התמודדות עיני מעידה על התהום שאליה שקעה ההסתדרות

עופר עיני הודיע בשבוע שעבר כי בכוונתו לשוב ולהתמודד על ראשות ההסתדרות – ומתח שוב את גבולות הציניות והחוצפה בפוליטיקה הישראלית. האיש שבכל תקופת כהונתו יצר את התחושה הקשה שהוא משתף פעולה עם הצד השני – עם המעסיקים, עם הממשלה – נגד העובדים.

בכל תקופת כהונתו כיו"ר ההסתדרות, עיני התגאה בכך שהוא נמנע מעימותים ומשביתות, והגיע להסכמות עם הממשלה ועם המעסיקים כמעט בכל מחיר. על שביתות הוא הכריז רק כשהיה ברור שבית הדין לעבודה ימנע מהן להתקיים.

עיני הוא כנראה יו"ר ההסתדרות שחתם על הכי הרבה הסכמים קיבוציים מאחורי גבם ובניגוד לעמדתם של העובדים שאותם לכאורה ייצג. במיוחד זכור ההסכם שחתם מאחורי גבו של איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים ב-2011 – הסכם כניעה מביש, שהותיר מחוצה לו אלפי עובדות ועובדים שמועסקים בגופים מופרטים, בניגוד לעמדת העובדות, ולמרות תמיכה ציבורית רחבה בשביתה. לקח לעובדות ולעובדים הסוציאליים תשע שנים לתקן את הנזק ולחתום על הסכם חדש.

עיני גם ניסה לחתום מאחורי גבו של ועד עובדי חיפה כימיקלים על הסכם שהיה כל כך גרוע מבחינתם, עד שגרם להם לעזוב כאיש אחד את ההסתדרות, ולעבור לכוח לעובדים. שם, אחרי שישה חודשי שביתה, נחתם הסכם שקידם משמעותית את זכויותיהם.

עיני גם הכתיב את ההתייחסות המבישה של ההסתדרות כלפי כוח לעובדים, וניסה לרמוס את הארגון הדמוקרטי. אך מתוך שלא לשמה, העניין הביא לכך שההסתדרות חזרה לעסוק בהתארגנות עובדים, משימה שזנחה במשך עשרות שנים.

ואז, יום אחד, במאי 2014, קם עיני ועזב, באמצע קדנציה, כדי להקים חברה, עם לא אחר מיו"ר ארגון הגג של ארגוני המעסיקים, שרגא ברוש. השניים הקימו עסק שהיה אמור למכור את הגז של יצחק תשובה (לא מזמן התפרסם בתקשורת שהעסק בצרות). תפקיד נוסף שעיני לקח על עצמו, חמישה חודשים בלבד אחרי שעזב את ההסתדרות, הוא לייעץ לבנק דיסקונט איך לפטר עובדים. לא במקרה רבים, ובהם עמיר פרץ, טענו שהוא "בוגד במעמד העובדים".

כעת עיני רוצה לחזור להסתדרות, והשותף שלו למהלך הוא לא אחר מאשר שר האוצר לשעבר, משה כחלון, שרשימתו בהסתדרות היא היחידה שחברה לעיני. כחלון לחלוטין שותף לדרכו של עיני. גם הוא ניהל קריירה פוליטית שטענה ל"חברתיות", ומיהר לאחר סיומה לחבור לעסקים גדולים במשכורות עתק. בין היתר, קיבל 8.3 מיליון שקל בשנה מחברת אשראי חוץ בנקאי, שמטרתה למקסם רווחים על חשבון הציבור. אכן, שותף ראוי.

קשה לדעת מדוע עיני מבקש לחזור להסתדרות. אולי זו השאיפה לכוח – הוא נודע כיו"ר כוחני, ורבים מעובדי ההסתדרות פחדו להשמיע לידו מילת ביקורת. ואולי זו המשכורת – עיני העלה בזמנו את משכורתו של יו"ר ההסתדרות והצמיד אותה לשכר שרי הממשלה (וגם היה אמור לקבל מיליוני שקלים עם עזיבתו).

ואולי הוא רוצה לחזור לתפקיד כדי לייצג את חבריו החדשים ולהבטיח שקט תעשייתי, אף שקשה לחשוב על מישהו שייראה מקור איום ביו"ר הנוכחי, ארנון בר דוד. הדבר העיקרי שעומד לזכותו של עיני במערכת הבחירות הקרובה הוא העובדה שבראש ההסתדרות עומד אדם שגם הוא אינו ראוי לתפקיד.

למעשה, הטרגדיה הגדולה של ההסתדרות היא שמזה 40 שנה עומדים בראשה רוב הזמן מנהיגים לא ראויים. ישראל קיסר, שהיה יו"ר ההסתדרות בין 1984 ל-1992, הוביל את ההסתדרות אל עולם ההפרטה, ומינה את בני גאון לחסל את כור ואת הקואופ. חיים הברפלד, שכיהן שנתיים בלבד בין 1992 ל-1994, המשיך את דרכו. חיים רמון,יו"ר ההסתדרות מ-1994 עד 1995, ניתץ את כל מה שהיה אפשר ומכר את כל מה שהיה אפשר.

היו"ר הנוכחי בר דוד, שסירב לנהל מאבק בעוולות שהועברו במסגרת חוק ההסדרים בטענה שהכי חשוב להעלות את שכר המינימום ויש לו הסכם על כך עם שר האוצר, חתם בסופו של דבר על הסכם מביש, שבו העלאה של 54 אגורות בלבד, והעלאת שכר המינימום ל-6,000 שקל בחודש עד סוף 2025. ריאלית, מדובר בשחיקה של שכר המינימום, ולא בהעלאתו.

עיני טוען שיחזור להעמיד את ההסתדרות בלב המאבק, אולם הוא מתהדר בהישגים לא לו. הוא טוען שהעלה את שכר המינימום וחתם על הסכם פנסיה חובה – שניהם עבודה של עמיר פרץ. הוא כנראה בונה על זה שבציבוריות הישראלית אף אחד לא זוכר כלום, והאמת – כפי שהוכיח ראש הממשלה לשעבר, בנימין נתניהו – אינה רלוונטית.

ארגון עובדים גדול וחזק חשוב היום מאי פעם, אך ספק אם ההסתדרות תוכל לחזור למלא את התפקיד הנדרש. מכל מקום, זה בוודאי לא יקרה במערכת הבחירות הקרובה. עצם המועמדות של עיני, והעובדה שהוא לא נזרק מיד בבושת פנים, מצביעה בעיקר על עומק התהום שאליה שקעה ההסתדרות.