דוכאה בכוח.

בנה אדם מספר כי "בארץ לא הכירו את המילה פמיניזם, אבל כבר בקיבוץ היא התמרמרה שנשים נדרשו לעבוד במטבח או במכבסה". ב-1953 עברו הזוג קלר לתל אביב. היא למדה במחזור הראשון של החוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, ובמשך שנים היתה מורה להיסטוריה ולאזרחות בעירוני ט' בעיר. במשפחה סיפרו על הורה אחד שהתלונן בפני מנהל בית הספר כי היא "הופכת את הבן שלי לשמאלני", והמנהל ענה לו: "אם אתה רוצה שהבן שלך יצליח בבגרות, שיישאר ללמוד אצלה".

בתחילת שנות ה-80 התחילה קלר בפעילות פוליטית אינטנסיבית נגד הפלישה ללבנון וכיבוש הגדרה המערבית, רצועת עזה ומזרח ירושלים, וכן למען האסירות הפלסטיניות שפתחו בשביתת מחאה באותן שנים.

בתחילת 1988, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, היא היתה חלק מהתארגנות "הלאה הכיבוש", ובמאי של אותה שנה הקימה עם נשים נוספות את קבוצת "נשים למען אסירות פוליטיות". במשך שנים הגיעה קלר פעם בשבוע לעמוד מחוץ לכלא השרון, בזמן הביקור של משפחות הפלסטינים והפלסטיניות שהיו כולאים במקום. באותן שנים הותר למשפחות להכניס ציוד לנשים, וקלר הביאה עמה בגדים חמים, שמיכות וחומרי יצירה כדי לתת לאסירות.

אחרי הסכמי אוסלו, השתתפה קלר במאבק לשחרור הנשים הכלואות, שהיו אמורות להשתחרר במסגרת ההסכמים, אך ישראל סירבה לשחרר את מי שנשפטו למאסר עולם. המאבק הצליח וכל הנשים שוחררו.

חברתה מלכה גייר מספרת כי "כולם אהבו אותה. יצרנו קשר עם סוהא ערפאת כדי להקים את קבוצת 'נשים למען ילדים' (למען האסירים הקטינים). נסענו לעזה ופגשנו אותה. היא לקחה אותנו לשבת עם ערפאת. ברגע שחוה הציגה את עצמה, ערפאת קם מהמקום ונתן לה חיבוק חם. הפעילות שלה היתה כל כך מוכרת בשטחים. אפילו ערפאת, שהיה בתוניסיה, שמע עליה".  בנה אדם סבור ש"המסירות שלה לאסירות הפלסטיניות היתה קשורה במידה מסוימת לתחושת האשמה שהיא חשה כלפי דברים שעשתה בעברה".

ב-1992 השתתפה קלר בהקמת הוועד היהודי-ערבי נגד הגירוש, לאחר גירוש של פעילים פלסטינים ללבנון על ידי ממשלתו של יצחק רבין. לאור ההרגשה שלה ושל אחרים שתנועת שלום עכשיו לא פעלה מספיק, הם הקימו את תנועת גוש שלום.

מאז 1988 ועד לפני כשנה, אז חלה הידרדרות בבריאותה, קלר השתתפה מדי שבוע במחאות רבות, ובמיוחד במשמרות השבועיות של נשים בשחור במרכז תל אביב. היא השתתפה לא פעם בהפגנות בגדה המערבית – בא-רם, בילעין ומקומות נוספים. כמו כן, היא השתתפה במחאות בכפר אל עראקיב, בגבעת עמל ובהפגנות המחאה החברתית ב-2011.

בנוסף, קלר הקימה את להקת "הסבתות הזועמות", ששרו שירי מחאה פוליטיים בהפגנות בתחילת שנות ה-2000. קלר היתה צמחונית רוב חיה, ואספה לביתה חתולים רבים. לחתולה האחרונה שלה קראה דניאלה על שם המתנחלת דניאלה וייס, מכיוון שלדבריה החתולה התנחלה אצלה.

בשבעה בביתה ברחוב פרוג בתל אביב סיפרו חבריה ובני משפחתה על אהבת האדם שלה והתעקשותה לעזור לבני אדם ולבעלי חיים. חברתה רינה מוס סיפרה כי "היתה לה הבנה עמוקה שזכויות זה לכולם, זכויות של כל מה שחי". לדברי מוס, לקלר היה צורך "לעשות מה שצריך, לא משנה מה יגידו. היה לה חוסר פחד מוחלט, ממש אנטי ישראלי, לצאת פראיירית כדי שאחרים לא יסבלו". מוס מספרת כי קלר סייעה ותרמה לאנשים גם אם היה ברור ש"הם לא צריכים את הכסף לאוטובוס לראש פינה. היא העדיפה לתת ולא להרגיש רע אחרי זה שלא עזרה".

"היה לה צורך פנימי להפגין", מספרת חברתה אורסולה. "אחרי ההתקפה על לבנון היא ישבה לבד מול הקריה עם שלט". בנה אדם מוסיף כי "היתה תקופה של שלוש-ארבע הפגנות ביום".

קלר ביקשה שאחרי מותה גופתה תישרף ואפרה יפוזר בים של תל אביב, היכן שגרה רוב חיה. ביקורי תנחומים יתקבלו בימי חמישי-שבת בשעות 22:00-16:00, בדירתה ברחוב פרוג 30.