חודש הגאווה 2022: המערכת עדיין מגלה עיוורון

המערכת עדיין נעולה בתוך תבנית המסרבת לראות זהויות שונות. משתתפות במצעד הגאווה בירושלים (צילום: אוליביה פיטוסי / פלאש 90)

ביום הראשון לחודש הגאווה, בתחילת חודש יוני, פרסם משרד הרווחה הודעה על התוכנית השנתית שלו לחיזוק קהילת הלהט"ב. בין היתר הוכרז על הקמת מרכז, שבמסגרתו פעולות לאיתור, יעוץ וליווי של טרנסים וטרנסיות במצוקה חברתית.

ללא ספק, מדובר בפעולות חשובות והכרחיות. אך משיחות עם פעילות ופעילים בקהילת הלהט"ב עולה צורך לשיח חדש מצד הרשויות, כזה שלא מסתכל על הקהילה  כמי שנדרשות לעזרה בעת מצוקה, אלא כעל אזרחים ואזרחיות שוות, עם צרכים ייחודיים, שראויים למענה הולם מצד הרשויות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"לצערנו ב-2022 אנחנו עדיין מתמודדות מול מערכות ממשלתיות, שלא טורחות לבצע התאמות ובעקבות כך מפלות את הקהילה הטרנסג'נדרית", אומר בר אווסקר יצחק, מנכ"לית פרויקט גילה להעצמה טרנסית. "ניתוחים להתאמה מגדרית אמנם ממומנים על ידי המדינה, ובכך יש הכרה חשובה [שהם] מצילי חיים וחיוניים, אך כדי לזכות בהם יש לעמוד בדרישות ובתנאים שונים… המסלול המתיש בוועדה מציב חסם בירוקרטי בפני הא.נשים המוחלשים ביותר בקהילה, שאינן יכולות להרשות לעצמן לממן את ההליכים הרפואיים באופן עצמאי, ואלה עלולות ועלולים להיתקע במסלול הוועדה שלוש-ארבע שנים ויותר, כשעצם ההמתנה עלול לדחות כניסה לעולם העבודה, מה שיוצר עוני וחולי רב."

ב-2020 התפרסם דו"ח של צוות בינמשרדי לקידום האוכלוסייה הטרנסית בישראל, בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, והמשנה למנכ"ל משרד העבודה והרווחה, אבי מוטולה. כותבות הדו"ח המליצו מצד אחד לקדם שילוב טרנס* בשירות הציבורי ולהעניק הכשרות לקידום הקהילה, ומצד שני לפשט תהליכים ולמזער בירוקרטיה.

יש המלצות, אבל אין יישום. מחאה טרנסית בתל אביב

כך, למשל, ארגוני הקהילה הטרנסית הבהירו לוועדה את הצורך בחוות דעת של רופאים מומחים בקהילה ולא לאלץ את חבריה וחברותיה לעבור בוועדה לניתוחי התאמה מגדרית. כמו כן, הצוות התבקש לאפשר לקופות החולים לאשר ניתוחים והליכים משלימים להתאמת מגדר, ללא צורך באישור של ועדה ריכוזית. ביזור וחופש מבירוקרטיה הם מהצעדים הנחוצים לחיים שוויוניים של הקהילה הטרנסית. אך לפי אווסקר יצחק, על אף ההמלצות הללו, הצעדים הנדרשים טרם יושמו במלואם.

תחושת אופוריה

כשמערכת ממשלתית סוף סוף מבצעת את ההתאמה עבור להט"בים ומאפשרת להם זכויות ללא תלות בהליך בירוקרטי ייעודי, תחושת הקבלה היא כמעט של אופוריה. במקרה שלי, האופוריה היתה מהולה בהפתעה גמורה. ב-2019, חזרתי לגור בארץ עם בן הזוג האמריקאי שלי, לאחר שנים ארוכות של חיים בחו"ל. התחתנו בניו יורק ממש ימים ספורים לפני הטיסה, שכן האופציה לא קיימת בארץ, והגענו לבית של אמא שלי באשדוד. משם, הלכנו יחד למשרד הפנים כדי להוציא לבן הזוג שלי תעודת עולה.

הפקידה במשרד הפנים שאלה אותנו אם אנחנו נשואים, ושאלה אם נרצה להיות רשומים כך בספח תעודת הזהות. הסתכלתי עליה המום. אנחנו לא יכולים להתחתן בארץ; לא חשבנו לרגע שנוכל להיות רשומים כאן כנשואים. "אנחנו באמת יכולים להיות רשומים כנשואים במשרד הפנים?" חייכתי נדהם. הפקידה חייכה חזרה, אך גם התחילה לזעוף: "למה אתה אומר את זה? אנחנו מאוד מתקדמים כאן."

ייתכן שההלם שלי נבע מכך שעזבתי את ישראל בתחילת 2006, לפני שבג"ץ הכריח את המדינה לרשום זוגות הומוסקסואליים כנשואים ברשם האוכלוסין שבמשרד הפנים. כדאי לזכור: כשהעתירה הוגשה ב-2005, המדינה הודיעה לבג"ץ ש"מרשם האוכלוסין נועד לשקף תבניות משפטיות מוכרות, אך נישואי הומוסקסואלים אינם תבנית משפטית מוכרת, ולכן אין מקום לרישום זוגות הומוסקסואלים".

ב-2006 בג"ץ הכריח את משרד הפנים להעניק שוויון זכויות לזוגות הומוסקסואליים ולהכיר ברישום נישואים במדינות זרות. אך גם בפסיקה הזו, השופט אליקים רובינשטיין כתב בדעת המיעוט כי "הרישום הריהו… גושפנקה רשמית… ליצירת תא משפחתי, המוכר רק במיעוט קטן ממדינות תבל. לכן אילו נשמעה דעתי, לא היינו נעתרים לעתירות." רובינשטיין ביקש לקבל את טענת המדינה, לפיה זכויות שוות להומוסקסואליים הן תבנית משפטית לא מוכרת, הדורשת צעדים שאינם חלק מהפעילות של הרשות השופטת. הוא קיווה לגלגל את הנושא לרשות המחוקקת, ולהמשיך למנוע מלהט"בים את הזכות להכרה בנישואים שלהם.

"כל ההישגים בתחום המשפחות הלהט"ביות הם הישגים משפטיים… כולם נעשים מאוד בזהירות," אומר עו"ד  חגי קלעי. "פעם בכמה שנים יש פסק דין משמעותי, שמקדם משפחות להט"ביות, ובכל פעם הרשות המבצעת מתנגדת לזה ומעכבת."

בית המשפט ניסה לזרוק את האחריות לרמה הפוליטית ולא הצליח. יו"ר הכנסת מיקי לוי במצד הגאווה בירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

"הפליה חשודה"

עו"ד קלעי נמנה עם הצוות המשפטי, שייצג גברים שרצו לבצע הליך פונדקאות בארץ. ההליך נמשך 12 שנה, ובסופו הכריח בג"ץ את המדינה לאפשר לגברים יחידנים ולזוגות גברים לבצע הליכי פונדקאות בארץ. בהליכים אלה יש מורכבות מוסרית, שכן הם מאפשרים לאנשים עם גישה למשאבים לשלם עבור פעולות מסכנות חיים, כמו הריון ולידה, של נשים שבדרך כלל מגיעות ממעמד סוציו-אקונומי נמוך משלהם, אבל בישראל לסטרייטים היתה גישה מוסדרת לפונדקאות מ-1996.

ב-2018 הגישה ניתנה גם לנשים יחידניות. ב-2021 הכריח בג"ץ את המדינה לתת גישה גם לגברים יחידנים. בפסק הדין כתבה השופטת אסתר חיות כי "החרגתה הגורפת של קבוצת הגברים ההומוסקסואלים מתחולתו של הסדר הפונדקאות נחזית כהפליה 'חשודה', המייחסת מעמד נחות לקבוצה זו."

השופטת חיות צדקה באמירתה, ועם זאת בעיני המדינה קיימות קבוצות עם מעמד נחות בהרבה מהומואים. "הסיבה שאנחנו שומעות.ים רק על מאבקים כמו נישואים גאים ופונדקאות היא שמי שיושבים במוקדי הכוח של הקהילה מקדמים את הנושאים האלה על חשבון נושאים אחרים," אומרת שירי אייזנר, אקטיביסטית פמיניסטית מזרחית, מחברת הספר  Bi: Notes for a Bisexual Revolution.

"ביסקסואלים הם מיעוט בתוך מיעוט, וסובלים מצורות יותר קיצוניות של אפליה, באופן שמשפיע על יכולתם להשתכר ולהשכיל," כותב הסוציולוג ג'סטין דני במחקר של אוניברסיטת רייס, שהראה כי אנשים המזדהים כביסקסואלים סובלים מכאב כרוני בצורה משמעותית יותר מאנשים המזדהים כסטרייטים או כהומואים.

בתור מי שמזדהה כביסקסואל, שקלתי אם בכלל לכתוב על הקהילה שלי. המחשבה שניקרה לי בראש היתה, כמה כמונו כבר יש? אייזנר עזרה לי להבין שהמחשבות שלי על זניחות הקהילה שאני חבר בה עשויות להיות תוצר של הזנחה, לא של גודל. אייזנר אומרת שבכל שנות פעילותה, נתקלה בסירוב מצד ארגוני הקהילה הלהטבפא"קית לדבר על, או לתקצב, משאבים לצרכי הקהילה הביסקסואלית, בפרט נשים ביסיות. השיחה עם אייזנר גרמה לי לחשוב שאולי אני חבר בקהילה גדולה יותר מששיערתי.

ההפגנה הפלסטינית הראשונה בעד זכויות להט"ב בחיפה (צילום: אורן זיו)

סיכון לחיי להט"בים פלסטינים

המצב חמור עבור אוכלוסיות מוחלשות לא רק בשל הנטייה המינית שלהן, או הנטייה המגדרית שלהן, אלא גם בגלל המעמד המשפטי שלהן. לפי דו"ח ארגון היא"ס משנת 2019, למבקשי מקלט להט"בים פלסטינים מהשטחים הכבושים נשקף סיכון ממשי לחייהם, הנובע מאיומים מצד משפחותיהם, רדיפה מצד מנגנוני הביטחון הפלסטינים, ואף סחיטה מצד מנגנוני הבטחון הישראליים.

הדו"ח מצטט גם ממכתב המחאה שכתבו ב-2014 יוצאי 8200 נגד פרקטיקות איסוף המידע של ישראל. אחד מקציני 8200 החתומים על המכתב ציין בפני היא"ס כי "מלמדים בקורסים של האזנות מילים בערבית להומו, יש סלנג ואוצר מילים… שאמור להדליק אצלנו נורה אדומה."

להט"בים פלסטינים הם יעד עבור כוחות הבטחון, שמזהים חולשה ומנסים לנצל אותה. גם כאשר להט"בים פלסטינים מצליחים לברוח מהשטחים הכבושים, הם נעצרים בשטח ישראל על "שהייה שלא כדין" ודרכם לבקש מקלט חסומה. על אף הקמת תוכנית ייעודית באו"ם למבקשי מקלט להט"בים ושיתוף פעולה מצד אגודת הלהט"ב, הרשויות לא מצליחות לתת להם מענה.

החוויה שלי, ושל האנשים שדיברתי איתם, היא שאנחנו חיים בעידן שבו מקבלי החלטות מאפשרים לחברי קהילת הלהט"ב זכויות מסוימות, אך עדיין עסוקים בדיונים לגבי הזכויות האחרות. אנחנו נתונים לחסדיהם של שופטים ושל פקידים, ולפעמים אף מצד מנהיגות ומנהיגים בתוך הקהילה שלנו, שיכולים להחליט אם זכויות וצרכים יקבלו מענה כרגע, או שיחכו בתור.

עו"ד קלעי טוען שהזכויות שהכי קל למערכת לתת להן מענה הן מעולם זכויות הפרט. לדוגמה, פסק דין דנילוביץ' שנתן בג"ץ ב-1994, בו נקבע כי מעבידים אינם רשאים להפלות לרעה בני זוג מאותו מין. אולם, כאשר מדובר בזהויות ובזכויות, שמאתגרות תפיסות הטרונורמטיביות, רשות אחת עשויה להאט את ההתקדמות שהושגה דרך רשות אחרת.

כך, למשל, במשפחות שבהן נהוגה הורות משותפת, לפי קלעי, אין להורים הלא-ביולוגיים זכויות, אלא אם כן עיגנו אותן בחוזים ספציפיים. זאת בשונה מהורים לא-ביולוגיים במשפחות הטרוסקסואליות, שזוכים להגנות רבות יותר מהמדינה. אוכלוסיות שסובלות מפגיעוּת כפולה, כמו מבקשי מקלט להט"בים, לא מצליחות להגיע אפילו לטיפול הרשויות.

חשוב לברך על ההישגים שהקהילה הגיעה בעמל רב, של מארגנות, משפטנים ופעילות, שפעלו מול הציבור הרחב ואנשים בעמדות כוח, השפיעו, דחפו ושינו. כיום, יותר מתמיד, חשוב להבין שהמערכת עדיין מגלה עיוורון. עיוורון כלפי זהויות שונות, עיוורון כלפי מה ששונה מ"התבנית המשפטית" הנפוצה, תבנית שנבנתה תוך התעלמות מכל כך רבים מאיתנו, שמתעלמת מהאנושיות שלנו.