הרשות הפלסטינית נגד עיתונאים: "חוששים לביטחוננו"

העיתונאית הפלסטינית פאתן עלוואן רגילה לעבוד בתנאים מסוכנים. בזמן האינתיפאדה השנייה בתחילת שנות ה-2000 היא עמדה מול טנקים ומסוקים ישראליים. היא נורתה פעמיים על ידי חיילים ישראלים בזמן עבודתה – פעם אחת כשסיקרה את האירועים ברמאללה שבגדה המערבית, ופעם נוספת בשכם. אבל עכשיו, בפעם הראשונה, עלוואן אומרת שהיא חוששת לביטחונה.

מאז הריגתו של ניזאר בנאת, פעיל פוליטי ומבקר חריף של הרשות הפלסטינית, ב-24 ביוני, לאחר שנעצר באלימות בבית קרובי משפחתו ליד חברון והוכה קשות על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים, אלפי פלסטינים יצאו לרחובות ברחבי הגדה המערבית למחות נגד הרשות, שאותה הם תופסים כמושחתת ואוטוריטרית.

עיתונאים פלסטינים, ועלוואן ביניהם, אומרים שכוחות הביטחון הפלסטיניים ונאמני מפלגת פת"ח של הנשיא מחמוד עבאס תקפו אותם בזמן שסיקרו את ההפגנות, וניסו שוב ושוב להחרים את הטלפונים והציוד שלהם. בכמה מקרים, עיתונאים הוכו והוטרדו על ידי סוכנים סמויים, שהשתמשו בשיטות דומות לאלה שבהן משתמשים הכוחות הישראליים נגד פלסטינים.

בהפגנה ברמאללה ב-26 ביוני, עלוואן, עיתונאית ותיקה עם יותר מ-65 אלף עוקבים בפייסבוק, צילמה ותיעדה בזמן שמאות מפגינים דרשו שינוי בממשלה הפלסטינית לנוכח הפגיעה בחירויות, וקראו קריאות נגד הנשיא עבאס ומנהיגים אחרים.

"ניגש אלי שוטר וחטף את הטלפון מהיד שלי בזמן שצילמתי, ואז התחיל למשוך את התיק שלי", מספרת עלוואן, שלבשה ז'קט שעליו היה כתוב "עיתונות" בזמן שתיעדה את האירועים. היא הבהירה שבהתאם לכללי הבטיחות לעיתונאים, היא עמדה באותו זמן בצד של המשטרה.

"ביקשתי ממנו להחזיר לי את הטלפון, אבל הוא התעקש שאדבר עם המפקד האחראי", ממשיכה עלוואן. הטלפון שלה הועבר מאיש ביטחון אחד לשני, עד שבסופו של דבר הוחזר לה, אבל בתנאים.

"התבקשתי לעזוב את הצד של המשטרה ולעבור לצד של המוחים", מספרת עלוואן. אבל היא מגנה את בקשתו של השוטר, מכיוון שהשוטרים ירו באותו זמן על המפגינים. עלוואן החליטה לעזוב את המקום. "הלכתי צעד קדימה, ואז צעד אחורה, ואז עזבתי", היא אומרת באנחה.

למחרת, כ-20 עיתונאים פלסטינים סיקרו מחאה נגד הממשלה ברמאללה כשפתאום הקיפה אותם קבוצת אנשים, שהתבררו כאנשי ביטחון סמויים, לפי עלוואן. "הם חזרו על משפט אחד: 'איש ביטחון, תביאו את אנשי העיתונות'", היא נזכרת. "הם התחלקו לקבוצות של 30, כשהם מאיימים על עיתונאים מוכרים שמסקרים את האירועים בשטח".

גם לפני ההפגנות עלוואן אומרת שפנה אליה מכר והזהיר אותה שהיא עלולה למצוא את עצמה ברשימה השחורה של הרשות הפלסטינית אם לא "תבחר צד". "ידעתי שהוא רק שליח שמעביר מסר שאני נמצאת על הקצה", היא מסבירה. "ביקשתי ממנו להגדיר את שני ה'צדדים' כדי להבין איך להגיב או להגן על עצמי. הוא לא ידע איך לענות על זה".

עלוואן מוסיפה כי הכוחות של הרשות הפלסטינית לא רק היכו עיתונאים פלסטינים בהפגנות, אלא גם רדפו אחריהם ואיימו עליהם הרבה אחרי שההפגנות הסתיימו. "אני מכירה עיתונאי שנמצא במנוסה מאז יום ראשון, אחרי שנעצר על ידי כוחות הביטחון [של הרשות הפלסטינית]", היא אומרת. פרט לחשש לביטחונה האישי, עלוואן חוששת שהאיומים שהיא מקבלת עלולים להיות מופנים כלפי אנשים שקרובים אליה. "הם יכולים לרדוף אחרי פאתן בשטח, אבל אני חוששת לביטחונה של משפחתי", היא אומרת.

עלוואן מספרת בעצב שבמהלך הפגנות נגד הכיבוש הישראלי, היא נהגה להסתתר במתקני כוחות הביטחון הפלסטינים כדי לברוח מהתקפות של חיילים ישראלים. "איפה אני אמורה להסתתר היום? מי אמור להגן עלי?"

"פתאום צדים אותנו"

יומיים אחרי שהתחילו ההפגנות בעקבות הריגתו של בנאת, ב-26 ביוני, סינדיקט העיתונאים הפלסטינים האשים את כוחות הביטחון של הרשות בהתקפת עיתונאים וניסיון למנוע את סיקור האירועים; הסינדיקט ציין גם כי בכמה מקרים, המשטרה היתה עדה להתקפות על העיתונאים ולא עשתה דבר כדי לעצור אותן.

הסינדיקט קרא לעיתונאים להחרים את כל מסיבות העיתונאים שמקיימים הנשיא עבאס ובכירים אחרים ברשות עד שהממשלה תפטר את מפכ"ל המשטרה ותטיל אחריות על מי שתקפו עיתונאים.

רבים מהתוקפים לא היו שוטרים במדים. נג'לא זייתון, עיתונאית פלסטינית מרשת חדשות אלקודס, מספרת כי הותקפה על ידי אדם בלבוש אזרחי במהלך הפגנה ברמאללה, כשהיתה מזוהה בבירור כעיתונאית ונשאה את תעודת העיתונאי שלה.

"הוא חבש מסיכה שכיסתה את פניו כשדחף אותי. מיד הראיתי לו את תעודת העיתונאי שלי והסברתי שאני עיתונאית, אבל הוא התעלם והיכה אותי בכל כוחו בכתף השמאלית". זייתון סובלת מנפיחות וחבלות על כתפה ורגלה השמאליות, והדבר תועד בבית החולים ברמאללה שבו קיבלה טיפול.

בזמן שסיקרה את ההפגנה בכיכר אל-מנארה במרכז רמאללה, זייתון הבחינה שברגע שהמפגינים נגד הרשות התחילו לנוע לכיוון המוקטעה – מטה הממשלה בעיר, הם נתקלו בהפגנה שונה לגמרי.

"היתה שם קבוצת אנשים שקראה סיסמאות שתומכות בממשלה ובתנועת הפת"ח", היא מספרת. "ואז פתאום שתי קבוצות המפגינים התחילו להחליף עלבונות ולזרוק בקבוקי מים אחת על השנייה". תומכי הממשלה האשימו את המפגינים שהם בוגדים ומרגלים נגד הפת"ח, היא מוסיפה.

בזמן שזייתון צילמה את האירועים, ניגש אליה מישהו מאחורה וניסה לחטוף את הטלפון שלה, אבל היא הצליחה להתחמק. "המשכתי לצלם, עד שפתאום הותקפתי על ידי אחד מהמפגינים נגד הממשלה במקל עץ ארוך, דומה לאלה שבהם משתמשים באתרי בנייה", היא נזכרת.

לאחר שזייתון נפלה, אדם אחר חטף מידה את הטלפון, שהוחרם לאחרונה על ידי המשטרה הפלסטינית, והתחיל לברוח. זייתון ניסתה לרוץ אחריו, אבל מפגיני פת"ח אחרים הפריעו לה בכוונה. הם העבירו את הטלפון שלה מאחד לשני, עד שהוא הגיע למחסום שאוייש על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים.

"הטלפון הועבר לקצין פלסטיני שישב שם. ניסיתי להסביר לו מה קרה והראיתי לו את תעודת העיתונאי שלי. אבל אז הופיעה קבוצה של אנשים והקיפה אותי, כשהם מכוונים אלי את המצלמות שלהם, בזמן שצרחתי וביקשתי שיחזירו לי את הטלפון שלי", היא אומרת.

זייתון הותקפה מילולית על ידי אישה שהציגה את עצמה כחברה בכוחות הביטחון הפלסטיניים. "היא אמרה לגברים להטריד אותי לפני שהעבירו אותי אליה. שאלתי אותה מי היא, והיא השיבה שהיא 'בת' של הממסד הביטחוני הפלסטיני". אפילו אם האישה היתה סוכנת, לא היתה לה זכות להתקיף אותה או לדבר אליה בצורה הזאת, במיוחד כשהיא לא לובשת את המדים הרשמיים שלה, אומרת זייתון.

"כמה דקות לאחר מכן, אישה נוספת הגיעה ואמרה לי לעזוב בצורה פרובוקטיבית ומזלזלת, אבל אמרתי לה שאני חייבת לקבל את הטלפון שלי בחזרה לפני שאעשה זאת", ממשיכה זייתון. בהמשך, האישה שוב ביקשה מזייתון לעזוב, אבל הפעם היא היתה מלווה בשוטר במדים. "הוא ביקש ממני לשמור על מרחק של לפחות 10 מטרים מהם ומהמחסום. ואז אדם נוסף הגיע וזרק אבן על רגלי השמאלית", היא אומרת.

בשלב הזה זייתון הפסיקה לסקר את ההפגנות, והתמקדה רק בניסיונות להגן על עצמה מההתקפות. כשחיפשה עיתונאים אחרים בזירה כדי לנסות למצוא מחסה אתם, היא ראתה מפגין פרו-פת"ח תוקף את העיתונאית פיחאא ח'נפר ומנסה לקחת ממנה את הטלפון שלה.

העיתונאים מצאו את עצמם בורחים מקבוצה של אנשי ביטחון סמויים. "ניסינו ללכת משם כדי לשמור על ביטחוננו, אבל מצאנו את עצמנו נרדפים על ידי האנשים האלה", אומרת זייתון.

טקטיקות ישראליות

השימוש השכיח באנשי ביטחון סמויים בלבוש אזרחי – טקטיקה שבה משתמשת יחידת המסתערבים של הצבא הישראלי נגד הפגנות פלסטיניות – בלט מאוד במאמצי הרשות הפלסטינית לדכא את ההפגנות בשבועיים האחרונים.

מועין אל-טאהר, אנליסט פוליטי וכותב פלסטיני במכון ללימודים פלסטיניים בעמאן, ירדן, מסביר שהמטרה העיקרית של הסוכנים האלה היא לחדור להפגנה ולעצור את מנהיגיה. "הם מכוונים גם לעיתונאים כדי למנוע מהם לסקר את האירועים, כשהם מחרימים את הטלפונים והציוד שלהם או אפילו הורסים אותם", לדבריו.

לצד הנזקים החמורים שלהם, אל-טאהר אמר למגזין 972+ שהמרכיב אולי המסוכן ביותר באירועים האחרונים היו הפגנות הנגד שאירגנה הרשות הפלסטינית, שבהן השתתפו בעיקר חברי כוחות הביטחון וחברים אחרים בתנועת פת"ח. "המטרה שלהם היא להסוות את ההפגנה המקורית ולתת לכוחות הביטחון תירוץ לפזר אותה, בתואנה של הפסקת העימותים שהם עצמם יצרו", הוא מסביר.

הוא מדגיש שהרשות הפלסטינית היתה צריכה לפרק את הזעם שהתעורר בעקבות הריגתו של בנאת באמצעות הקמה של תהליך משפטי עצמאי, במקום לנסות לעשות מניפולציות ולסכל את האירועים שהתרחשו לאחר מכן "בתואנה שההפגנות האלה נועדו לחבל ברשות הפלסטינית, ולכן יש לדכא אותן. למעשה, עד כה ההפגנות היו שקטות ברובן", הוא מוסיף.

אל-טאהר מוסיף כי הנהגת הפת"ח ניסתה להפעיל חברים בתנועה כדי ליצור את הרושם שהעימותים הם פשוט מריבות בין סיעות פוליטיות, ולכן משקפים שבר חברתי ברחוב הפלסטיני. "זו למעשה סכנה גדולה לכל התנועה הפלסטינית", הוא מדגיש.

פעילים פלסטינים ודמויות בולטות בחברה הפלסטינית מתחו ביקורת קשה על הרשות הפלסטינית, שמחקה טקטיקות ישראליות לדיכוי הפגנות, בין אם באמצעות כוחות מיוחדים או סמויים. אל-טאהר מציין שמיד לאחר שפרצה "אינתיפאדת האחדות" האחרונה – שהתחילה בירושלים בסוף אפריל – גם הרשות הפלסטינית וגם ישראל ביצעו מעצרים יומיומיים של פלסטינים שהשתתפו בהפגנות ההמוניות.

"הבחנו שיש אינטגרציה בכל הנוגע למעצרים האלה: מי שלא נעצרו על ידי הרשות הפלסטינית נעצרו על ידי ישראל, וההיפך", אומר אל-טאהר. הוא מוסיף שברור כי קיים תיאום מלא בין שתי הרשויות.

אל-טאהר מציין כי הפעולה של כוחות הביטחון הפלסטיניים שבמהלכה מת בנאת התבצעה בשטח C של הגדה המערבית, שנמצא תחת שליטה ישראלית מלאה לפי הסכמי אוסלו. "לכוחות הביטחון הפלסטינים אסור לפעול באזורים האלה", הוא מסביר, ולכן כניסתם לשם דורשת אישור ישראלי. הוא מציין גם כי השיטות שבהן נעשה שימוש כדי לעצור את בנאת "דומות לטקטיקות שבהן משתמשים הכוחות המיוחדים הישראליים כשהם עוצרים פלסטינים", כולל פיצוץ דלת ביתו לפני שהסתערו עליו.

"כל מי שנמצא סביבך יכול לשמש לדיכוי שלך"

ריטה עמאר, סטודנטית בת 22 מאוניברסיטת ביר זית, הזדעזעה מהמהירות שבה האסטרטגיה של הרשות הפלסטינית הידרדרה לפעולה נגד העם שלה, מה שמחריף עוד יותר את דרישות הציבור מהנהגתו.

"יש שינוי משמעותי במדיניות שמפעילה הרשות הפלסטינית לדיכוי המפגינים והאופוזיציה הפוליטית", אומרת עמאר. לפני כחודש היא השתתפה בהפגנות נגד מעצרים פוליטיים בגדה המערבית. "היום התעוררנו למציאות חדשה, של התנקשות פוליטית", היא אומרת.

במהלך המחאות האחרונות, כוחות הביטחון הפלסטיניים רדפו אחרי עמאר וחבריה בסמטאות העיר העתיקה של רמאללה. הם הותקפו על ידי שוטרים וסמויים ברימוני הלם וקול, הוכו ונעצרו. "הם השתמשו במקלות עץ, באבנים ובמגפיים הצבאיים הכבדים שלהם", היא אומרת.

עמאר מוסיפה שהפגנת הנגד שהתקיימה ליד ההפגנה קיבלה את הגנת המשטרה וכוחות הביטחון הפלסטיניים. "מי שהשתתפו בהפגנה הזאת היו סטודנטים מפת"ח שאני מכירה מהאוניברסיטה", היא מציינת.

עמאר מספרת שהמפגינים הפלסטינים ניסו ליצור מעגל אנושי שיגן על ההפגנה ויפריד אותה מהפגנת הנגד, אבל למרות הניסיונות האלה התרחשו עימותים. "כשהם תקפו אותנו, המשטרה לא עשתה כלום. אבל כשהמפגינים התחילו להגיב להתקפות, המשטרה הסתערה על ההפגנה שלנו".

עמאר וחברה ניסו להסתתר ולברוח, אבל כוחות הביטחון וסמויים רדפו אחרי מפגינים והתקיפו אותם באכזריות. "ראיתי אדם צעיר שוכב על הקרקע מוקף ב-20 אנשי כוחות הביטחון שהרביצו לו, אף שהוא לא היה מסוגל לזוז", היא אומרת.

כשעמאר ניסתה לעזור לו ולהגן עליו בגופה, מתוך הנחה שהתוקפים לא יפגעו בבחורה מכיוון שזה נחשב מביש, גם היא הותקפה. ידיה ורגליה של עמאר התכסו בחבלות, והיא סבלה מנזק בצלעות, לפי בית החולים אל-איסתישארי ברמאללה, שבו קיבלה טיפול.

"בכל חיי, המאבק שלי נגד הכיבוש הישראלי היה ברור כשמש", אומרת עמאר. "אבל עכשיו הוא כואב ומבלבל, במיוחד כשאת יודעת שהשכן שלך, או נהג המונית שאת מכירה, או כל אדם אחר שנמצא סביבך, יכול לשמש את הרשות הפלסטינית כדי לדכא אותך".

דימה אבו מריה היא עיתונאית פלסטינית, בוגרת החוגים לעיתונות ומדעי המדינה באוניברסיטת ביר זית. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס