newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חטיפת הנערים: המשחק הכפול של ישראל מול הרשות

מצד אחד הרשות הפלסטינית היא שק החבטות של ישראל ומטרה לצעדי ענישה, מצד שני ישראל זקוקה לה להבטחת השקט ולמניעת זליגת האנרכיה המזרח תיכונית לשטחים. החטיפה אולי מסירה מהלחץ על נתניהו, אבל גם הופכת את התמרון הזה למסובך יותר ויותר

מאת:

מאז החטיפה לקחו עליה אחריות פעילים בזרוע הצבאית של החמאס, של הפת"ח וכן שלוחה מקומית של "המדינה האסלאמית של עירק וסוריה" (ISIS). כמובן, כל ההודעות, ובמיוחד האחרונה, יכולות להיות מזויפות. התרחיש שהתקשורת הישראלית – לפחות האגפים הרציניים יותר שלה – מצביעה עליו כסביר ביותר הוא פעולה לא מאושרת של חוליה מהזרוע הצבאית של החמאס, ככל הנראה בחברון.

פעולה כזו יכולה לבוא מתוך כוונה לעצור את הצטרפות הארגון לממשלת האחדות, ואולי בלי שום קשר לאירועים עדכניים, פשוט מתוך ההיגיון הכולל של המאבק האלים בישראל. שלומי אלדר מזכיר היום באל-מוניטור שזו לא תהיה הפעם הראשונה שבה חמאס-חברון מטרפד מהלכים של ההנהגה המדינית, וצבי בראל רואה בהודעות המעורפלות של הנהגת החמאס עדות למבוכה בצמרת הארגון בנוגע לחטיפה. שתי הפרשנויות מומלצות מאוד לקריאה.

ההערכה שהחטופים, במידה והם בחיים, מוחזקים עדיין בשטחי הרשות נשמעת הגיונית (אם הם היו מוברחים מהארץ החוטפים כבר היה מנסים להציג דרישות שימקסמו את הרווח שלהם מהפרשה ויעלו את הלחץ על הדרג הפוליטי בישראל). הדיווחים על המיקוד הישראלי באזור חברון, ההגיוניים שלעצמם, צריכים לעומת זאת להילקח בעירבון מוגבל. בפרשת נחשון וקסמן למשל, הצבא הניח לתקשורת להתמקד בעזה גם כשהיה ידוע שהחייל החטוף מוחזק בביר-נבאללה, כדי להוסיף לערפול סביב הפעולה הצבאית (שהסתיימה במותו של וקסמן ושל סרן ניר פורז מהכח הפורץ).

בחסות מלים כמו "הגברת הלחץ" ו"הרתעה" ישראל מבצעת כרגע מבצע ענישה רחב היקף, שכולל מצור על העיר הגדולה ביותר בשטחים ומעצרים של הדרג הפוליטי של החמאס, למרות שכנראה אין לו שום קשר לחטיפה, ובטח שאין לו מידע רלוונטי. בדרך גם מתחילות להיערם הגופות. היעד הוא להקשות עוד יותר על קיומה של ממשלת האחדות הפלסטינית ועל הלגיטימציה הבינלאומית שלה (וגם קצת לשחרר קיטור ולייצר מראה של פעלתנות מול הציבור הישראלי). נתניהו מזהה כאן הזדמנות להיחלץ מהפינה שאליה נקלע אחרי המשא ומתן, ואפילו לפירוק הממשלה הפלסטינית או לחילופין החרמתה בעולם.

באופן אירוני, דווקא ההתנפלות הישראלית על החמאס עשויה לשקם את מעמדו הציבורי. חלק ניכר מהשחיקה בפופולריות של החמאס בשנה האחרונה נבע מהעובדה שהוא נתפס כמי שמקיים שלטון דכאני וכושל למדי בעזה, בזמן שהוא משתף פעולה עם ישראל באכיפת השקט ופיקוח על ירי הרקטות (לפני כמה חודשים מפקד אוגדת עזה אפילו התפאר בפומבי בשיתוף הפעולה עם חמאס). כלומר, החמאס הפך לתמונת מראה של הרשות הפלסטינית, בפי מבקריו לפחות.

כעת הדברים נראים אחרת: אחרי שעבאס והקמפיין הדיפלומטי שלו הביאו לשחרור 80 אסירים קשישים ולאפס הישגים נוספים, החטיפה מזכירה לציבור הפלסטיני מי שחרר אלף איש במכה, ואיך הוא עשה את זה. צריך לזכור שלמרות החשש מעימות נוסף עם ישראל, יש תסכול ומרירות בקרב כל הפלסטינים, והעובדה שהחוטפים הצליחו לערער לרגע את שיווי המשקל של ישראל ואת האדישות בציבור הישראלי לכיבוש בטח גם מוסיפה לפופולריות של פעולת החטיפה. בניגוד למקרים אחרים, שבהם התמונות של חלוקת הסוכריות התבררו כאגדות אורבניות, אני משער שבאמת יש הפעם לא מעט שמברכים על החטיפה, ולו כי היא מצליחה להרגיז את הכובש כל כך.

אני עדיין חושב שלכל הצדדים אין אינטרס בהסלמה כוללת. החמאס חלש, המצרים והירדנים חוששים מכל זעזוע, ואבו מאזן רואה את אחד ההישגים הגדולים שלו – האחדות – בסכנה. יותר מכולם, צריכה ישראל את הרשות הפלסטינית שלמה ומתפקדת על מנת להבטיח שקט יחסי בגדה ומעבר לה.

לצד צה"ל, הרשות הפלסטינית היא הכח העיקרי שמאפשר את ניהול חייהם של שני מיליון נתיני כיבוש חסרי זכויות. כמעט כל תקציב הביטחון העצום שלה (כרבע מתקציב הרשות) מופנה לשמירה על חייהם של ישראלים, לא של פלסטינים. ממשלת ישראל והימין משחקים איפה משחק כפול, שבו ביד אחת הם חובטים ברשות לצרכים הפוליטיים הפנימיים שלהם, ומצד שני מתחזקים אותה ותלויים בה, מפני שאנרכיה בשטחים, במציאות המזרח התיכונית הנוכחית, היא תרחיש בלהות אמיתי.

המשחק הכפול הזה הגיע לשלמות בשנת 2012, שבה לא נהרגו ישראלים בגדה בכלל ואילו ישראל לא שילמה שום מחיר מדיני לרשות, אבל הוא הולך ונעשה מסובך מאז. ישראל דורשת מהרשות אחריות של מדינה, כשיש לה סמכות של רשות מקומית מתוגברת, ולפעמים גם זה לא. הפלסטינים מצידם מצפים שהרשות תהפוך למדינה, בזמן שהיא הופכת יותר ויותר לקבלן הביצוע של ישראל. כל אירוע כמו החטיפה מגביר את הלחצים הסותרים האלו, ומאחר והיעד הישראלי היה ונותר תחזוקת הסטטוס קוו, ההידרדרות צפויה להימשך.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf