newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השיח החינוכי בבתי הספר משותק על ידי עמימות והפחדה

הנחיות חדשות של משרד החינוך להזמנת מרצים לבתי הספר יוצרות עמימות משתקת. מחקרים חדשים מראים שבכל הדרגים שורר פחד מעיסוק בחינוך הומניסטי ודמוקרטי, הנתפס כנפיץ

מאת:

השבוע פרסם משרד החינוך תיקון לחוזר המנכ"ל "השיח החינוכי על נושאים השנויים במחלוקת", שמטיל סייגים על הזמנת מרצים אורחים לבתי הספר. התיקון אינו מציע כלי מסייע לבחירת מרצים, אלא יוצר עמימות שנועדה להפחיד את המנהלים. שני מחקרים שפורסמו בשבוע שעבר בכנס דב לאוטמן למדיניות חינוך מאשרים את הדבר: בכל הדרגים, מהמורים ועד ראשי הרשויות, שורר פחד גדול מעיסוק בחינוך הומניסטי ודמוקרטי. הגענו עד כדי כך שהדמוקרטיה נתפסת "כמושג מורכב ונפיץ". לדעתי, התמונה העגומה העולה ממערכת החינוך היא רק סימפטום. המחלה האנטי-דמוקרטית היא בחברה בישראל.

השינויים בחוזר מנכ"ל: השיח החינוכי

בדיוק לפני שנה הכריז נפתלי בנט לראשונה שהוא אוסר על כניסת שוברים שתיקה לבתי הספר. כפי שכתבתי כאן, זאת הייתה הכרזה תקשורתית חסרת בסיס מעשי. בישראל שר החינוך לא קובע מי ייכנס לבתי הספר, ודאי לא בהכרזה שרירותית כנגד ארגון שלא מוצא חן בעיניו. בנט אכן הבין זאת, והושיב על המדוכה את אנשי המקצוע, שבמשך שנה בחנו כיצד ניתן לרצות את כבוד השר. נזכיר שגם אנשי המקצוע לא יכולים לקבוע דבר כנגד גוף זה או אחר, אלא עליהם לקבוע קריטריונים, שבעזרתם ניתן יהיה לסנן את הבאים בשערי בתי הספר.

חוזר המנכ"ל אודות השיח החינוכי, בנוסחו המקורי, נועד לעודד את המורות והמורים לעסוק בנושאים שבמחלוקת ציבורית. החוזר ביקש להסיר חסמים של חשש, להדריך את המורים לגבי דרכי הביצוע ולהדגיש את החשיבות שבדבר. הנה למשל דוגמאות לרוח החיובית מתוך החוזר:

מטרת חוזר זה היא לעודד את המורים לנהל בכיתה שיח המתייחס לשאלות של זהות אישית, שיח אזרחי ושיח ערכי על נושאים שנכון וראוי להגיע להסכמות לגביהם ועל נושאים השנויים במחלוקת ציבורית והמעוררים דילמות מוסריות.

מערכת החינוך מעוניינת לחנך את תלמידיה לשיקול דעת ערכי, לתודעה ציבורית פוליטית, למעורבות חברתית ופוליטית ולנקיטת עמדה, ועל כן היא מבקשת לעודד את השיח הערכי והביקורתי ואת ריבוי העמדות בכיתה במסגרת חינוך אזרחי משותף לכל מגזרי החברה.

בנוסח המעודכן שפורסם השבוע, נוספה פסקה אחת הנוגעת לכניסת מרצים אורחים לבתי הספר, וזאת לשונה:

לא תותר כניסתם של גורמים חיצוניים ודוברים חיצוניים שיש בפעילותם, בין היתר, לעודד גזענות, אפליה, הסתה, קריאה לאלימות, תעמולה מפלגתית שלא בהתאם להנחיות חוזר המנכ"ל בעניין זה ושיח הפוגע בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כמו-כן, לא תותר כניסתם של דוברים שעברו עברה שיש עמה קלון או של גוף הפועל בניגוד לחוקי מדינת ישראל או של גוף שיש בפעילותו לערער על עצם הלגיטימיות של גופים ממלכתיים (כגון צבא הגנה לישראל ובתי המשפט).

בכל הדרגים, מהמורים ועד ראשי הרשויות, שורר פחד גדול מעיסוק בחינוך הומניסטי ודמוקרטי (שר החינוך בנט ומנכ"לית משרדו בכנס מטה פתיחת שנה"ל תשע"ז. צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

בכל הדרגים, מהמורים ועד ראשי הרשויות, שורר פחד גדול מעיסוק בחינוך הומניסטי ודמוקרטי (שר החינוך בנט ומנכ"לית משרדו בכנס מטה פתיחת שנה"ל תשע"ז. צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

העמימות מפחידה

בהגדרות האלה יש הרבה דברים שהם מובנים מאליהם, כגון החובה לשמור על חוקי המדינה. בשביל זה לא צריך חוזר חדש. בתוך המובן מאליו מסתתרים שני היגדים עמומים, שלא ניתן להשתמש בהם בעת בחירת מרצים אורחים. היגד אחד אוסר על "שיח הפוגע בלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". מי יגדיר מהן גבולות הלגיטימיות? הנה למשל עבורי התבטאות שר החינוך: "אנחנו צריכים למסור את הנפש" למען סיפוח יהודה ושומרון, אינה לגיטימית. להבנתי הצנועה היא אינה יהודית ואינה דמוקרטית.

היגד שני אוסר להכניס לבתי הספר "גוף שיש בפעילותו לערער על עצם הלגיטימיות של גופים ממלכתיים כגון צה"ל ובתי המשפט". האם הכוונה ללגיטימיות קיומם של הגופים או רק לפעולות מסוימות שהם מבצעים? למשל, דעתי היא שיש פעולות שצה"ל מבצע במסגרת הכיבוש שהן אינן לגיטימיות, אבל אני טוען זאת דווקא כדי לחזק את הלגיטימיות של צה"ל, כצבא הגנה על המדינה ולא כצבא כיבוש. ומה נעשה עם כל גופי הימין ומנהיגי הימין, שפוגעים יום אחרי יום בלגיטימיות של בתי המשפט?

כללו של דבר, ההגדרות העמומות האלה לא מוציאות דווקא את "שוברים שתיקה" מבתי הספר, ולא מכניסות דווקא את "אם תרצו" פנימה. מנהלי בתי הספר לא יכולים באמת להשתמש בהגדרות האלה כדי להכריע מראש מה מותר ומה אסור. אם יקרה המקרה שמשרד החינוך יטען כנגד מנהל בית ספר שהזמין מרצה שפגע בלגיטימיות, ומנהל בית הספר יטען שדווקא לא, הדבר יבוא להכרעת בית משפט. וזה בדיוק העניין: איזה מנהל בית ספר יכניס את ראשו הבריא למיטת החולי של מאבק משפטי במשרד החינוך? מכאן שחוזר המנכ"ל החדש לא נועד לקבוע סייגים להזמנת מרצים לבתי הספר, אלא נועד להפחיד את המנהלים והמורים מלעשות זאת.

כך לקחו חוזר מנכ"ל שנועד: "לעודד את השיח ואת ריבוי העמדות בכיתה", עיקרו את כוונתו המקורית, והפכו אותו לחוזר עמום שמפחיד מנהלים ומורים מליזום פעולה חינוכית כלשהי.

> הדרך לשינוי בחינוך לא עוברת דרך משרד החינוך

נמצא הפה היורק. שר החינוך נפתלי בנט (צילום: ששון תירם/משרד

בישראל, שר החינוך לא קובע מי ייכנס לבתי הספר, ודאי לא בהכרזה שרירותית כנגד ארגון שלא מוצא חן בעיניו. שר החינוך נפתלי בנט (צילום: פלאש90)

כולם רוצים וכולם מפחדים

אלא שעובדי מערכת החינוך לא המתינו לחוזר המנכ"ל החדש. הם הבחינו היטב ברוחות הרעות הנושבות ממשרד החינוך הרבה קודם לכן. בשבוע שעבר התקיים כנס דב לאוטמן למדיניות חינוך, שעסק השנה בשותפות ובדמוקרטיה בישראל. לקראת הכנס ערך צוות בראשות פרופ' עירן הלפרין מחקר אודות יחסם של מורים והורים לשיח בנושאים שנויים במחלקות בבתי הספר. במחקר התברר שהמורים מניחים שמשרד החינוך, ובמיוחד הורי התלמידים, אינם מעוניינים שהם (המורים) יעסקו בנושאים כאלה בכיתות. למשל, 87 אחוז מהמורים טענו שחשוב לעסוק בכיתות בנושא יחסי יהודים וערבים, אולם רק 47 אחוזים חושבים כי זוהי ציפיית המערכת מהם, ורק 23 אחוזים חושבים שזוהי ציפיית ההורים.

באופן מפתיע התברר כי עמדתם ההורים היא שונה לחלוטין. 91 אחוזים מההורים דווקא מעוניינים שילדיהם ילמדו בבית הספר אודות יחסי יהודים וערבים, ו-74 אחוז מההורים חושבים שהתלמידים היהודים צריכים להכיר גם את הנרטיב הפלסטיני. למרות הציפיות הגבוהות של ההורים מהמערכת, רק 29 אחוזים מההורים חושבים שמורים מלמדים סוגיות אלה בפועל.

מתברר אם כך קצר תקשורתי כפול: המורים רוצים ללמד אבל חושבים שלא מצפים מהם, ההורים רוצים שילמדו אבל חושבים שהמורים נמנעים. מתגנבת לדעתי המחשבה שאולי אף אחד לא רוצה כלום, אבל הם מעדיפים להטיל את האחריות לאי העשייה על מישהו אחר. לאפשרות זאת יש כמה חיזוקים:

אפשר למשל לשאול מדוע המורים חוששים, שהרי יש חוזר מנכ"ל (לעיל) שלפחות בנוסח המקורי שלו הוא מאוד בעד, ומסיר חסמים. הנה התשובה הפשוטה: 73 אחוז מהמורים דיווחו שהם אינם מכירים את חוזר המנכ"ל המדובר. כלומר, גם משרד החינוך נוהג לשון כפולה: מצד אחד כותב עד כמה זה חשוב לשוחח עם התלמידים בנושאים שנויים במחלקות, ומצד שני אינו מפיץ את הדבר לידיעת המורים.

ויש עוד: במחקר נוסף שנערך לקראת הכנס, בחנה גלי שפירא כהן (באופן איכותני) את עמדת ראשי הרשויות בישראל כלפי החינוך לדמוקרטיה בבתי הספר. גם ראשי הרשויות טענו שיש חשיבות רבה לקדם את החינוך לדמוקרטיה, במיוחד לנוכח מה שהם הגדירו: "התערערות היסודות הדמוקרטיים בחברה". אולם לדעתם אין זה מתפקידן של הרשויות המקומיות, אלא באחריות בלעדית של משרד החינוך. ראשי הרשויות ציינו כי ערכי הדמוקרטיה אינם נכללים ב"סט הערכים" של משרד החינוך, ולעיתים אף נוגדים את "רוח משרד החינוך". הדמוקרטיה – שאלוהים ישמור – נתפסת על ידי ראשי הרשויות "מושג מורכב ונפיץ" והם חוששים שהדבר עלול לעורר התנגדות בקרב התושבים שלהם ברשות. יש ראשי רשויות שלהבנתם "החינוך לדמוקרטיה לא מהווה מענה לצורכי התושבים".

וכל זה מזכיר לי שלפני כשנה וחצי כתבתי פוסט על חולשת החינוך לדמוקרטיה בעקבות מחקר ראיונות עם מנהלי בתי ספר. גם שם נמצאה תמונה דומה: מצהירים שזה חשוב, אבל לא עושים כי מניחים שאחרים אינם רוצים בכך. והסיכום שכתבתי שם, מתאים גם כאן: עם כל הכבוד, הבעיה אינה במערכת החינוך. הדמוקרטיה הישראלית היא זאת שחולה, וחולשתה ניכרת (גם) בבתי הספר.

הורים, מורים, מנהלים, ראשי רשויות ופקידי משרד החינוך – כולם אזרחים במדינת ישראל. הם, כמו כולנו, חסרים את היסודות העמוקים של התפיסה ההומניסטית והדמוקרטית. שהרי אחרי הכול, ממה כולם מפחדים? להכריז ללא פחד שגזענות זה רע, שדמוקרטיה זה גם שמירה על זכויות המיעוטים ושיש נרטיב לפלסטינים. הנה אמרתי את זה, והשמיים לא נפלו.

> החופש מחנך, תנו לנוער לשוטט!

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf