התחזית: ממשלת קורונה וסיפוח

הממשלה החדשה, אם וכאשר תוקם, תצטרך להקדיש את מרב עתותיה למשבר הקורונה והשלכותיו. אבל אפילו במשבר חסר התקדים הזה נראה שמהלכים מרחיקי לכת של סיפוח יתפסו אף הם מקום מרכזי בסדר היום שלה. מבחינת הימין הזמן הוא עכשיו, שכן זו יכולה להיות שנתו האחרונה של דונלד טראמפ כנשיא ארה"ב.

סיפוח דה-יורה – חקיקה שבה ישראל מחילה את הריבונות שלה על חלקים מהגדה המערבית – יהיה מהלך דרמטי שבעדו ונגדו יתנהל מן הסתם דיון ציבורי ער. אבל מבלי להפחית מחשיבות ההיבט הפורמלי, חיוני גם לבחון את המהלכים של סיפוח דה-פקטו: צורות שונות של קביעת עובדות בשטח שממשלתו הקודמת של בנימין נתניהו חתרה אליהן, ושעסקת המאה של טראמפ מעניקה להן כעת אור ירוק אמריקאי פומבי.

מהלכים כאלה מתחבאים לפעמים תחת מעטה ביורוקרטי של תוכניות מתאר ותקציבי תשתיות. לפעמים מעדיפים להסתיר אותן מאחורי הקסם של פרויקטים גרנדיוזיים של תיירות או מורשת יהודית. כך או כך דווקא, מהלכים אלו – שמכינים את הקרקע לסיפוח מחד ומוציאים לפועל את הנזקים ההרסניים שבו מאידך – לא תמיד זוכים להתייחסות הראויה.

אין מקום כמו ירושלים וסביבתה שבו ראוי לשים לב למהלכים כאלו שממשלת נתניהו החדשה תשאף לקדם. אחרי שנים של הקפאה ישראל חזרה לקדם את תוכניות הבנייה ב-E1 שנתניהו הורה על הפקדתן ימים ספורים לפני הבחירות האחרונות. גם בלי סיפוח, הקמה של התנחלות חדשה בת אלפי יחידות דיור שתחבר בין מעלה אדומים ל-E1 ותחצה את הגדה המערבית במרכזה היא מכת מוות לאפשרות למדינה פלסטינית בת קיימא – ולכן גם מכת מוות להסדר שלום.

חציית הגדה משמעה חלוקתה למובלעת פלסטינית "צפונית" ומובלעת פלסטינית "דרומית". כל אחת מהמובלעות הללו מחולקת בתורה לעוד תת-מובלעות, שכן השליטה הישראלית בגדה – שלא לומר סיפוח נתחים ממנה – מבוסס על הגיון המובלעות. מובלעות שמפרידות פיזית בין פלסטינים לפלסטינים אבל לא פחות מכך מפרידות באופן אלים בין ישראלים לפלסטינים. לכן הבנייה ב-E1 כוללת גם את עקירת תושבי חאן אל-אחמר ועוד כ-10 קהילות בדואיות שבאזור.

היגיון המובלעות הזה ממשיך גם במזרח ירושלים, שאותה נתניהו רוצה לפצל לשני חלקים נפרדים. תוכניתו של נתניהו – והדבר אף מופיע במפורש בתוכנית המאה של טראמפ – היא להוציא מירושלים כמה אזורי פריפריה שבהם חיים 120 אלף מזרח ירושלמים.

השכונות הירושלמיות שמעבר לגדר ההפרדה הם האזורים העניים והצפופים ביותר של ירושלים, שאליהם דחפה ישראל שליש מהאוכלוסייה הפלסטינית של העיר. כעת הגיע מבחינתו הזמן לסלק אותם סופית מהעיר.

תהיה זו טעות גדולה להציג מהלך כזה – כפי עושים חלקים בשמאל-מרכז – כחלוקה של ירושלים. בפועל, מדובר בשימור הבלעדיות הישראלית בעיר תוך שהיא מסלקת בגסות חלק ניכר מתושביה.

ליבה של ירושלים – העיר העתיקה, הר הזיתים וסילואן – נותרה עיר פלסטינית במובהק. חיים שם כ-100 אלף פלסטינים לעומת כ-5,000 ישראלים (קצת יותר ממחציתם ברובע היהודי והנותרים במתחמי התנחלות מבודדים בלב השכונות הפלסטיניות).

לשינוי המציאות הזאת ממשלת נתניהו מקדמת מצד אחד פינוי משפחות פלסטיניות מבתיהן ומצד שני ניכוס המרחב הציבורי בשכונות הללו לטובת פרויקטים של ארכאולוגיה, תיירות ומורשת. הרכבל המתוכנן אל מרכז הפעילות של אלע"ד בסילואן הוא לא דוגמה יחידה, אבל הוא בוודאי גולת הכותרת של מאמצים אלה.

ביחד, השילוב בין מתחמי התנחלות ופרויקטים ממשלתיים פוגע אנושות בקהילות הפלסטיניות באגן העיר העתיקה ומפצל את המרחב העירוני הפלסטיני ל – כן, שוב – מובלעות מוחלשות ומאוימות.

ב-53 השנים מאז סיפוח ירושלים, כמו גם ב-27 השנים שמאז החתימה על הסכמי אוסלו, ישראל נמנעה מסיפוח דה-יורה בגדה המערבית, אבל זה לא הפריע לה לקדם עוד ועוד מהלכים של סיפוח דה-פקטו. מי שרוצים להשאיר סיכוי לשינוי מסלול של ישראל חייבים לפעול נגד השלבים הבאים של התוכנית.