newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דרושים אנשי ונשות חינוך שנכונים לעורר תקווה בתלמידיהם

"התכנית ללימודי תקווה" מציגה בפני התלמידים סכסוכים אלימים ברחבי העולם שהגיעו אל פתרונם, ומזמינה אותם ליזום פעילות אזרחית שתקדם את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לעבר השלום. כעת ממתינים למורות ולמורים שירימו את הכפפה

מאת:

יחידת לימוד שפותחה בעמותת 'זוכרות' מאתגרת תלמידי תיכון ליזום פעולות אזרחיות שיקדמו את המוכנות שלנו לפיוס ולשלום, ויכינו את התשתית לחיים משותפים וצודקים. קראתי את התכנית ומיד נזכרתי במילותיו של של יעקב רוטבליט: "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".

"התכנית ללימודי תקווה", שתוצג בהשתלמות אנשי חינוך שתחל השבוע, כוללת שלושה פרקים מרכזיים: תחילה לומדים אודות אזורי סכסוך בעולם, בעיקר רואנדה ודרום אפריקה, שבהם חל מעבר ממצב אלימות ועוול למצב של פיוס ושלום. בתוך כך נזכר המושג המשפטי-סוציולוגי "צדק מעברי" (Transitional Justice), שמיד אתייחס אליו בפירוט. הפרק השני בתכנית מוקדש למציאות שלנו, המלחמה הישראלית פלסטינית: ראשית הלאומיות בשני הצדדים, מלחמת העצמאות והנכבה, מלחמת ששת הימים ומשטר הכיבוש, ההתנגדות הפלסטינית, הפלסטינים אזרחי ישראל ועוד.

> הפרדוקס החילוני: מתגעגעים לגמרא – אך מבכים על "הדתה"

לעשות מעשה, לקרב את השלום

החלק השלישי בתכנית הוא החלק מעורר התקווה, ובו נדרשים התלמידים להמציא וליזום פעילות אזרחית, שתקדם את המעבר ממצב הסכסוך למצב של שלום. אמנם בישראל המעבר לשלום טרם התרחש, אולם אפשר – כך הנחת היסוד של התכנית – לקרב את המעבר על ידי נקיטת פעולות שבוצעו במקומות שונים בעולם שבהם המעבר כבר התרחש. במילים של אדוה זלצר, מפתחת התכנית: "ליצור את התשתית הפסיכולוגית-נפשית של הציבור, ליום שאחרי, שבו נחייה ביחד".

צדק מעברי הוא מונח משפטי במקורו. הוא מאפשר להתייחס לעוולות שבוצעו במסגרת סכסוך אלים או משטר דיכוי, לאחר שאלה הסתיימו. ההנחה היא שלפחות חלק מהעוולות נתפסו במשטר הקודם כמוצדקות (או לפחות חוקיות או נורמטיביות), ומכאן הקושי לשופטם – בתנאים בהם תפיסת הצדק השתנתה. בספר "צדק מעברי" מאת ניר פלסר, מתוארת החנינה שניתנה לאנשי השב"כ שהיו מעורבים בפרשת קו 300, עוד בטרם הועמדו למשפט והורשעו. זאת דוגמה להתמודדות עם פעולות עברייניות שנעשו על פי חוק ובסמכות, או לפחות על פי הנורמות שהיו נהוגות באותה עת.

הדוגמה הבולטת למעבר אזרחי מדיכוי לפיוס, הן "ועדות האמת" שפעלו בדרום אפריקה בסיום משטר האפרטהייד. במסגרת זאת ניתנה חנינה למי שהתוודה על מעשיו במסגרת המשטר הקודם. לא רק אנשי השלטון (הלבנים) התוודו בהם על פגיעה בזכויות האדם של השחורים; גם הצד המופלה הוזמן לספר בגילוי לב על פיגועים ומעשי אלימות שביצעו, במסגרת מאבקם לשחרור. ועדות האמת היו הכוח המרכזי שאיפשר לחברה בדרום אפריקה להשלים עם עברה, ולעבור בשלום אל אורח חיים דמוקרטי וצודק לכולם.

לקחת אחריות על עוולות העבר

בדומה לדוגמאות אלה, ניתן למפות מהלכים נוספים שננקטו באזורי סכסוך ודיכוי בעולם, עם סיומם. חלק מהפעולות ניתן לבצע באמצעות השלטון החדש, לאחר המעבר, ובהן: משפטי צדק, חנינות, או תכניות פיצוי ושיקום. חלק מהפעולות ניתן לבצע על ידי כל אחת ואחד מאיתנו, ועיקרן בהפצת מידע מזווית מבט חדשה אודות המציאות. כך למשל הצגות, סרטים, הרצאות וספרים, המציגים ומעמתים את נקודות המבט של המדכא והמדוכא.

הנחות היסוד של "התכנית ללימודי תקווה" היא, שלא חייבים להמתין לסיום הסכסוך על מנת להתחיל בפעולות שנידרש לבצע לעת שלום. למעשה, כל פעולה שתקדם את ההכרה בעוול, לא רק תכין את הקרקע ליום שאחרי, אלא תזרז את בואו. זאת באמצעות דעת קהל תומכת בשלום, ואנשים הנכונים להתמודד – בדרך אזרחית, חיובית ומלאת תקווה – עם עוולות העבר.

בסיום שנת הלימודים הקודמת הציעו תלמידיה של אדוה זלצר להכניס שינויים בתכנית הלימודים בהיסטוריה במערכת החינוך בישראל. רפורמה בחינוך היא דוגמה יפה למנגנון של צדק מעברי, כפי שניסחו זאת התלמידים בנייר העמדה שפרסמו: "הרפורמות המוצעות מתבססות על התפיסה של צדק מעברי, הגורסת כי הכרת האמת על העבר ולקיחת אחריות הדדית על העוולות שנעשו, היא תנאי הכרחי לתהליך של פיוס אמיתי".

במסגרת נייר העמדה דרשו התלמידים "ללמוד היסטוריה ולא אידאולוגיה!". בכלל זה: ליצור מסגרות למפגשים של יהודים ופלסטינים אזרחי ישראל באופן רציף וסדיר מגיל גן ועד תיכון; להגביר את לימודי הערבית במערכת החינוך העברית; וליזום אירועי זיכרון והנצחה משותפים.

במהלך שנת הלימודים הנוכחית ערכו התלמידים מיצג המדמה מחסומי מעבר, הנהוגים בשטחים הכבושים. התלמידים, ביוזמתם, שיחקו וחוו את התפקידים השונים: חיילי צה"ל מצד אחד, וכן גם תלמידים, חולים ועוברי אורח פלסטינים, מצד שני, שנדרשים לעבור במחסומים בשגרת יומם. אנשי ימין טענו כי בית הספר מרעיל את נפש התלמידים ומציג את חיילי צה"ל כקלגסים, אולם הם שכחו שאותם תלמידים ממש, כמה חודשים מאוחר יותר, הם אכן החיילים המאיישים את מחסומי הכיבוש.

> אויבי העם החדשים: נתניהו וכחלון מפיצים שנאה נגד הנכים

ילדים בהפגנה למען חינוך דו לשוני משותף ביפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. ילדים בהפגנה למען חינוך דו לשוני משותף ביפו (אורן זיו / אקטיבסטילס)

ככה לומדים היסטוריה

במשובי התלמידים לתכנית הלימודים ניתן למצוא את מגוון העמדות "הרגיל" בחברה הישראלית, מימין ומשמאל. אני שמחתי לקרוא במשוב של תלמיד: "למדתי שהיסטוריה של אותם אירועים לעתים יכולה להיות שונה ואפילו הפוכה, בהתאם לצד שממנו אתה שומע אותה". תלמיד אחר כתב שקיבל השראה ממה שקרה בדרום אפריקה "וזה באמת הראה לי שיש תקווה".

ודאי אפשר להסתפק בתלמיד שכתב: "הדבר שלמדתי בקורס היא הצורה בה הפלסטינים עדיין סובלים מחוסר זכויות […] ועם זאת למדתי גם לראות את הצד שלנו, הישראלי, שלפעמים לא נותרת לנו ברירה אלא לפעול בצורה בה הצבא פועל". תכלס, התלמיד שסיכם את הקורס בארבע מילים: "למדתי נקודות מבט שונות".

זאת אינה תכנית לימודים של שמאל. למי שאינו בקיא בהוראת היסטוריה אני רוצה להדגיש: "נקודות מבט שונות" זה הלב והליבה של הוראת ההיסטוריה ושל חינוך לעיון בדברי ימי העבר. העיקרון הזה נכון לכל זרמי החינוך, ולראייה הנה הוא מתוך תכנית הלימודים בהיסטוריה בחינוך הממלכתי דתי בישראל, שהוא החינוך השמרני, אמוני ולאומני שתוכלו להעלות על הדעת: "כדי שהלימוד בבית הספר ישקף את ההיסטוריה על כל מורכבותה, יתנהל הדיון בנושאי הלימוד מנקודות ראות שונות, הנובעות מגישות שונות ומהשקפות עולם שונות".

אז התכנית ערוכה ומוכנה. כעת עמותת זוכרות מזמינה מורות ומורים שהמילה תקווה לא מעוררת בהם סלידה לבוא ולהרים את הכפפה.

—-
* כאן: פרטים אודות ההשתלמות לאנשי ונשות חינוך, ודרכי הרשמה.
* התוכנית פותחה בידי ד"ר אדוה זלצר, מורה בתיכון וכותבת תכניות בזוכרות, ועמיה גלילי, רכזת החינוך בעמותה.
* תודה למיכל טל, רכזת החינוך בעמותת זוכורות, שהעבירה לידי את מסמכי התכנית ומשובי התלמידים.

> האם חד"ש תטרפד את הרוטציה ברשימה המשותפת?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf