התלמידות שישלמו את מחיר הישראליזציה הכפויה במזרח י-ם

אני יושב עם פיירוז ונמיר על ספסל מחוץ לשער של תיכון עבדאללה לבנות בירושלים, כשהפעמון מצלצל. נגמר היום. שתיהן תלמידות בכיתה יא' במגמה ספרותית, והן נהנות ללמוד כאן. "זו המנהלת של התיכון שלנו, הגברת סנא. היא שינתה לי את החיים", פיירוז מצביעה על אישה מבוגרת שחולפת על פנינו, ונמיר נכנסת לדבריה: "כמה שנתאר לך שהיא מדהימה, תדמיין שהיא יותר. בסדר?"

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הבנות הכירו בתיכון לפני כחמש שנים, ומאז הן קשה להפריד ביניהן. "הגברת סנא סופרת", שתיהן אומרות לי בו זמנית, ואז מתווכחות מי מהן תצליח לתאר אותה טוב יותר. "היא גם דוקטור לשפה הערבית", פיירוז, שמנצחת הפעם, מוסיפה. "כל יום, במהלך ההפסקה הגדולה, אנחנו נפגשות בחדר שלה, קבוצה קטנה של בנות, והיא מלמדת אותנו לכתוב על עצמנו, למצוא את הקול שלנו".

בית הספר שוכן במבנה אבן גדול בן ארבע קומות שהשחיר עם השנים, ומתחתיו משתרעת מדשאה ירוקה עם פינות ישיבה ושני מגרשי ספורט. הוא נמצא בפאתי שכונת שייח ג'ראח, בסמוך לתחנת משטרה, וכשאמהות אוספות את בנותיהן הן חונות ב"אתר הנצחה גבעת התחמושת לשחרור העיר" שנבנה מעבר לכביש. בכניסה לתיכון, על כל אחד מגרמי המדרגות, מודבק משפט מוטיבציה אחר באנגלית, כמו: "כן! את יכולה", "תאהבי את הגוף שלך", ו"את הכי טובה כשאת שמחה".

"למה לא להשאיר את המצב כפי שהוא כיום, ולתת לבנות אפשרות לבחור?" תלמידות תיכון עבדאללה לבנות בשכונת שייח ג'ראח בירושלים (צילום: רחל שור)

פיירוז ונמיר מנהלות מאבק בחודשיים האחרונים נגד החלטה פתאומית של העירייה להפוך את בית הספר שלהן לתיכון מקצועי בשנה הבאה. יש להן שתי בעיות עיקריות עם ההחלטה: ראשית, המסלול החדש יכין את התלמידות לבגרות הישראלית בלבד, בעוד שכיום יש להן אפשרות לבחור בין הבגרות הישראלית לזו הפלסטינית. שנית, השינוי יאלץ חלק ניכר מהתלמידות שלא מעוניינות במסלול המקצועי לעבור לבית ספר אחר בשנה הבאה.

"אנחנו קבוצה של 15 תלמידות שמובילות את המאבק, ביחד עם ההורים", אומרת פיירוז. "אני מצליחה להיאבק בזכות הכלים שרכשתי בשיעורי הכתיבה. זה שינה אותי. בעבר לא היה לי אומץ לדבר עם מישהו שאני לא מכירה, אבל היום החלום שלי זה להיות עורכת דין. היום אני יכולה לדבר אתך בביטחון. אני אהיה מאוד עצובה אם בית הספר ייסגר".

בדוברות העירייה אומרים שפתיחת המסלול החדש נועדה לענות על צרכים כלכליים מהותיים של תושבות העיר הפלסטיניות. "חינוך טכנולוגי נותן כלים פרקטיים וידע מקצועי המסייעים לתלמידים להשתלב בשוק העבודה העתידי, לעבוד במקצועות טובים, להשתכר בכבוד ואף להמשיך ללימודים אקדמיים גבוהים", אמר דובר העירייה ל"שיחה מקומית".

כ-100 אלף תלמידים פלסטינים לומדים במזרח ירושלים, פחות ממחצית מהם במוסדות רשמיים שעליהם אחראית העירייה באופן ישיר. החצי השני לומד במוסדות פרטיים או חצי-רשמיים. מ-42 אלף התלמידים שנמצאים בבתי ספר רשמיים, רק 7,000 לומדים על פי תוכנית הבגרות הישראלית. כלומר, גם בבתי הספר של העירייה, רוב התלמידים לומדים לבגרות הפלסטינית – שמצונזרת ומאושרת על ידי משרד החינוך.

לפני כמעט שנתיים אישרה הכנסת תוכנית כלכלית של חמש שנים לפיתוח מזרח ירושלים. התוכנית כוללת השקעה חסרת-תקדים של כ-445 מיליון שקל בחינוך. אחת מהמטרות הרשמיות שלה היא "מתן תמריצים פיזיים ופדגוגיים להרחבת תוכנית הלימודים הישראלית".

בהתאם למטרה זו, 43.4% מהתקציב המיועד להקטנת הפערים בחינוך בירושלים המזרחית מותנה במעבר לתוכנית הלימודים לבגרות הישראלית. כך יוצא שכמעט חצי מהתקציב מיועד למיעוט קטן של 6.6% בלבד מתלמידי החינוך הערבי בירושלים.

נסרין סרחאן, ראש ועד ההורים של התיכון, טוענת שהמהלך כולו הוא ניסיון של העירייה "לכפות את תוכנית הלימודים הישראלית על בתי הספר במזרח העיר".

"הבת הגדולה שלי, בכיתה י', בחרה לעשות את הבגרות הישראלית. זה בסדר גמור מבחינתי. אחר כך יהיה לה קל יותר להתקבל לאוניברסיטה בישראל בגלל רמת העברית הגבוהה", היא אומרת. "אבל תלמידים אלמה לא להשאיר את המצב כפי שהוא כיום, ולתת לבנות אפשרות לבחור? חרים מעדיפים את הבגרות הפלסטינית. למה קידום של התוכנית הישראלית צריך להגיע על חשבון זו הפלסטינית? אני לא רוצה שהעירייה תדחוף אותי ללכת בכיוון מסוים. שתגיד לי מה ללמוד או איך לחשוב".

"עולה חשד שהמניע העיקרי לסגירה הוא לא דאגה לעתידן הכלכלי של התלמידות". תיכון עבדאללה לבנות בשכונת שייח ג'ראח בירושלים (צילום: רחל שור)

לדברי אביב טטרסקי, חוקר בעמותת עיר עמים, "כאשר מתייחסים להחלטה לסגור את בית הספר עבדאללה בהקשר הזה, עולה החשד שהמניע הראשי של העירייה הוא לא דאגה לעתיד הכלכלי של התלמידות הפלסטיניות באשר הן, אלא קידום התוכנית הישראלית, גם אם זו מגיעה על חשבונן וכנגד רצונן".

"בתי הספר שמלמדים לבגרות הפלסטינית מתייבשים כלכלית ונסגרים", מספר לי נאסר, גם הוא חבר בוועד ההורים של תיכון עבדאללה בנות. "אצלנו, בגלל שבית הספר נחשב רשמי ונמצא גם ככה תחת אחריות העירייה, הם יכולים פשוט לסגור אותו בעצמם".

הצד המכוער של ה"ישראליזציה"

נמיר, בדומה לפיירוז, מספרת על הקשר המיוחד שיש לה עם המורות בבית הספר. "אני מפחדת לאבד את זינה, המורה שלי לספורט", היא אומרת, "בזכותה התאהבתי בכדורסל. הקמנו קבוצה והיא לקחה אותנו לאליפויות. בשנה שעברה זכינו במקום הראשון.

"אני משועפט, ממחנה הפליטים, ובבית ספר שם הייתי מתה ולא נוגעת בכדור. לא הכרתי בילדות שלי נשים שמשחקות. זינה היתה הראשונה".

מחנה הפליטים שועפט, שבו מתגוררות נמיר ופיירוז, נמצא רבע שעת נסיעה מהתיכון שלהן. מאז שנבנתה חומת ההפרדה, המחנה נותק משאר חלקי העיר ויש לעבור במחסום כדי לצאת ממנו. מדי יום הבנות קמות בחמש וחצי ועולות על אוטובוס של העירייה, שלוקח ומחזיר אותן מבית הספר. "זה מסע מפרך. כמעט חצי מהבנות אצלנו בבית הספר מגיעות משועפט", נמיר אומרת.

האופן שבו חומת ההפרדה דוחקת החוצה את נמיר, פיירוז, ושאר תושבי מחנה הפליטים מהעיר, היא דוגמה לצד אחר, מכוער יותר, של תהליך ה"ישראליזציה": דחיקה פיזית ודמוגרפית של האוכלוסייה הפלסטינית משטחי העיר – או במלים אחרות, "ישראליזציה" של האדמה.

פיירוז ונמיר, תלמידות תיכון עבדאללה לבנות בשכונת שייח ג'ראח בירושלים (צילום: רחל שור)

לדברי נאסר, "אנחנו רואים שהמדיניות הכללית של העירייה היא בגדול נגדנו. כל הזמן מפקיעים אדמות, הורסים בתים, שוללים תושבות מפלסטינים כדי לגרום להם לעזוב. במקביל, הם אומרים לנו אומרים לנו שאכפת להם מהחינוך ומהרווחה הכלכלית שלנו. אני לא קונה את זה".

נאסר טוען שאי אפשר לנתק בין תהליכי הישראליזציה השונים שמתחוללים בעיר. לטענתו, העירייה אינה יכולה לטעון שהיא מוציאה את הבגרות הפלסטינית ממערכת החינוך ממניעים כלכליים בלבד, כדי לקדם את זו הישראלית ולהיטיב עם תושבי העיר הערבים, כאשר במקביל היא מוציאה, לעתים אף באלימות פיזית, את הפלסטינים מביתם ומעירם ממניעים לאומיים ופוליטיים.

דוגמה לכך היא למשל, דיון בהשתתפות העירייה שהתקיים יומיים לאחר הפגישה שלי עם נמיר ופיירוז, ועסק בתוכנית להקים ישיבה גדולה בשם "אור שמח" בשכונת שייח ג'ראח, דקות ספורות מבית הספר עבדאללה שצפוי להיסגר.

השטח שעליו עתידה לקום הישיבה מיועד בתוכנית המתאר של שייח ג'ראח ל"מבני ציבור שישרתו את תושבי השכונה", ואפשר היה להקים עליו בית ספר חדש. במקום זאת, מתוכנן לבנות בשטח בניין בן שמונה קומות שכולל גם פנימייה למאות תלמידים ומגורים לסגל הישיבה.

עמותת אום ליסון לחינוך שהתנגדה להחלטה הזכירה בדיון את העובדה שיש מחסור עצום בכיתות לימוד במזרח ירושלים, ולכן בלתי סביר להשתמש בשטח המיועד לצורכי התושבים עבור מטרה אחרת. נציגת העירייה שנכחה בדיון, לא התנגדה למהלך. הדיון הסתיים ללא החלטה, וצפוי דיון נוסף.

"העירייה עצמה הודתה לא פעם שמה שמונע ממנה להשלים את המחסור בכיתות לימוד הוא המחסור בקרקעות בייעוד מבני ציבור", אומר טטרסקי מעיר עמים. "בלתי-אפשרי לעשות זאת בלי מתן מענה לאפליה התכנונית הקשה כנגד תושבי העיר הפלסטינים, ותכנית החומש לא מקצה ולו שקל אחד לתכנון ובינוי של כיתות חדשות".

שבוע לאחר מכן התקשרתי שוב לפיירוז ונמיר, והן סיפרו לי שהמאבק שלהן נחל הצלחה מסוימת: העירייה הזמינה את ועד ההורים והודיעה לו שהיא תאפשר לתלמידות יא' ויב' לסיים את הבגרויות שלהן בבית הספר, כפי שביקשו. עם זאת, בית הספר המקצועי ייפתח בשנה הבאה כמתוכנן, ושאר התלמידות, מכיתה י' ומטה, יאלצו לעבור לבתי ספר אחרים בשנת הלימודים הבאה.

מהעירייה נמסר כי "מסלול התיכון הרגיל יישמר בשנים הקרובות עד לסיום לימודיהן של התלמידות שלומדות במוסד, ועל כן יישארו המורות בתפקידן. בפני תלמידות חטיבת הביניים שלא לומדות כיום במסלול הטכנולוגי קיימות שתי אפשרויות: שיבוץ בבית ספר אחר באזור מגוריהם או מעבר למסלול הטכנולוגי. המורות למקצועות במסלול הרגיל בחטיבת הביניים שייכות למשרד החינוך, ועל כן יעברו ללמד בבית ספר אחר באזור".

אחד מארבעה תלמידים נושר מהלימודים

עשר דקות מבית הספר עבדאללה לבנות שכן פעם בית הספר עבדאללה לבנים. גם הוא היה בית ספר רשמי שלימד את הבגרות הפלסטינית, וגם אותו העירייה החליטה לסגור לפני שלוש שנים, לסגור. במקומו העירייה הקימה בית ספר לאמנויות, הראשון מסוגו בירושלים, שמכין את תלמידיו הערבים לבגרות הישראלית בלבד.

"היו לומדים אצלנו הנערים הכי קשים, שלא השתלבו בשום בית ספר אחר", מספר ח'אלד, שלימד בזמנו בעבדאללה בנים ואחרי הסגירה עבר לתיכון אחר. "העירייה טענה שצריך לסגור את התיכון כי אין לו מספיק ביקוש, וכי הוא לא מתפקד. אבל זה לא היה נכון. לדעתי, הם העדיפו להשקיע את הכסף בבית ספר לאמנויות שיקדם את התוכנית הישראלית".

עדל, בחור פלסטיני בן 19, היה בכיתה י' כאשר סגרו את עבדאללה בנים. לאחר הסגירה הוא עבר לבית ספר מקצועי אחר, אך גורלם של רבים מחבריו לספסל הלימודים היה שונה. הוא סיפר לי שיותר משליש מהם נשרו. "לא רצו אותם בבתי ספר אחרים. אלו היו ילדים קשים. העירייה לא הצליחה לדאוג להם. כל מי שנשר הלך לעבוד. אנחנו עדיין בקשר, דרך קבוצת הווטסאפ של הכיתה".

אחד מארבעה תלמידים בגיל התיכון בירושלים נושר מהלימודים. הסיבה הראשית לנשירה היא המחסור הגדול בכיתות לימוד. על פי נתוני העירייה עצמה, חסרות כ-2,000 כיתות.

נסרין מוועד ההורים של עבדאללה לבנות חוששת שגם חלק מהבנות שלומדות בכיתה ט' וי' ינשרו מהלימודים. "שמעתי כבר כמה אמהות שאמרו שהן יעדיפו להשאיר את הבת שלהן בבית מאשר להעביר אותה לבית ספר אחר, או לשלוח אותן אל המסלול המקצועי" היא אומרת. "בבתי הספר האחרים אין מקום. בבית חנינא יש 45 בנות בכיתה, בבית צפאפא הכל מלא, הלכתי 20 אלף פעם לרשום את הבת שלי ולא הסכימו".

"בסופו של דבר נכשלנו", אומרת נסרין, "ביקשנו מהעירייה שאם הם רוצים לפתוח בית-ספר מקצועי, שיכין רק לבגרות הישראלית, אז שיפתחו – אבל במקום אחר, ולא על חשבון האפשרות לבחור בבגרות הפלסטינית. הם לא קיבלו את העמדה שלנו".

"בסופו של דבר נכשלנו". הפגנה נגד סגירת תיכון עבדאללה לבנות בשכונת שייח ג'ראח בירושלים (צילום: נסרין סרחאן)

המקרה של בית הספר עבדאללה לבנות מציף שוב את המתח הקיים בין רצון הממשלה להחיל ריבונות ישראלית על כל חלקי העיר לבין העובדה שחיים בה, ובכן, פלסטינים. השקעת כספים במערכת החינוך הערבית תוך שמירה על מסגרת חד-לאומית שכזאת לא תפתור את שורש הבעיה ותמשיך לעורר קונפליקטים וסתירות פנימיות.

מוטב אם בשני צדי העיר, ישראלים ופלסטינים ילמדו זה על שפתו ולאומיותו של זה במסגרת של ריבונות משותפת, שבה תלמידות פלסטיניות תהיינה זכאיות לקבל חינוך איכותי ומתוקצב היטב גם אם אינן מעוניינות לעבור "ישראליזציה".

יובל אברהם הוא סטודנט לצילום ולבלשנות