השיעור שהתלמידים לא ילמדו: איך הכיבוש קשור למשבר האקלים

בכל 10 בדצמבר מציינים בעולם את היום הבינלאומי לזכויות האדם. במערכת החינוך בחרו למקד את היום לדיון בנושא "צדק אקלימי". אלא שכל הדוגמאות לאי-צדק אקלימי במערך השיעור של משרד החינוך הן של אירועי מזג אוויר קיצוניים מארצות רחוקות.

נכון יותר להציג לתלמידים דוגמאות מכאן ועכשיו – מישראל, אלא שאז יתברר שאין "משבר אקלים" או "צדק אקלימי" שאינו קשור ישירות לפוליטיקה, וביתר מיקוד: לשלטון הכיבוש הצבאי על אוכלוסיה אזרחית פלסטינית. מכאן ברור מדוע במשרד מעדיפים לדון בבצורת באוסטרליה, ולא (למשל) בגזל המים והקרקע בשטחים.

לטובת המורות והמורים ראו בהמשך הצעות לדיון בכיתות בסוגיות צדק אקלימי מקומיות ואקטואליות: המים בדרום הר חברון, המורשת החקלאית בהרי ירושלים, המסדרונות האקולוגיים בשומרון, ודיון למתקדמים: האם משבר האקלים הוא גם פוליטי?

זכויות אדם וצדק אקלימי

אי צדק אקלימי מתבטא בכך שעיקר הנזק הסביבתי (המניע את משבר האקלים) נגרם על ידי העשירון העליון העשיר של אוכלוסיית העולם, בעוד עיקר הפגיעה בזכויות האדם (ביטחון, חיים, בריאות, מים, מזון ודיור) מתרחשת אצל האוכלוסיות העניות בעולם.

במערך שיעור לתלמידי תיכון, המציג את הקשר בין הפגיעה הסביבתית לבין הפגיעה בזכויות האדם. מוצגות לתלמידים דוגמאות הממחישות את הקשר. אולם אבוי, 8 מבין 9 הדוגמאות הן ממקומות רחוקים ובלתי מוכרים לתלמידים.

הדוגמה היחידה מישראל (שיטפונות בערי החוף 2020), כמו גם כל הדוגמאות מהעולם, מציגות פגיעה לנוכח אירועי מזג אוויר קיצוניים, כגון גל חום בקנדה 2021 או גל קור באירופה 2017.

שלושה כשלים לדוגמאות במערך השיעור

הדוגמאות שנבחרו (ומה שהן ממחישות) מציבות שלושה קשיים להעברת המסר של השיעור.
ראשית, דוגמאות רחוקות עלולות ליצור את הרושם שמדובר בבעיה של אנשים אחרים ממקומות רחוקים. לא משהו שקשור אלינו.

שנית, פגיעה באזרחי העולם לנוכח אירועי מזג אוויר קיצוניים אינה מחדדת את ההיבט החברתי: הפער בין עשירים לעניים בגרימת המפגע ובספיגת הנזק. היא אינה מדגימה באופן ישיר שבעלי הכוח הם שפוגעים באקלים, ואינה מדגימה באופן ישיר שהעניים נפגעים יותר.

ולבסוף, הדוגמאות שהובאו מקשות על המחשת המסר שיש לנו מה לעשות בנדון. אם בעלי התאגידים וראשי המדינות הם שיוצרים את רוב הזיהום, מה לנו ולהם? גם כותבי השיעור היו ערים למכשלה זאת ולכן כתבו כי מה שבני הנוער יכולים לעשות הוא "להישאר מעורבים ומיודעים לגבי המשבר".

יש דוגמאות מישראל – אבל הן פוליטיות

אפשר היה לפתור את שלושת המכשלות במערך השיעור על ידי כך שנביא לדיון דוגמאות מקומיות, שבהן ברור שבעל הכוח הוא הפוגע בעוד החלש הוא הנפגע, ושיש מה לעשות באופן אקטיבי וישיר, לא רק ברמת המודעות.

אבל בשביל זה היה צריך אומץ, שכן נגיעה בנימים הדקים של בעיית האי-צדק האקלימי היא בהכרח נגיעה במה שקרוי אצלנו: פוליטיקה. כלומר, שלטון הכיבוש הצבאי של ישראל על אוכלוסייה פלסטינית אזרחית.

הנה שלוש דוגמאות לדיונים רלוונטיים לעולמם של תלמידנו: המים בדרום הר חברון, המורשת החקלאית בהרי ירושלים והמסדרונות האקולוגיים בשומרון. בכל אחד מספר קישורים למידע נוסף להעשרת הדיונים.

מים בדרום הר חברון

דרום הר חברון היא נקודה רגישה אקלימית שכן היא שוכנת על "קו הצחיחות". באזורים אלה כמות הגשם השנתית היא כ-200 מ"מ, כמות שנחשבת גבולית לקיום חיים יציבים. מכאן שכל שינוי קטן בכמות הגשם השנתית או במועדי הגשם, פוגעת אנושות בתושבי המקום: התייבשות או שיטפונות.

אזורי הספר המדבריים התאפיינו בחוסר יציבות של מקורות המים גם לפני משבר האקלים. אולם לזה יש להוסיף את הפגיעה הנובעת ישירות ממדיניות האפליה של מדינת ישראל: ישראל פוגעת באופן שיטתי במקורות המים המסורתיים, הבארות; וכן במקורות המים המודרניים: בחיבור לצינורות מערכת המים הארצית.

התנועה לצדק אקלימי פרסמה בשנת 2007 חמש דרישות, בהן: "שימור משאבים שמבוסס על זכויות אדם ונאכף בכפוף לזכויות ילידיות על האדמה, כשהשליטה באנרגיה, ביערות, באדמה ובמים מובלת על ידי הקהילות הללו".

הנה נושא לדיון רלוונטי לעולמנו בנושא אי צדק אקלימי בכיתות: מקורות המים הופקעו מהילידים הפלסטינים על ידי מדינת ישראל, והיא משתמשת בהם כדי למרר את חייהם, בתקווה שייעלמו מהמקום ויאפשרו את הרחבת היישוב היהודי, שמקבל את כל משאבי המים הדרושים לו מבחוץ.

מורשת חקלאית בהרי ירושלים

הכפר אל-ולג'ה שכן עד שנת 1949 במדרון הצפוני של נחל שורק (אל-סראר). הכפר נמסר לישראל במסגרת הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ותושביו גורשו אל המדרון הדרומי של הנחל, אל חלק מהאדמות החקלאיות שהיו ברשותם. לאחר 1967 פוצלו אדמות הכפר שוב עם קביעת הגבול המוניציפלי של ירושלים הגדולה, ושוב עם קביעת תוואי גדר ההפרדה.

אם לא די בזה, מדינת ישראל החליטה להקים על חלק מאדמות הכפר את "גן לאומי נחל רפאים". הגן, על פי אתר רשות הטבע והגנים, נועד לשמר את "מכלול נוף מורשת" שבו: "התפתחה חקלאות הר מסורתית רבת היקף, ומשולבים בה טרסות, מעיינות נקבה ובוסתנים".

הנה נושא לדיון רלוונטי לעולמנו בנושא אי צדק אקלימי בכיתות: מדינת ישראל מקימה מוזיאון פתוח למורשת חקלאות ההר, שלטובתו היא ממררת את חיי התושבים ומונעת מהם להמשיך ולקיים בהווה את אותה מורשת חקלאית הררית, ולהתקיים ממנה בהרמוניה אקולוגית.

מסדרון אקולוגי בשער השומרון

שער שומרון הוא כינוי לאזור ממזרח לראש העין וכפר קאסם, אשר נמצא ממזרח לקו הירוק (פלסטין) אבל ממערב לגדר ההפרדה (מובלעת אלקנה). זהו אחד המרחבים האחרונים של שטחים פתוחים (שטח שאינו בנוי ואינו מופר על ידי האדם) במרכז הארץ.

נחל רבה (יובל הירקון העובר בשטח) משמש מסדרון אקולוגי לצמחים ולבעלי חיים, בציר מזרח מערב, לאורך הירקון ויובליו.

המועצה האזורית שומרון ומדינת ישראל מקדמות מאז שנת 2000 פיתוח מסיבי של המרחב: הקמת אזור תעשייה הגדול ביותר בשטחים, שאינו פרופורציונלי לצרכים המקומיים, הרחבה של המחצבה הנמצאת במקום, והקמת בית עלמין חדש, אף הוא ענק בשטחו.

מטרת הפיתוח המסיבי, כפי שאמר ראש המועצה האזורית שומרון, ברורה: "מטרת התוכנית היא ליצור רצף התיישבותי". הכוונה לרצף יהודי כמובן בין אלקנה, אורנית, וראש העין. עוד אמר לחברי מועצת התכנון באחד הדיונים שהם "עדים לרגע של ציונות אמיתית".

כרגיל, "ציונות אמיתית" כרוכה גם בבצע כסף. מדובר בקרקע גזולה (ולכן זולה), שכאזור תעשיה יניב לקופת המועצה האזורית כסף רב מתשלומי ארנונה. הרחבת המחצבה, ככל הנראה, נעשית כדי להגדיל את שוויה לקראת מכירתה הצפויה.

הנה נושא לדיון רלוונטי לעולמנו בנושא אי צדק אקלימי בכיתות: מדינת ישראל מקדמת תוכניות הרסניות מבחינה אקולוגית, שעלולות לפגוע גם באקוויפר ההר ובאיכות האוויר, לטובת ייהוד מערב השומרון והתעשרות תושביו היהודים.

דיון למתקדמים: האם אפשר לנתק בין אקולוגיה לפוליטיקה

במאמר משנת 2015 התריע יצחק מאיר, מנכ"ל איגוד ערים לאיכות הסביבה שומרון, על המפגעים הרבים בשטחים הכבושים. הוא כמובן האשים את הפלסטינים בניהול סביבתי כושל: "הכול יודעים כי קיים פער בין המצב הסביבתי בהתיישבות הישראלית ברחבי יהודה ושומרון לבין המצב ברשות הפלסטינית".

כדי להתמודד עם מפגעים אלה הוא הציע שממשלת ישראל תקבל החלטה "שתכלול ניתוק בין צורכי הסביבה לבין פתרון לסכסוך והסדרי הקבע". בעברית פשוטה יותר: להעניק לישראל שליטה מוחלטת על השטחים, אם לא בשם ההבטחה של אלוהים, הרי בשם צורכי הסביבה.

מתן קמינר, בסמה פאהום ועדו קונרד מסבירים במאמר בשיחה מקומית שאכן פלסטין חתומה על אמנת המסגרת של האו"ם בדבר שינוי האקלים. אך כתוצאה מהשלטון הצבאי הישראלי בגדה המערבית והמצור על רצועת עזה, לפלסטינים אין כמעט שליטה על משאבי הטבע שלהם, אין יכולת ליישם באופן מלא את האמנות שהם חתומים עליהן או לבצע פרויקטים לאומיים, ואין אפשרות לתכנן תוכניות מעשיות כדי להסתגל לקריסת האקלים.

מכאן המסקנה היא (מאמרו של מור גלבוע) שאי אפשר לדון במשבר האקלים מבלי להתייחס לכיבוש. על פי גישה זאת אין לדבר על שינוי האקלים מבלי לדבר על "שינוי השיטה", כלומר שינוי ההסדרה החברתית שגורמת למפגעים סביבתיים ולמשבר האקלים.

אבל בשביל זה צריך מורים אמיצים, שנכונים להביא את המציאות הישראלית לדיון בכיתות.