התקשורת בעברית הפכה את הערבים מקורבנות האלימות לאשמים בה

כבר אמרנו לא מעט על האירוע האלים בטמרה, על איך המשטרה ירתה למוות באחמד חג'אזי, סטודנט חף מפשע, פצעה את ד"ר מוחמד ערמוש שהיה לידו והרגה אדם חמוש. הבענו בדם ליבנו את הכאב והאכזבה שלנו מהמשטרה ומהתנהלות המדינה כלפינו. כעת אני חושבת שיש להגיד גם דבר מה על התקשורת הישראלית, שסיקרה באופן "מדוקדק" ומנותק את האירוע.

את הניתוק הזה אנחנו חווים כל הזמן. הפעם אפשר היה לראות אותו, למשל, במהלך ריאיון בתוכנית "ערב ערב" בערוץ 11. כשגאולה אבן סער ראיינה את חברו של ההרוג, ד"ר מוחמד עוואד, הוא תיאר את המקרה והוסיף, לקראת הסוף השיחה, ש"אנחנו" – כלומר תושבי טמרה והפלסטינים אזרחי ישראל בכלל – רגילים לכך שיום יום יש פשיעה ויריות ברחובות. אבן סער הגיבה בזעזוע והביעה פליאה על כך שזו החוויה היומיומית שלנו.

כיצד ייתכן שאשת חדשות, שאמורה להיות מעורה באקטואליה, לא מבינה על מה אנחנו זועקים, למה אנחנו יוצאים לרחובות וחוסמים כבישים, למה אנחנו מתפללים מול תחנות משטרה וצמתים? איך יכול להיות שהיא פספסה את צעדת האמהות השכולות שמחו באוגוסט ברחובות ובכבישים על האלימות? האם יתכן שלא קראה את הסטטיסטיקות על מספר קורבנות הרצח, שרובם נהרגו מאש של נשק בלתי חוקי?

אז כן, גברת אבן סער, אנחנו רגילים לזה: לקולות ירי, לפצועים, להרוגים, הילדים שלנו יודעים כבר להבחין בין קולות של זיקוקים ליריות, וחלק מהמבוגרים אפילו יודעים לזהות אם מדובר בנשק אוטומטי או לא. זה אולי לא נורמלי, אבל זו הנורמה שלנו, שאנחנו נאבקים לשנות אותה.

אבן סער המשיכה לתהות ושאלה את עוואד האם נראה לו סביר, שכאשר מישהו שומע יריות, הוא ייצא מהבית. כאן כמובן היא חטאה בהאשמה קלאסית ומוכרת של הקורבן. אבן סער רמזה שחג'אזי אשם במותו שלו, שכן אם לא היה יוצא מהבית, זה לא היה קורה. לפי אבן סער, הוא היה אמור להסתתר היטב בבית כי לחיות בפחד זה המצב הנורמלי.

במקום להתמקד באשמים האמיתיים במותו של חג'אזי – במשטרה שניהלה קרב יריות בשכונת מגורים (וקיבלה כמובן גיבוי מלא של מפקד המחוז) – היא הפנתה אצבע מאשימה לעבר ההרוג החף מפשע.

המהלך הזה של האשמת הקורבן מצדה של אבן סער אופיינית להלך המחשבה של הציבור היהודי הישראלי. בעיניו, גם כאשר ערבי נהרג מכדור של המשטרה, או מחילופי אש בינה לבין חמושים, עדיין הוא האשם.

ונעבור לתוכנית "עצם העניין", גם כן בערוץ 11, עם המראיין קלמן ליבסקינד. ליבסקינד בחר גם הוא להזמין נציג של החברה הערבית, והפעם מישהי שהיא גם נבחרת ציבור – ח"כ סונדוס סלאח (תע"ל, הרשימה המשותפת). ליבסקינד התעקש במהלך הריאיון אתה על המונח "רצח", ניסה לברר איך היא מבינה את ההגדרה ולתקן אותה. אחרי שסלאח התחילה את הראיון בהגדרת המקרה כ"אירוע טרגי", ליבסקינד התעקש להגדיר אותו כ"רצח, ושאל אותה אם גם היא מגדירה ככה את המקרה, בדומה לחברה לרשימה המשותפת ג'אבר עסאקלה.

השיא היה כשליבסקינד הטיח בה בטון נוזף ומתנשא: "במקום לחזק את ידיה של המשטרה, את אומרת 'רוצחים'. המשטרה עושה בדיוק מה שאתם ביקשתם". הוא הגדיל לעשות ופיקפק בעצם הרצון שלה שהמשטרה תסייע: "אני לא בטוח שאת רוצה שהמשטרה תעשה את העבודה שלה", הוא אמר.

אז לא, מר ליבסקינד, זה לא מה שהתרחש כאן. בלשון עדינה, המשטרה עשתה עבודה רשלנית, שכתוצאה ממנה חוסל חמוש, נהרג אדם חף מפשע ואדם נוסף, חף מפשע אף הוא – נפצע. אבל הוא לא היה מוכן לוותר על הזדמנות להציג ח"כית ערבייה כמניפולטורית וכאויבת גם של החברה שלה וגם של המדינה. בסיום הריאיון נראה שליבסקינד מותיר בידינו שתי אפשרויות: האחת היא שהמשטרה תטפל בפשיעה וייהרגו אנשים חפים מפשע, והשנייה – שהמשטרה לא תטפל בפשיעה וגם אז שימשיכו להיהרג חפים מפשע.

נעבור כעת לערוץ 12, שם דיווח פוראת נסאר על ההפגנות בטמרה ובמקומות אחרים. בסיום התרחש דבר מעניין: נסאר ביקש דקה כדי לומר משהו וציין ש-99 אחוזים מהחברה הערבית מורכבים מאנשים כמו חג'אזי שרק רוצים להצליח, בכל מיני תחומים כמו סיעוד ורפואה, אזרחים שרוצים לחיות את חייהם בשקט. מנחת המהדורה יונית לוי ענתה לו בפנים כואבות: "מילים חשובות, וטוב שאמרת אותם".

תחשבו רגע על מה שנסאר אמר. אילו הערבים היו נתפסים בחברה הישראלית כבני אדם שווים, הדברים שלו לא היו בגדר "מילים חשובות". רק כאשר על פי ברירת המחדל ערבים נחשבים באופן יסודי לאלימים, דבר כל כך בסיסי, שאף ישראלי יהודי לא היה צריך לשכנע אותי בו, הופך ל"אמירה חשובה". ההתייחסות הזאת של יונית לוי, שמשקפת את מה שחלק גדול מדי בציבור היהודי חושב עלינו ומרגיש כלפינו, היא הדבר הכואב והעצוב. זו תוצאה של שנים על שנים של דה הומניזציה של הפלסטינים אזרחי המדינה.

ולבסוף, ידיעות אחרונות, העיתון של המדינה, שהחליט לפרסם כתבה על מפקד מחוז הצפון ניצב שמעון לביא. תמונתו נפרשה על גבי עמוד שלם, שוטר קשוח במדים הניצב בפוזה של "אני השולט, אני האדון", לצד הציטוט: "אני אומר לשוטרים שלי: 'מי שמעז לפגוע בכם, אתם רשאים להרוג אותו'".

העורך בחר בציטוט הזה כדי להבהיר לנו מי כאן הבוס, ולהעצים עוד יותר את כוחה של המשטרה. זה לא מסתיים שם. לביא מרבה באמירות אלימות בנוגע למלחמה שלו נגד העבריינים: "אני חונק אותם בכל מקום, כותש אותם, יושב להם על הראש, מעביר להם את המסר שאנחנו ננצח", הוא אומר בראיון. על פי הניסוחים האלה, לא ברור מי העבריין ומי איש החוק.

בעולם מתוקן כתבה כזאת לא היתה צריכה להתפרסם כשדמו ההרוג עדיין לא יבש, והזעם ברחוב הערבי עוד רב כל כך. אם בכל זאת לעורכי ידיעות אחרונות היה חשוב לפרסם כתבה עם ניצב במשטרה, מן הראוי היה שתתחיל בהתנצלות ובהבטחה להעמיד לדין את השוטרים שלקחו חיי אדם. אבל זה יקרה כנראה ביקום מקביל. בינתיים אני מדמיינת את אימו של ההרוג ומה שעובר עליה כשהיא רואה את הכתבה הזאת, ואת דיוקנו של מפקד המשטרה.

איאת אבו שמיס היא משוררת יפואית ובלוגרית