newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ואם בכל יום היה נרצח אזרח יהודי לאור יום, בלב העיר?

כאשר הפשיעה היהודית השתוללה ברחובות, המשטרה התייחסה אליה כטרור פלילי וחיפשה בנרות כדי לשים יד על הפושעים. אבל מול הפשיעה שקורבנותיה הם אזרחים ערבים, מערכת האכיפה וזו הפוליטית מגלות אדישות פושעת. קוראים לזה גזענות  

מאת:

תארו לכם שבאופן שגרתי, בכל שבוע, היו מחוסלים לאור יום אזרחים ישראלים במרכזי הערים. כל שבוע ובאופן עקבי. יום אחד במרכז תל אביב לאור יום אל מול רחבת הבימה, יום אחד ברעננה בצד הפארק הפסטורלי, יום אחד ברחובות בשכונת מגורים. לאור יום, כל שבוע.

עכשיו תארו לכם ששלוש פעמים בשבוע היו מתחלפות לשלוש פעמים ביום. ביום אחד, שלושה בני אדם, כולם בשנות ה-20 לחייהם.

האדמה לא רועדת והזעקה בקושי ונשמעת. הפגנת מחאה בעקבות רצח הנער מוחמד עדס (פלאש 90)

אני יכול לתאר לעצמי שהאדמה היתה רועדת, שחברי הכנסת היו עוסקים בכך יום וליל, האופוזיציה הייה מנגחת בפאתוס גדול את הממשלה על המחדל, ואילו הממשלה היתה מגדירה את האירועים האלה בראש סדר העדיפויות הלאומי שלה.

הציבור היה יוצא לרחובות, הורים היו זועקים, שהרי הילדים שלהם מסתובבים בזירות ירי. הרחובות כבר לא בטוחים. כל פארק שעשועים הוא זירת פשע פוטנציאלית, בכל נסיעה תמימה בכביש את יכולה למצוא עצמך בתוך זירת קרב. "החיים במערב הפרוע לא מקובלים עלינו יותר", הם היו זועקים.

האמת היא, שלא צריך לתאר. כשמשפחות הפשע היהודיות החלו להשתולל ברחבי מדינת ישראל, המדינה רעדה והמשטרה נכנסה לפעולה. הם התייחסו לאלימות ברחובות כ"טרור פלילי" לכל דבר ועניין וכינו את כל המאבק בגל הפשיעה בזמנו בשם "פרשה 512".

במסגרת הפרשה המשטרה עצרה עשרות בני אדם, עשרות הואשמו בפשעים חמורים ביותר ועמדו לדין. עדי מדינה גויסו והמשטרה חיפשה בנרות כיצד לשים את ידיה על העבריינים. אל קפונה הגדול נעצר באשמת העלמת מס, כך פעלה גם המשטרה בפרשת 512: היא עצרה עבריינים כבדים גם על הלבנות הון. העבריינים חופשו עד הפרט האחרון, הכל על מנת להבטיח את השקט ברחובות.

תוכנית לאומית – בלי ערבים

אם נחזור לסיפור הישראלי הנוכחי, הטרור עבר לרחובות בחברה הערבית ואף אחד מהתיאורים למעלה לא מתרחש, תופעות הלוואי הן אחרות הפעם. האדמה לא רועדת והזעקה בקושי ונשמעת. האדמה לא רועדת כי האירועים מתרחשים אמנם במרכזי ערים, אך הערים הן טייבה, קלנסוואה, ג'לג'וליה ואום אלפחם, או במילים אחרות – בערים ערביות. הנרצחים, הם אזרחים ערבים. זאת כנראה הסיבה שזה לא מספיק מעניין.

לעתים יש סיפור רצח יוצא דופן, חיסול של משפחה שלמה שמקבל כותרת ראשית בעיתון ליום אחד, או שאחד הנרצחים הוא דמות ציבורית מוכרת והאירוע זוכה לפולו אפ במשך יום שלם על ידי התקשורת, שכמובן מקיימת שיחות עומק עם מקורביו הציבוריים של הנרצח, לא חלילה עוסקת בתופעה עצמה.

והאופוזיציה, במקום שתזעק כפי שהיתה אמור לזעוק בתרחיש הנ"ל, היא מלגלגת על התוכניות, היא לועגת לממשלה, היא מכנה את העברת התקציבים לתוכנית לאומית "שוחד פוליטי", וכך הופכת גם את מעט התקציבים הייעודים שהממשלה הקציבה לנושא הזה לקרדום לחפור בו בפופוליזם זול, עוד נושא למאבק פוליטי שאפשר ללבות סביבו את הגזענות ולנגח בו את הקואליציה שמכילה נציגות ערבית.

יש פוליטיקאים ששוכחים שברגע שהם נבחרו לכנסת, הם מייצגים את כלל אזרחי ישראל, הם עובדים בשביל כולם. וכן, גם אנחנו אזרחים, אף שאנחנו מתגוררים בחצר האחורית של מדינת ישראל, במקום בו נוח לכבות את האור או לעצום את העיניים ולהתעלם מהמחדל.

למרות זאת, הממשלה בכל זאת הציגה תוכניות לאומית. אנחנו מקווים בכל לבנו שהיא תוכנית טובה, אנחנו מקווים בכל לבנו שהפעם גם התוכנית תצא לפועל.

אנחנו מקווים, כי אנחנו לא באמת יודעים. במסיבת העיתונאים החגיגית שבה הוצגו התוכניות וננאמו נאומים מרגשים של ראש הממשלה והשר לביטחון פנים נשכח פרט קטן ושולי – ערבי. אף נציג מהחברה הערבית בישראל לא הוזמן למסיבת העיתונאים ולא עודכן. אף אחד מאתנו, ראשי הרשויות, לא עודכן בפרטי התוכנית. הרי מה אנחנו יודעים על מה שקורה בערים שלנו. מסתבר שברעננה וצור יגאל יודעים טוב יותר כיצד לפתור את המחדל בערים הערביות מאשר ראשי הרשויות הערבים.

במרכז השלטון המקומי, שם זועקים ללא הרף על הצורך לערב את השלטון המקומי בפתרונות הלאומיים ולהתייעץ עם ראשי הרשויות, נאלמו דום. אלו לא הצרות של ילדי מודיעין ולא דרישה לתת לראשי הרשויות להכריע לגבי לימודי צהריים בזום.

ההתנהלות הזאת כולה, של האופוזיציה והקואליציה, של הממשלה ושל התקשורת, של הציבור ושל השלטון המקומי המרכזי – הם כולם הוכחה ברורה לכך שהמצב בערים הערביות הגיע לנקודת שיא שכזאת לא בגלל טיעון גזעני כמו "תרבות", אלא בגלל הגזענות עצמה, אוזלת יד נפשעת של חוסר אכפתיות.

את הבלגן בחצר האחורית אף אחד לא רואה ואף אחד לא מתעניין בו. גזענות ברורה הולידה משבר, המחלחל כעת לכל מקום במדינת ישראל. הגיע הזמן להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי, כי הרחובות שלנו הם חלק ממדינת ישראל והאלימות ששוטפת את הרחובות שלנו, שוטפת רחובות בישראל. אנחנו אזרחים שווים, והגיע הזמן להתייחס אלינו ככאלה.

מחמוד נסאר הוא רכז תחום המאבק בפשיעה של ועד ראשי הרשויות הערביות בישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf