השבט של נתניהו התפורר לו בין הידיים

באחד הרגעים המאלפים בסדרה החדשה "הגורם האנושי", המספרת את סיפורם של המתווכים האמריקאים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מתאר מרטין אינדיק, שהיה השגריר האמריקאי בישראל, שיחה שהיתה לו עם בנימין נתניהו ב-1997, בזמן שהיה ראש ממשלה טרי למדי.

נתניהו החליט לבנות את שכונת הר חומה (ג'בל אבו ע'ניים) במזרח ירושלים, האמריקאים התנגדו, ואינדיק העביר לנתניהו מכתב אישי מהנשיא ביל קלינטון המבקש ממנו במפורש לא לבנות שם.

נתניהו דחה את הפנייה. "אתה צריך להבין שהפוליטיקה בישראל היא שבטית, והשבט שלי גדול מהשבט של האופוזיציה", ציטט אינדיק את ההסבר שנתן לו נתניהו להחלטה להתעלם מבקשה מפורשת של הנשיא האמריקאי, "אבל הדרך היחידה שבה אני מאחד את השבט שלי היא לזרוק להם עצמות".

כמעט 25 שנה מאוחר יותר, הפוליטיקה של נתניהו לא ממש השתנתה. היא היתה ונשארה בנויה על פוליטיקה שבטית. ופוליטיקה שבטית, מעצם הגדרתה, כרוכה בהצבה מתמדת של גבולות מול השבט האחר, ולפיכך גם על שיסוי והסתה נגד ה"אחרים" כדי לשמר את הסכסוך השבטי.

זה עבד לו מצוין ואיפשר לו, רק מכוח היתרון המספרי של ה"שבט" שלו, לשלוט בפוליטיקה הישראלית כבר רבע מאה. הוא לא ישנה את דרכו משום שהוא פשוט לא יודע אחרת.

ובכל זאת, מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים, בעצם בשנתיים האחרונות, הוא התפוררות ה"שבט" הסר למרותו של נתניהו. מאז שנתניהו נבחר מחדש ב-2009, הוא עמל על ביצור חומותיו של השבט הזה. אחרי הניצחון שלו ב-2015 על יצחק (בוז'י) הרצוג, היה נדמה שנתניהו הביא את המשימה לכלל שלמות, ומחנה הימין נראה מגובש ומלוכד מתמיד.

על יסוד העוצמה הזו של מחנה הימין, נתניהו – ואתו דרך אגב כמעט כל הפרשנים הפוליטים – הלך לבחירות הראשונות ב-2019 מתוך מחשבה שהדמוגרפיה מבטיחה לו ניצחון ודאי. מאז הוא נכשל ארבע פעמים ברציפות, ועכשיו – כך נראה – הוא עומד להיות מפונה מבלפור.

זה לא קרה משום שה"שבט של האופוזיציה", כפי שנתניהו הגדיר אותו ב-1997, גדל או התגבש, אף שגם לשינויים שחלו בו, בעיקר במה שנוגע לכניסה של המיעוט הפלסטיני לתוך המשחק הפוליטי, היתה השפעה. זה קרה בראש ובראשונה משום שמחנה הימין התפורר מבפנים, איבד את הלכידות שלו, איבד את תחושת השבט. השבט לא אמר את דברו, לפחות במה שנוגע לנתניהו.

זה התחיל עם יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, שסירב לתת לנתניהו את השלטון אחרי הבחירות באפריל 2019. זה המשיך עם כחול לבן, שמשכה אליה כמה אנשי ימין מובהקים. וזה הגיע לשיא בבחירות האחרונות. גדעון סער, שהיה מנהיג בולט בשבט, הפנה עורף לנתניהו באופן חד משמעי, ונפתלי בנט, שהחזיק בעבר הקרוב מאוד את אחד מעמודי התווך של מחנה הימין, העמוד של הציונות הדתית, החליט בסופו של דבר לעזוב את המחנה.

כך, מחנה הנאמנים של נתניהו, במקום ליהנות מרוב מובטח, עומד היום על 53 מנדטים בלבד (יחד עם עמיחי שיקלי). בניגוד לרושם שמנסים נתניהו ותומכיו, כאילו בנט וסער "גנבו" את קולות המצביעים שלהם, יחסי הכוחות האלה בכנסת משקפים כנראה את דעת הקהל: לפי סקר ערוץ 12 שפורסם ביום שבת האחרון, 46% מהציבור תומכים בממשלת לפיד-בנט, בעוד רק 38% רוצים בחירות חמישיות, כפי שרוצה נתניהו. המחנה של נתניהו, השבט שלו, פשוט לא מספיק גדול.

נאמנות אישית במקום אידיאולוגית

אז איך קרה ששבט הימין שנתניהו ביצר מתפורר לו בין הידיים? התשובה הראשונה קשורה, כמובן, לנתניהו עצמו. כראוי לראש שבט, נתניהו בנה את השלטון שלו על משטר נאמנות. הנאמנות האישית לו ולמשפחתו החליפה במידה רבה את הנאמנות האידיאולוגית. היא גם החליפה את מה שמכונה ה"ממלכתיות". המוסדות השונים של המדינה – משירות המדינה עד הצבא ואפילו השב"כ – נתפסו כאבני נגף בפני חופש הפעולה של נתניהו, שהוא בעצמו נתפס כמבטא "רצון העם" מעצם מהותו.

בשלוש השנים האחרונות, במיוחד עם החקירות של נתניהו והעמדתו לדין, המגמה הזו נגד מוסדות המדינה רק התחזקה: ה"פקידות" הפכה לאויב, שלא לדבר על היועצים המשפטים, הפרקליטות ומערכת המשפט.

המהלך הזה דחף החוצה – לאט לאט אבל באופן שיטתי – את מה שאפשר לכנות "ימין ממלכתי". תחילה אנשים שעבדו עם נתניהו כמו יועז הנדל וצבי והאוזר, ואחר כך גדעון סער, שראה את עצמו תמיד כנציג של "ימין רפובליקאי", כלומר ימין שמרני הפועל מתוך המוסדות. דומה יותר לרונלד רייגן מאשר לדונלד טראמפ.

סער מייצג קבוצה חברתית מובהקת, שיש לה כנראה גם מאפיינים סוציו-אוקונומיים ספציפיים. שלא במקרה, מצביעיו תומכים תמיכה גורפת בהצטרפות ל"ממשלת השינוי" – 83% לפי סקר של פאנל פוליטיקס. גם נפתלי בנט מייצג מעמד בינוני ובורגנות דתית, שזקוקים ל"מינהל תקין" כדי לשמור על מעמדם (כל עוד ה"מינהל התקין" לא חל בשטחים, אבל זה לחוד). את העזיבה שלו את מחנה נתניהו אפשר להסביר גם על הרקע הזה.

סיבה נוספת להתפוררות הלכידות של מחנה הימין קשורה לשיח הדתי. ככל שהתלות של נתניהו בחרדים ובחרד"לים הלכה וגברה, כך הפכה האבחנה בין "יהודים" לבין "ישראלים" לנייר הלקמוס של השייכות למחנה הימין. לא רק נתניהו היה אחראי להחרפת השיח הזה, אבל הוא נעזר בו כדי "לזרוק עצמות" לשבט שלו ולשמור על שלמותו.

הדתיזציה הזו של הימין תרמה תרומה מכרעת לדחיקתו של אביגדור ליברמן מחוץ למחנה. עבור הקהל שלו, רובם יוצאי בריה"מ לשעבר, ההדתה הזו והשיח ה"יהודי" הזה לא רק זרים להם, אלא ממש מאיימים על אורח חייהם.

גם אם העזיבה של ליברמן את מחנה נתניהו התחילה על רקע אישי, היא מייצגת משהו עמוק יותר. עובדה שאף שנתניהו האשים את ליברמן כי הוא "איש שמאל" כבר אחרי הבחירות באפריל 2019, הוא שמר על כוחו האלקטורלי לאורך כל מערכות הבחירות הבאות. למצביעים שלו כבר לא אכפת שאומרים עליהם שהם "שמאל". הנוכחות של צעירים יוצאי רוסיה בהפגנות בבלפור היא ביטוי נוסף של השינוי הזה.

החרדליזציה של הימין יכולה להסביר גם את הקרע בין בצלאל סמוטריץ' לבנט. כפי שכתב פרופ' ישי רוזן צבי בדף הפייסבוק שלו, לא מדובר בסכסוך פעוט ומקומי, אלא ב"מלחמת השחרור של הציונות הדתית מהחרד"ליות, ובייחוד מאחיזת הרבנים".

התגובה ההיסטרית – אין דרך אחרת לתאר אותה – של המפלגות החרדיות להקמת ממשלת בנט-לפיד, מהאמירה של אריה דרעי ש"המדינה היהודית בסכנה" ועד הקריאה של יעקב ליצמן לבנט "להוריד את הכיפה" – היא תוצאה של אותו תהליך.

על עצמות הגזענות אין מספיק בשר

אבל מה שאולי מעניין יותר מכל הוא שדווקא מה שנחשב להצלחה הכי גדולה של נתניהו – הורדת הכיבוש והמשא המתן לסיומו מעל סדר היום הציבורי בישראל – תרם לערעור המחנה שלו. ב-1997, ה"עצם" שהוא זרק לאנשי השבט שלו היתה בנייה בהר חומה, מתוך מטרה לסכל את חלוקת ירושלים ולפיכך את הקמתה של מדינה פלסטינית. היום מדינה פלסטינית לא עומדת על הפרק, ולכן היא גם לא יכולה לשמש כאיום המסוגל לקבץ סביבו אהדה.

סילוק "איום" המדינה הפלסטינית מצד אחד, והתרסקות ניסיון הסיפוח מצד שני, הפשיטו את המשטר הישראלי מהמחלצות שלו, והשאירו אותו עירום ועריה: משטר של עליונות יהודית. בעיני הפלסטינים, השמאל הרדיקלי בישראל וחוגים מתרחבים בעולם זו הוכחה שישראל היא מדינת אפרטהייד. בעיני סמוטריץ' וחבריו, וכנראה גם בעיני נתניהו, זה המצב הטבעי.

כניסתם של הפלסטינים לפוליטיקה הישראלית וגם לחברה ולכלכלה הישראלית תרמה להעביר את "קו החזית" משאלת הכיבוש לשאלת השוויון בתוך ישראל. כפי שכתבתי כאן לאחרונה, המסקנה של סמוטריץ' מהסיטואציה הזו היא מתיחת גבול בתוך מדינת ישראל. ישראל היא ליהודים בלבד, ולערבים – לא משנה כמה הם "נחמדים" כמו מנסור עבאס – אין מקום בשלטון.

המסר הזה הוא חזק מאוד, וראינו את התוצאה האלימה שלו בערים הדו-לאומיות (מה שמכונה "ערים מעורבות"). הדיבורים של נתניהו על הקמת "אוטונומיה פלסטינית" בנגב כתוצאה מההסכמים של ממשלת בנט-לפיד עם רע"ם הם חלק מאותה מגמה מסוכנת.

אבל למהלך האנטי-ערבי הזה של סמוטריץ' ואמיר אוחנה יש כנראה כוח משיכה מוגבל. בסקרים בשנתיים האחרונות מסתמן רוב לתומכים בכניסת מפלגות ערביות לקואליציה. קודם ליברמן, ואחר כך גם סער ועכשיו גם בנט, מעדיפים קואליציה עם "מפלגה ערבית" על פני דבקות במחנה הימין של נתניהו – שהפך דתי מדי ואנטי-ממלכתי מדי בעיניהם. על ה"עצמות" של הגזענות הפוליטית הגלויה כנראה אין מספיק בשר, מה עוד שנתניהו עצמו ניסה להקים קודם לכן קואליציה עם עבאס.

השאלה ששואלים את עצמם רבים מאוד בשמאל היא אם הקרע הזה בתוך מחנה הימין הוא זמני, וייעלם ברגע שנתניהו ייעלם מהמפה הפוליטית או לכל הפחות ייצא מבלפור, או שמדובר בשבר עמוק יותר. התשובה היא שפשוט מוקדם מאוד לדעת.

בנט וסער, וגם ליברמן, הם אכן ימנים במה שנוגע למדינה פלסטינית, להתנחלויות ולסיום הכיבוש (לא יותר מסמוטריץ' ואוחנה, אבל בהחלט ימנים), וגם במה שנוגע לעניינים כלכליים, אבל לא ברור איזה כוח יהיה להם בקואליציה הקרובה, שבה הם יהיו במיעוט. גם לא בטוח שבנט ירוץ חזרה לשבט של דרעי, ליצמן ונתניהו אחרי הנאצות שהם הרעיפו על ראשו. כך גם סער וליברמן, שלא לדבר על לפיד.

אבל ייתכן שיש כאן משהו עמוק יותר. אם אכן את מקום המאבק בכיבוש החליף המאבק בעליונות יהודית ובאפרטהייד, כפי שטוענים רבים, הרי התשובה לאפרטהייד היא קודם כל שוויון. לכן ייתכן שאת התפוררות מחנה הימין צריך לנצל כדי להגביר את התביעה לשוויון, לדרוש שהוא יהיה מלא ולא יתבטא רק בצ'קים שהשליט היהודי רושם לטובת הנתין הערבי, ושהוא יחול בכל המרחב שבין הירדן לים. וכמובן, שהוא יהיה שוויון לאומי ולא רק אזרחי.

אין ספק שבממשלה המתקרבת אין כרגע פרטנרים של ממש לתביעה הזו, אבל היחלשות הימין מצד אחד וההתעוררות הפלסטינית מצד שני יכולים לספק הזדמנות לקידום המהלך הזה.