newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סוגרים בתי יתומים ושוברים עציצים בבתים: רשמים מסיור בחברון

עמותת צדקה שמסייעת לאלפי יתומים ונכים על הכוונת על הצבא. בבתים שעברו חיפוש ניכר הרס מוחלט. והחיילים עזבו את הבתים לטובת חיפוש בשדות ובבארות. יום בעיר האבות

מאת:

בסוף הסיור שלנו בחברון נגלה לעיניי מראה שנע בין הפסטורלי למחריד. עמדתי בעמק פורה של גפנים שנצבע כתום-זהוב בדקות האחרונות של השקיעה. במעלה הגבעה מצד אחד התכנסו על פני השעה האחרונה כ-400 חיילים, שהעבירו את יומם בחיפושים בשדות ובבארות אחר שלושת הנערים החטופים, למרבה הייאוש כנראה שללא תקווה למוצאם חיים. הם צעדו לשם בשקט מפחיד, ואחד אחרי השני הלכו לאוטובוסים שיחזירו אותם לבסיסים, עד היום הבא.

על הגבעה השנייה התכנסו כמה עשרות פלסטינים תושבי חברון ופעילים ישראלים וזרים, שבאו להביע סולידריות עמם לאחר ימי הסגר והחיפושים והמעצרים האינטנסיביים בעיר, ונערכו לעלות על האוטובוס שייקח אותם לכיוון הבית. הם נופפו בדגלים והחזיקו שלטים נגד ענישה קולקטיבית במספר שפות, אבל לא קראו קריאות, והדהדו את שתיקת החיילים.

פתאום אחד החיילים מהצד השני צעק "שרמוטות". תושב חברון, שלאחרונה חיילים – אולי אלה ממש ואולי אחרים – הרסו את כל תכולת ביתו, צעק בחזרה "חייל לך הביתה". ושוב השקט השתרר, כאילו כל צד שקוע מדי בכאב שלו, בליקוק הפצעים שלו, מכדי לחפש עוד עימות ועוד צרות. השמש שקעה והעמק החשיך והאוטובוסים משני צדי העמק נסעו. עד היום הבא.

החיילים חזרו בשקט לאוטובוסים (חגי מטר)

החיילים חזרו בשקט לאוטובוסים (חגי מטר)

 

הפגנה שקטה בשקיעה (חגי מטר)

הפגנה שקטה בשקיעה (חגי מטר)

היתום אשך בשערך

הגענו לחברון לבקשת פעילים מארגון "נוער נגד התנחלויות", ארגון שמקדם מזה שנים התנגדות לא-אלימה לכיבוש ושזכה לאחרונה לפרסום רב סביב צילום הווידאו שפרסם של דוד הנחלאווי. הפעילים פנו לשותפיהם בקואליציית נשים לשלום ובאנרכיסטים נגד הגדר ותעאיוש בהזמנה לביקור סולידריות.

הרעיון בביקור מבחינתי היה שלצד הצורך המובן לאתר את הנערים החטופים, ברור שהמבצע הצבאי הלך הרבה יותר רחוק מזה ונועד ליצור ענישה קולקטיבית כלפי האוכלוסייה האזרחית בכל רחבי הגדה המערבית, לצד פגיעה בגופים הקשורים לחמאס מתוך שאיפה פוליטית (לא רק צבאית) לפגוע בו ובממשלת האחדות הפלסטינית. על הדברים האלה צריך לדבר, ולהתנגד אליהם.

את הסיור התחלנו במפעל ליוגורט בשם "ריאן", שמופעל על ידי עמותת "הצדקה האסלאמית". לדברי עובדיה העמותה קיימת כבר 53 שנים, מפעילה שני בתי יתומים ותשעה בתי ספר ומסייעת לנכים ולמשפחות עניות. סך הכל היא מסייעת ישירות לכ-4,000 נזקקים באזור חברון, שחלקם מועסקים על ידי אחד מכמה מפעלים קטנים שבבעלותה, ובעקיפין מגישה סיוע לכעשרת אלפים איש.

בשבוע שעבר פשטו חיילים על משרדי העמותה בחברון, החרימו מחשבים ואת כל קלסרי הנתונים של כל מקבלי הסיוע של העמותה. ביום שישי הגיעו חיילים ונציגי המנהל האזרחי גם למפעל ליוגורט, הודיעו שהוא צפוי להריסה, ואפשרו מספר ימים להגשת ערעור. ערעור אכן הוגש לבג"ץ, ובעמותה מקווים שיצליחו להציל לפחות את המפעל, שמהווה מקור הכנסה מרכזי עבורם.

> עדות של חייל מילואים: גם ילדים פסטינים נחטפים מבתיהם

חאתם בכרי וביקור הסולידריות (חגי מטר)

חאתם בכרי וביקור הסולידריות במפעל היוגורט. מימין: צו ההריסה (חגי מטר)

"אנחנו לא עושים דבר נגד החוק", פותח ומצהיר חאתם בכרי, יו"ר העמותה שמונה על ידי הרשות הפלסטינית. "הצבא טוען שהמפעל הזה תומך בטרור, אבל אין דבר רחוק מהאמת. האם תמיכה ביתומים היא תמיכה בטרור? אלפי האנשים שנסמכים עלינו ייפגעו קשות אם נסגר ולא תהיה להם כתובת אחרת. אנחנו רוצים להעביר מסר לישראלים, מסר של שלום ושל חירות, ומקווים שבעזרת השם נזכה לצדק מבית המשפט".

בעמותה מדגישים שלמרות שהיו בהנהלתה בעבר אנשים שמקושרים גם לחמאס, הם לא נמצאים שם כבר יותר משלוש שנים, והרשות ואבו-מאזן עצמו הם הפטרונים היחידים של העמותה. אישית אני חייב לומר שזה לא מעניין אותי יותר מדי.

נניח, רק לצורך הדיון, שאכן מדובר בעמותה שחלק מאנשיה מקושרים לחמאס. אם כל מה שהעמותה עושה הוא לסייע ליתומים, לנכים ולעניים שאף אחד אחר לא מסייע להם – אין שום הצדקה לסגור אותה. חמאס, יש לזכור, היא לא רק מחבלים מתאבדים ויורי טילים. זו גם המפלגה הגדולה ביותר בשטחים כיום, שיש לה דרג פוליטי, ומפעלי צדקה שעושים באמת רק צדקה, ועיתונאים, ומערך שלם של חברה אזרחית שאינו קשור לשום סוג של טרור, ומחנות שונים עם גישות פוליטיות שונות. מכל מקום, את בתי היתומים של חברון אין שום הצדקה לסגור.

ספות קרועות ותמונות שבורות אחרי חיפוש בחברון (חגי מטר)

ספות קרועות ותמונות שבורות אחרי חיפוש בחברון (חגי מטר)

רק פו הדב נשאר

ממפעל היוגורט המשכנו לביקור באחד מהבתים שהצבא פשט עליו במסגרת החיפושים. הגענו לבית (שהיה) נאה בפאתי העיר. בית גדול, יפה, שדייריו ללא ספק אינם מנתמכי "הצדקה האסלאמית". יצא לי כבר לראות בתים שעברו פריצה פלילית או חיפוש צבאי בעבר (הדמיון בין השניים די מרשים). ראיתי מגירות הפוכות, בגדים מבולגנים, אפילו מזרנים שנקרעו כדי לחפש בתוכם. מעולם לא ראיתי חורבן כל כך מוחלט כמו שראיתי בבית הזה.

שער הכניסה ודלת הכניסה פשוט פוצצו. לא היה עציץ אחד בחצר או בתוך הבית שלא נשבר, והאדמה מלאה את כל המסדרונות. אמבטיה (או ג'קוזי?) נעקרה ממקומה, והצנרת שלה נקרעה. לא הייתה ספה בבית שלא קרעו בה כריות וריפוד. תמונות ממוסגרות של בני המשפחה נותצו. חורים נוקבו בקירות, בתקרות, בעיטורי הגבס במסדרון, במכשירי חשמל. חדר הילדים היה כולו ערימה של רהיטים שנשברו בידי החיילים, ורק שתי דמויות מחייכות של פו הדב נותרו מחייכות על הקירות.

חדר הילדים. רק פו הדב נשאר על הקיר (חגי מטר)

חדר הילדים. רק פו הדב נשאר על הקיר (חגי מטר)

כאן, בניגוד לשיחה הממושכת עם אנשי העמותה, לא היה כל כך על מה לדבר. פשוט עברנו מחדר לחדר וראינו את ההרס שהחיילים זרעו. הדבר היחיד שעליו דיברנו הוא שזה לא הבית היחיד. שאפשר לעבור לעוד בית ולעוד אחד ולראות אותו דבר.

תמונות שראיתי מבתים אחרים מוכיחות שאכן לא מדובר במקרה חד פעמי. לא יודע למה אבל דווקא ריסוק העציצים נשאר לי בראש יותר מכל. וריח האדמה בבית.

יצאנו החוצה, השמש כבר כמעט שקעה, בעמק עברו מאות חיילים בסוף עוד יום חיפושים נואש (כבר לא בבתים, רק בשדות ובארות), שטיפסו לאוטובוסים שחיכו לקחת אותם. הלילה ירד.

בקשה לתגובה נשלחה לדובר צה"ל. אם וכאשר תתקבל תגובה היא תפורסם כאן.

> הלב יוצא אל אמהות החטופים: בין ישראל לארגנטינה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf