newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

וירוס האי-שוויון – מגפה שעוברת מדור לדור

הורים בעלי אמצעים משקיעים פי 18 יותר מהורים עניים בחינוך פרטי לילדיהם. משרד החינוך מפצה על כך באפליה מתקנת בתקצוב, אך זו אינה מדגדגת את היקף הבעיה. כתוצאה מכך, הסיכוי של ילד שהוריו עשירים להמשיך לתואר ראשון הוא יותר מפי שישה מזה של ילד שהוריו עניים

מאת:

החשבון פשוט: הורים בעלי אמצעים מספקים לילדיהם שיעורי עזר וחוגים בהיקף של עד פי 18 יותר מהורים עניים. בשאיפה לשוויון, משרד החינוך מפצה את התלמידים שהוריהם עניים בתקצוב עודף של יותר מ-50% ביחס לתקציב התלמידים שהוריהם עשירים.

לכאורה מדובר בצדק חברתי. אלא שיש הבדל בין שוויון לבין שוויון הזדמנויות. במבחן התוצאה אנחנו נכשלים בענק: רק 13% מילדי העניים מסיימים תיכון עם תעודה המאפשרת להם להמשיך בלימודים אם ירצו בכך, לעומת 84% מילדי העשירים.

תלמידי תיכון נבחנים בבגרות במתמטיקה, ב-20 במאי 2019 (צילום: נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

תלמידי תיכון נבחנים בבגרות במתמטיקה, ב-20 במאי 2019 (צילום: נעם ריבקין פנטון / פלאש90)

זאת מגפה, משום שיש קשר בין דרגת ההשכלה לבין השכר העתידי, ולכן ילדי העניים, שדרגת השכלתם הפורמלית נמוכה יותר, יהיו בסבירות גבוהה עניים בעצמם, יורישו את העוני לילדים שלהם, וכן הלאה. עם כל הכבוד המגיע לתקציב הדיפרנציאלי של משרד החינוך שיוצר אפליה מתקנת, הוא לא מדגדג את הבעיה ולא מתקרב לפתרונה.

לפני כשבועיים פירסם מרכז אדווה דו"ח שכותרתו "תמונת מצב חברתית 2020", הקורא לשינוי במדיניות החברתית-כלכלית בישראל. לפי הדו"ח, צמצום הוצאות הממשלה ודלדול רשת הביטחון החברתית בעשורים האחרונים הגדילו את האי-שוויון, ובתוך כך פגעו בשוויון ההזדמנויות בחינוך.

פערים בהשקעה של ההורים

בכל הקשור לשוויון הישיר, הנמדד בהיקף ההשקעה הפרטית בחינוך, קיימים פערים גדולים התואמים להיקף ההכנסה של ההורים.

בדו"ח "קרבת העוני" מ-2019 מוצגת ההוצאה הממוצעת של הורים על חינוך פורמלי, בכלל זה תשלומי הורים למוסדות החינוך (חוקיים ובלתי חוקיים), וכן הוצאות נלוות כגון ספרים, מכשירי כתיבה, תלבושת בית ספר וכדומה. לפי הדו"ח, הוצאה של משק בית לחודש ברובד העשיר ביותר במגזר היהודי היתה 281 שקל, לעומת 54 שקל ברובד העני ביותר במגזר הערבי. פער של יותר מפי חמישה.

בדו"ח הנוכחי מוצגת ההוצאה הפרטית של משקי הבית על חינוך בלתי פורמלי, כלומר שיעורי עזר אצל מורים פרטיים, וכן קורסים וחוגים כגון נגינה, אומנויות וספורט. כפי שניכר מהתרשים לעיל, פערי ההוצאה לחודש הם עצומים, עד פי 18: מ-22 שקל למשק בית ברובד העני במגזר הערבי ועד 401 שקל למשק בית ברובד העשיר במגזר היהודי.

משרד החינוך משיב באפליה מתקנת

למשרד החינוך יש תשובה לפערים שהוצגו: תקצוב דיפרנציאלי היוצר אפליה מתקנת. עיקר התקציב לתלמיד במערכת החינוך נעשה לפי יחידות של "שעות הוראה". שעות הוראה הן למעשה משכורות של מורים, שבעזרתן יכול בית הספר להקטין את מספר התלמידים בכיתות או להוסיף שעות תגבור לתלמידים המתקשים.

התיקון נעשה כך, שככל שהדירוג החברתי-כלכלי של ההורים נמוך יותר, כך מקבל בית הספר יותר שעות הוראה לתלמידים. ואכן ניתן לראות בתרשים הבא, לפי פרסום של משרד החינוך, את הדיפרנציאליות: החל מ-13,784 שקל לתלמיד יהודי בחמישון החזק ביותר ועד ל-21,219 שקל לתלמיד יהודי בחמישון הטיפוח החלש ביותר.

אפשר לחשב ולראות שבמונחים של כסף, התיקון שמעניק משרד החינוך לילדים העניים הוא גדול יותר מהפער שיוצרים ההורים העשירים בהשקעתם הכספית העודפת.

אחד הביטויים של האפליה המתקנת היא במספר התלמידים בכיתה. ואכן בחמישון הטיפוח החלש יש בממוצע 25.8 תלמידים בכיתה, בעוד בחמישון החזק 29.7 תלמידים בכיתה. לכאורה תיקנו את המצב, והכל בסדר. יש פערים כלכליים בין ההורים, כך שהורים בעלי אמצעים יכולים להשקיע יותר כסף בחינוך ילדיהם, אולם המדינה מציעה אפליה מתקנת שמעניקה יותר כסף ותנאי חינוך טובים יותר לילדים של ההורים העניים.

התיקון אינו מספיק

כל זה הוא רק לכאורה, משום שיש הבדל בין שוויון לבין שוויון הזדמנויות, כפי שנדון בהרחבה בדו"ח של מרכז אדוה תחת הכותרת "מנועי שוויון בתקציב המדינה". הכוונה היא לשוויון מהותי, המאפשר לילדים מרקע שונה להגיע ליעדים שווים. כדי להשיב על כך יש להחליט תחילה מהו היעד המוסכם: מהו סף ההשכלה שאנו קובעים שכל הילדים והילדות יכולים וצריכים להגיע אליו, ללא קשר לרקע המשפחתי שלהם.

שלמה סבירסקי, מחבר הדו"ח, מציע כי הסף צריך להיות אפשרות כניסה להשכלה גבוהה. כלומר, מערכת החינוך צריכה להביא את כל התלמידים למצב שבו בסיום הלימודים בכיתה י"ב הם יוכלו, אם יבחרו בכך, להמשיך לשלב הלימודים הבא – תואר ראשון.

בנושא זה התשובה של משרד החינוך היא מגומגמת, שלא לומר שקרית. במהלך הקיץ האחרון פירסם משרד החינוך כי שיעור הזכאות לבגרות בתשע"ח הגיע ל-70%. כדי להגיע למספר המדהים הזה, חישב המשרד את מספר הזכאים לבגרות מתוך אלה שלמדו בי"ב במגמות ובמסלולי לימוד המגישים לבגרות (כ-117 אלף תלמידים). זה בערך כמו למדוד את גובה האוכלוסייה באמצעות מדגם של שחקני כדורסל.

החישוב הנכון הוא כמובן מתוך כלל ילדי השנתון, כ-140 אלף נערות ונערים. בחישוב זה אנו עמודים על 58% זכאות לבגרות. אלא שגם זאת אינה כל האמת.

מספר הזכאים כולל את אלה שנבחנו באנגלית בהיקף שלוש יחידות, מבחן שאינו מוכר על ידי המוסדות להשכלה גבוהה. שיעור הזכאים לתעודת בגרות המוכרת להמשך לימודים באקדמיה, היה נמוך ב-2015 עד 2017 (השנים האחרונות שעליהן יש מידע) ב-10% לערך משיעור כלל הזכאים. בחישוב גס נוכל לומר שבשנתון תשע"ח שיעור הזכאים לבגרות היה 48%.

אין שוויון הזדמנויות בחינוך

השאלה הבאה היא מהיכן מגיע מחצית השנתון שמצליח לסיים את מסלול הלימודים עם תעודה המאפשרת המשך לימודים. תשובה חד משמעית לכך מובאת בשנתון האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

83.7% מהילדים המתגוררים ביישובים עשירים שלמדו בכיתה י"ב השיגו תעודה המאפשרת להם להמשיך ללמוד, אם ירצו בכך. לעומת זאת, רק 13.2% מהילדים המתגוררים ביישובים עניים שלמדו בכיתה י"ב הגיעו להישג הסף הנדרש.

הסיכוי של ילד שהוריו עשירים לעמוד בסף הנדרש הוא יותר מפי שישה יותר מאשר ילד שהוריו עניים. אז עם כל הכבוד למשרד החינוך – אין בישראל שוויון הזדמנויות בחינוך.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf