newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

השבר של בלפור, החיים לפני ואחרי המחאה

מחאת בלפור היתה הארוכה בתולדות המדינה. לא פלא שהיא השאירה צלקות אצל לא מעט מהפעילים: קושי לחזור לשגרה, פחד מלובשי מדים - אבל גם נחישות להמשיך. פרויקט מיוחד

מאת:
שוטרים ומפגינים בבלפור (צילום: מתן גולן)

האלימות המשטרתית, המעצרים והיחס הממסדי העוין ליבו את המחאה. שוטרים ומפגינים בבלפור (צילום: מתן גולן)

פרויקט מיוחד

>>>"ריססו על הבת שלי (3) גז מדמיע ואמרו לי 'אז מה?'. זה קשה מנשוא"

>>>"מאז בלפור אני סובל מסיוטים, קושי להתרכז, התקפי זעם"

>>>"המשטרה השאירה עלי רושם קשה. זה ממשיך ללוות אותי ביומיום"

>>>"הגעתי למצב שאני בעבודה ומדמיין את השוטר שבעט בי בראש מגיע"

ב-5 בדצמבר 2021 שצף חשבון הפייסבוק של פעילי מחאת בלפור בדימוס, לציון שנה ל"מצור" הראשון על בלפור. פעולות ה"מצור" מול מעונו של ראש הממשלה בירושלים, שלעתים הצליחו לזכות ביחס נדיר מצד התקשורת הישראלית, הושוו לאירועי הקפיטול בארה"ב, על אף שכאן מעולם לא עלה חשש לפריצה למתחם הבית, גם לא לפי הודעות המשטרה.

הפעולות, שהשתתפו בהן מאות מפגינים, היו אבן דרך משמעותית במחאה, ששינתה פניה בחודשי החורף. בקיץ התאפיינו המחאות באלימות משטרתית קשה ובמעצרים רבים, אך בחודשים אוקטובר-נובמבר הן נכנסו למעין שיגרה רגועה, יחסית: צעדות מהכנסת (בנתיב שהמפגינים הקפידו לא לתאם עם המשטרה), הגעה לכיכר פריז להפגנה המונית וצבעונית. הזמבורות וכלי הנגינה הוחרמו על ידי המשטרה בסביבות 21:30, וב-23:00 פונתה ההפגנה בצורה לא אלימה, יחסית. פעולות ה"מצור" שיבשו את הסדר. משטרת ירושלים, שנתפסה לא מוכנה, הגיבה שוב באלימות ובמעצרים.

האלימות המשטרתית, המעצרים והיחס הממסדי העוין ליבו את המחאה בחודשי החורף האלה, והעמיקו את הקשרים החברתיים בתוך גרעין הפעילים. עבור מי שנשאר שם עד הסוף, המחאה הפכה לדרך חיים ממש – קהילה בהתהוות, רב גילית, רב גונית וסבוכת פוליטיקה פנימית, שהפכה אותה למיקרוקוסמוס של ממש.

יומיים לאחר יום השנה למצור הראשון, ב-7 בדצמבר, עורר תחקיר ערוץ 13 על "המחתרת היהודית" זעקה נוספת בקרב הפעילים. בתחקיר נחשף כי המשטרה הזהירה מראש פעילים שהתכוונו לבצע פעולה אלימה נגד ערבים, ואלה ביטלו את הפעולה בעקבות האזהרה.

"מזכיר לכן.ם שרק לפני חצי שנה, משטרת ישראל עשתה אמבוש עליי ועל חבריי, חיכתה לנו בחניון בית הכרם עם עשרות סמויים ומג"בניקים, כשכלי הנשק שלנו היו מגפונים ובנדנות ורודות, רק כדי למנוע מאיתנו להפגין בין שתיים לארבע. כמובן שלא הספיקה להם שיחת אזהרה חביבה. הם עצרו אותי ועוד שניים מחבריי ליותר מ-24 שעות, התייחסו אלינו בצורה משפילה, ובית המשפט שיחרר אותנו למחרת בתנאים הזויים", כתב נירון מזרחי, מפעילי מחאת בלפור, בתגובה לתחקיר.

האירוע שאליו התייחס מזרחי התרחש ב-24 באפריל, ובו נעצרו כמה פעילי מחאה באוטובוס בחניון בעין כרם בדרכם לאירוע מצור, לפני שהגיעו לשטח. המשטרה נימקה את "מעצרי המנע" בכך שעצם השהייה בתוך האוטובוס עצמו היתה התקהלות בלתי חוקית. בהמשך ביטל בית המשפט המחוזי את תנאי השחרור שנקבעו למפגינים, והשופט מתח ביקורת חריפה על התנהלות המשטרה.

האירוע הזה מתחיל לספר את הסיפור של מחאת בלפור, ואת היחס שקיבלה מהממסד הישראלי. הוכחה נוספת ליחס הזה קיבלנו לפני כשבוע, בחשיפת "כלכליסט" כי המשטרה השתילה בטלפונים של פעילי מחאה תוכנת פגסוס של חברת NSO, כדי להאזין לשיחותיהם ולצפות בההתכתבויות שלהם.

כחצי שנה קודם לכן, ב-13 ביוני, גרעין בלפור העיקש נעמד מחוץ לכנסת בליל ההצבעה על הקמת הממשלה החדשה – וספר את קולות ההצבעה בקול רם. סערת הרגשות, שנשארה במידה רבה מתחת לפני השטח בזמן המחאה, פרצה החוצה במלוא עוזה, כפי שניתן לראות בסרטון של חן ליאופולד, שמוצג בתערוכה "עדות מקומית".

דמעות נשרו מעיניים צוחקות, שפתיים עברו מצחוק לבכי. אלו היו רגעים של חגיגת ניצחון, לא בהכרח אופורית, שלוותה בדמעות שמחה וכאב. שמחה על ניצחון, או מה שנתפס אז כניצחון. כאב על מה שהיה, שמחה על שנגמר – וכאב על האובדן שיביא עמו יום המחר: התפרקותה של הקהילה, לפחות מאחידותה הנוכחית, והלא נודע ובו ההתמודדות הצפויה מול עיבוד החוויות המטלטלות מהחודשים הללו, שטרם היה זמן לעכל, מכוח האנרגיה הסוחפת של המחאה.

שוחחנו על הקושי שבחזרה לשגרה לאחר המחאה עם הפסיכולוג הקליני ד"ר יואב גרובייס, שלקח חלק פעיל במחאה והיה בין מקימי מערך טיפול נפשי שסייע בהתנדבות לפעילים בזמן אמת, וכיום עורך מחקר בנושא. בין השאר, נשאלת השאלה אם יש להתייחס לסיום המחאה כאל "חזרה לשגרה", או שמא כאל יציאה משגרת המחאה, שמעוררת קשיים בדרגות שונות אצל אנשים רבים.

גרובייס אומר שהשאלה שאולי נכון להתחיל בה היא "מה הוציא אנשים מהבית מלכתחילה, ומה השאיר אותם שם. יש הבדל בין מה שאדם טוען שהוציא אותו לבין מה שבאמת הוציא אותו. לא כי האדם אינו תבוני, אלא כי פועלות בו כל מיני מוטיבציות.

"כאמירה כללית, המחאה הזאת התחילה וצברה תאוצה בחסות משבר עולמי ומשבר מקומי חסר תקדים, שעורר וליבה חרדות מאוד גדולות וסוגים שונים של מצוקה נפשית, כמו דיכאון ומיני חוויות שנלוות לסגר ולניתוק ממשאבים וממקורות תמיכה אישיים, חברתיים, משפחתיים, כלכליים.

"אל מול הדבר הזה, אפשר לראות את המחאה בכללותה כאיזושהי תגובת נגד לחרדות האלה. בתחילתה, המחאה היתה לכל הפחות התפוצצות מאנית אחת גדולה, התפוצצות של חיוּת. היה בה משהו קרנבלי".

לדברי גרובייס, "השאלה על החזרה לשגרה תלויה גם בשאלה לאיזו מציאות חוזרים. האם היציאה למחאה חוללה שינוי – לא רק חברתי-פוליטי, אלא גם בחיים הפרטיים. אם האדם חוזר לאותה מציאות שממנה יצא, יכול להיות שזו חזרה לשבר, ושהאפקט של המחאה יהיה זמני וחולף".

"הבחנה נוספת היא מה השאיר אנשים במחאה", אומר גרובייס. "לא כולם נשארו. בהתחלה באו מספרים הרבה יותר גדולים מאלה שנשארו עד הסוף. זה קשור, בין היתר, לאיזה מענה אנשים שונים קיבלו לצרכים שונים. לעתים היה מדובר בצורך להיות יחד, להרגיש ערך, לתת משמעות לעשייה. האיכות המלכדת שיש לא רק לתנועה או לקבוצה, אלא גם להתארגנות נגד משהו.

"למעשה, ברגע ששמים מחוץ לקבוצה גורם שהוא נגדה או שהיא נגדו, זה אחד הדברים הכי מגבשים. ואז, כשזה נגמר, צריך לשאול עם מה הבן אדם נשאר, עם איזו עשייה חלופית, עם אילו מעגלי תמיכה. כל הדברים האלו משרתים תפקיד מאוד גדול בשאלה של איך הבן אדם חוזר לשגרה".

ד"ר יואב גרובייס (צילום: מתן גולן)

ד"ר יואב גרובייס (צילום: מתן גולן)

"לקראת סוף המחאה, כשהממשלה התחלפה, אנשים שאלו, 'מה תעשו עכשיו עם השבתות שלכם'. השאלה הזאת מפספסת הרבה יותר ממה שהיא תופסת. המחאה ממש לא היתה רק עיסוק לכמה שעות בשבת. עבור הרבה מאוד אנשים היא היתה התכווננות טוטלית וסוחפת, שהם היו מושקעים בה בכל מאודם, ושבאה על חשבון דברים אחרים שהם היו מושקעים בהם לפני שיצאו למחאה. הצורך הוא לא רק למלא כמה שעות מחדש, אלא ממש להתקיים מחדש, במציאות מחוץ למחאה ואחרי המחאה".

הצדדים הקשים הופיעו די מוקדם, וגם העזרה

"צריך להבחין בין שני דברים, לכל הפחות: בין מה מניע את האנשים לבין התכלית החברתית והציבורית שהפעילויות מבקשות להשיג. התכלית היא חשובה, ראויה להערכה, היא נשמת אפה של הדמוקרטיה. בראייה סוציולוגית אולי, או של ניתוח פוליטי, יש כאן מחאה שהתגלגלה לכל מיני מתווים של פעולה. יש מי שמפגין נגד התו הירוק, מי שמפגין נגד הכיבוש, מי שמפגין למען גירוש ילדים זרים, זכויות בעלי חיים, אנשים שנכנסים לכנסת ונהיים יועצים פרלמנטריים, אנשים עושים כל מיני דברים עם זה", אומר גרובייס.

לדבריו, "השאלה הכי חשובה בעיני היא מה מניע את הבן אדם, כמה הוא נשאר כל כולו בתוך זה וכמה בחירה חופשית יש לו לפעול אחרת. ההתכווננות הטוטלית היא מצד אחד מה שעושה את כל ההבדל מבחינת היכולת להשיג את המטרות החברתיות והציבוריות שהפעילויות האלה מבקשות להשיג. אבל המחיר שלה יכול להיות לא מבוטל.

"חשוב לשאול עד כמה בן אדם יכול להעלות או להוריד הילוך, או כמה הוא אנוס להמשיך בפוּל-גז, מתוך החשש ממה שיקרה ברגע שיוריד את הרגל מהדוושה ויעצור. האם זו תנועה, התגייסות שבונה משהו, או במונחים פסיכולוגיים 'התארגנות הגנתית' אל מול איום של קריסה.

"בקוטב אחד יכול להיות אדם שב-13 ביוני, אחרי הקמת הממשלה, חזר הביתה, שם את הבנדנה במגירה, קיפל את הדגל, הוריד את המדבקה של 'לך', הלך לישון ולמחרת קם לעבודה ולא חשב על זה יותר. בצד השני של הסקאלה יכול להיות אדם שהמחאה, ההתארגנות וההתכווננות הנפשית הזאת, מחזיקים אותו, וחושש מאוד ממה שיקרה אם הוא ישחרר. בין לבין יש את כל יתר הסקאלה".

גרובייס מספר כי "איפשהו בסביבות ספטמבר או אוקטובר 2020, אחרי שנגמרה התפרצות החיות והאנרגיה של ההתחלה, שקראתי לו החלק ה'מאני', היה אפשר להתחיל לראות גם צדדים אחרים. יצא לי לדבר עם פעילים מרכזיים ובולטים, ופתאום ראיתי חלקים באמת מאניים, קלינית, טראומות שקשורות לאלימות ולמעצרים, וגם השפעות של העומס הגדול שהיה מוטל על אנשים, שאולי בשלב מסוים משחו אותם להיות מנהיגים. התחילו גם להגיע מיני סיפורים על מערכות יחסים פוגעניות בין אנשים במחאה, התחילו לצאת גם הדברים האלה.

"אני וקולגה, פרופ' יוסי לוי בלז, דיברנו על זה. הלכנו לקרוא ספרות קיימת בנושא השתתפות במחאות חברתיות ברחבי העולם לאורך השנים. מצאנו שהספרות מאוד לא חד משמעית. מצד אחד נמצא הערך, התרומה הנפשית שיש להשתתפות בדבר כזה: יש לזה מיני תרומות חיוביות – לתת פשר, להרגיש משמעות, להרגיש בעל יכולת להשפיע על המציאות. לא סתם כל כך הרבה אנשים יצאו מהבית. אבל זה גם תובע המון.

"היו מחאות שנחקרו, שראו בהן שתוך כדי המחאה היתה מצוקה נפשית מאוד גדולה. היו מחאות שבהן המצוקה הנפשית הגיעה רק בדיעבד, עם שוך הקרבות. התמונה היתה מאוד מגוונת ומאוד לא חד משמעית. חשבנו שיהיה מעניין לקחת מחאה בסדר גודל והיקף די נדירים בתולדות ישראל – גם במשך שלה, גם בגיוון היחסי של המשתתפים, שהגיעו מכל הגילים, מכל הארץ. בתחילת המחאה ראו גם בצורה יותר מובהקת נוכחות של מחנות פוליטיים שונים. בסגר השני אפילו היו הפגנות בהתנחלויות.

"חשבנו שיהיה מעניין לפרוש רשת רחבה ולנסות לראות מה עולה, גם לגבי התרומה של ההשתתפות לחוסן הנפשי וגם לגבי המצוקה שיכולה להתעורר תוך כדי. זה היה הרקע. שאלנו שאלות כלליות, לא כיוונו למצוא משהו ספציפי. ניסינו לאמוד באמצעות מדדים פסיכולוגיים מה אנשים שמשתתפים במחאה מקבלים, ומה הם משלמים. אספנו גם נתוני רקע על המשתתפים: תדירות ההשתתפות, מידת המושקעות, חוויות שאנשים עברו, מעצרים, חשיפה לאלימות, בידודים, תחלואה בקורונה.

"הדבר הראשון שקפץ לנו לעיניים מהנתונים היה ממצאים על הנזק הנפשי שנגרם כתוצאה מחשיפה ישירה ועקיפה לאלימות בכלל, ולאלימות משטרתית בפרט. יצאנו עם זה לתקשורת, כי קיווינו שתהיה לזה תגובה ממתנת. אני יודע שזה עלה בכל מיני דיונים במשטרה, אבל לא יודע לומר אם זה השפיע. מצאנו באופן מובהק, שככל שאדם נחשף במישרין ובעקיפין באופן חוזר לאלימות קשה או למעצרים, רואים עלייה משמעותית במצוקה הקלינית, בדיכאון, בתסמיני פוסט טראומה.

"זה גם עולה בקנה אחד עם ממצאים ממחקרים שבדקו מה היה כאן אחרי ההתנתקות. מחקרים מצאו שהמפגינים בתקופת ההתנתקות סבלו ממצוקה קשה בעקבות התנגשויות עם כוחות הביטחון. זה עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו מכירים כבסיס לטראומה נפשית: כשהגורם שאמור לשמור או לתת ביטחון הופך לגורם הפוגע והמעוול".

ככל שאדם נחשף במישרין ובעקיפין באופן חוזר לאלימות קשה או למעצרים, רואים עלייה במצוקה הקלינית, בדיכאון, בתסמיני פוסט טראומה (צילום: מתן גולן)

במהלך המחאה היו כמה פסיכולוגים ואנשי טיפול מקרב אנשי המחאה שהקימו מערכי סיוע נפשי, שקישרו בין פעילים לבין מטפלים מוסמכים, בעלות סמלית או בחינם. הצורך התעורר בשל מצבם של חלק מהפעילים, שלא יכלו להרשות לעצמם טיפול פסיכולוגי.

גרובייס מספר כי "משלב די מוקדם היה אפשר לראות את הצדדים הקשים במחאה, ומשלב די מוקדם כבר חיפשו לאנשים כתובות לעזרה. במהלך המחאה היו כמה התארגנויות. כבר במאהל העצמאות היתה פינה שהציעה מענה בשטח, משהו בין הרגעה לשיחות פריקה. היו עוד התארגנויות של אנשים ממקצועות טיפוליים, כמו 'עזרה ראשונה נפשית, שקישרו בין מפגינים שהיו זקוקים לתמיכה מיידית לבין אנשי מקצוע שמתמחים בטראומה ובפוסט טראומה.

"היו גם סוגים שונים של טיפול שהוצעו, וגם חיבורים לפסיכיאטרים איפה שהיה צריך התערבות תרופתית או הערכות סיכון דחופות. היו גם הפניות נקודתיות, בעיקר בתחום הפוסט טראומה של נפגעי אלימות משטרתית.

"בשלב מסוים, התארגנו גם קבוצה של פסיכולוגים מתוך המחאה והקמנו מערך לעזרה נפשית בשם 'נפש במחאה'. באחד המצורים בינואר, כשהשמש עלתה, יצא לנו לדבר כולנו בפעם הראשונה: ארנון ראובני, עדי ארגוב, עדי וולנסקי נרקיס, רוני גורסקי ואנוכי. כל אחד מאיתנו הכיר אנשים במחאה שסחבו כבר לא מעט פציעות וצלקות גם מבלפור, אבל חלקן לא בהכרח התחילו בבלפור. יש אנשים שחזרו שוב ושוב לקו האש. דרגת האינטנסיביות והחשיפה לגורמי סיכון השתנתה בין אנשים, וכך גם רמת החוסן. אפשר לומר שהמחאה הזאת לקחה את כולם עד הקצה.

"מתוך הבנה שצריך למצוא פתרון מסודר שיאפשר לסייע להרבה אנשים, ולא כל פעם ׳לתפור׳ משהו נקודתית, החלטנו להקים תשתית שבה מפגינים יכולים לפנות אלינו, מתוך ההיכרות שלהם איתנו והאמון שנוצר בשטח, ואנחנו נתווך את הפנייה לכתובת הטיפולית המתאימה.

"פנינו דרך כל מיני מסגרות וקשרים, ובנינו מאגר של מטפלים בכל הארץ, עם התמחויות שיכולות להתאים לסוגי הקשיים הרגשיים והנפשיים שראינו, ושהיתה להם איזושהי הזדהות עם המאבק ולכן היו מוכנים להציע טיפול בעלות נמוכה, ואפילו בחינם, לאנשים שלקחו על עצמם 'תפקיד אזרחי' ונפגעו.

"ניהלנו את זה ברמה של תורנות יומיומית. היתה התגייסות מרשימה של המון מטפלים שרצו לתת כתף, ולהערכתי הוצמדו בדרך זו עשרות מפגינים למטפלים. זו הזדמנות טובה להודות לכל המטפלים שהיו מוכנים לקחת על עצמם את המחויבות הלא מובנת מאליה הזו".

"הנפש זקוקה לסדר"

לדברי גרובייס, הכאוס ששרר במדינה בשנתיים האחרונות – בעיקר לנוכח מגיפת הקורונה – מילא תפקיד משמעותי גם הוא. "כל פעם שסדר מתערער והכאוס גובר, הנפש צריכה לעשות סדר", הוא אומר. "הכאוס מפחיד נורא. מופיעה בעולם מחלה ובהתחלה אנחנו לא יודעים עליה כמעט שום דבר: היא יכולה להרוג – או לא? זו מגיפה – או לא? אנשים ייפלו כמו זבובים – או לא? או שבהמשך מגיע חיסון שמשווק לנו כפנצאה, כתרופה שתפתור הכל, אבל אז מסתבר שזה לא בדיוק ככה.

"מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים כל הזמן משתנה, ואנחנו נותרים חסרי ודאות. החיים תמיד כאוטיים, אבל רמת הכאוס שהיתה מנת חלקנו בשנתיים האחרונות זה משהו שחווים, אני מקווה, פעם בחיים, בערך. זה אקסטרה כאוטי, אקסטרה מופרע, אקסטרה קשה לעיכול. וכשאתה יוצא להחליף שלטון, אתה גם יוצא לפעולה שנועדה לערער איזה סדר קיים.

פעולה שנועדה לערער סדר קיים (צילום: מתן גולן)

"שגרה היא סוג של סדר, וגם למחאה היתה שגרה. לכן לדבר על 'חזרה לשגרה' אחרי המחאה זה קצת מצחיק. עברנו משגרה אחת לשגרה אחרת, ועכשיו אנחנו חוזרים, או עוברים, לשגרה נוספת. וזה דבר מערער. היציאה משגרת המחאה זה לא להיזרק על הספה בסוף יום עבודה, להוריד את הנעליים והעניבה ולהירגע. זה הפוך: אני יוצא מהקומפורט זון וחוזר לכוננות.

"השגרה החדשה שאנחנו חוזרים אליה היא של עולם אחר מזה שמתוכו יצאנו למחאה. וגם את הדבר הזה צריך לעכל. במה העולם הזה דומה למה שהיה לפני כן, במה הוא שונה, מה המחאה השיגה, מה היא לא השיגה, מה עוד דורש תיקון. לצד התקווה המאוד גדולה הגיעו האכזבות הבלתי נמנעות. בתגובה להן, יש מי שיגידו – טוב, אין בכלל טעם למאבק אזרחי. ויש מי שיגידו – טוב, בכל הכוח הלאה. בכל מקרה, זה דבר לא פשוט.

"הנפש זקוקה לסדר. במצבי קיצון, אחת הדרכים שבאמצעותן היא יכולה ליצור לעצמה אותו זה באמצעות חשיבה בעלת אופי פרנואידי. חשוב מאוד להבהיר שזו ממש לא מילת גנאי, אלא מנגנון התמודדות בסיסי של הנפש, שמסייע לצמצם את חוסר הוודאות הזה, שיכול לשגע אנשים.

"כל חשיבה שמחלקת את העולם לטוב ורע, לשחור ולבן, אתה בצד שלי או בצד היריב – הדבר הזה הוא מנגנון שבא לעשות סדר. פתאום ישנו השבר שאנשים שקודם ראו עין בעין מסתכלים על המציאות החדשה בצורה אחרת. איך אני יכול לקבל את זה שמישהו מסכים איתי על תכנים מסוימים וכל כך לא מסכים איתי על דברים אחרים, שכל כך חשובים לי? איך הוא יכול לחלוק איתי ערכים מרכזיים ולא לחלוק איתי אחרים? וזה נכון לכל הצדדים, שכל אחד רואה באחר איום על קיומו.

"במחאה זה היה להילחם על עתיד ורוד, וממנה חזרנו להווה שיש בו נקודות ורודות, אבל יש בו עוד נקודות בכל מיני צבעים, יפים יותר ופחות. ועולה השאלה איך מתמודדים עם הפער הזה, בין מה שכיוונו אליו לבין מה שקיבלנו. זה לא שציפינו להפוך פתאום לדמוקרטיה סקנדינבית, אבל עכשיו פוגשים את כל יתר הדברים שדורשים תיקון – וזה לא פשוט.

"אחרי האופוריה הגדולה של חילופי השלטון, התנגשנו שוב במציאות. לכן חלק מהמעבר חזרה ממחאה לשגרה הוא גם המעבר מהאופוריה ומההתעלות הזו לחלקים היותר מדכאים של המציאות. יש כל מיני צורות להתמודד עם זה. הן יכולות לנוע מהשלמה דרך דיכאון ועד להכחשה או לחשיבה פרנואידית. כולן צורות חשיבה טבעיות, שמנסות להתמודד עם מה שבבלגן".

גרובייס אומר כי "אם במחאה ככל שהזמן עבר יצאו כל מיני חלקים אופוריים, וכחלק מהם היה גם מאבק על איזו אידיליה, עם תום המחאה פוגשים את המציאות המאוד לא אידיאלית. יש דברים שהושגו. נתניהו לא ראש ממשלה יותר, ובו זמנית יש כאן איזו ממשלה מוזרה שיושבת על תשתית של דמוקרטיה שמראש היתה חולה הרבה שנים ותחת שלטון נתניהו הפכה להיות חולה יותר. יש עוד המון רעות חולות שצריך לתקן.

"עבור חלק מהאנשים, הפער בין מה שהם כיוונו אליו לבין מה שהם קיבלו הוא פער שהם יכולים לחיות איתו, או שהם לכל הפחות שלמים עם לתת לזמן לעשות את שלו. עבור אחרים זה שבר ענק. יש כאן טווח רחב של תגובות. בתוך המקום הזה יש גם שאלה מי עומד לצדי ומי לא, ופרידה ממסגרת מארגנת מבחינה נפשית שפתאום מתפזרת לכל עבר. אלה דברים קשים מאוד.

"צריך להיאחז במשהו, ויש כל מיני דברים שאפשר להיאחז בהם. יש מי שישקיעו את עצמם בשגרה שלהם. יש מי שימצאו ערוצים אחרים לתעל אליהם את העשייה הזאת, וימשיכו בפול-גז למאבקים שמנסים לשמר את אותה תצורת מאבק ולאמץ את אותם מאפיינים. זה משהו שעדיין מתרחש, ויהיה צריך לעקוב אחריו. לא היתה בישראל מחאה כל כך ארוכה. אנחנו על קרקע לא מוכרת. אני חושב שאנחנו עדיין מסתכלים על תהליך, ועוד מוקדם מכדי לסכם".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf