newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סיקור מההפגנה בקלנסווה: כוחות הממשלה הרסו, כוחותינו מחו

בין הרחובות הלא המסומנים ושדות התות צעדו אלפי ערבים שעמדו על זכותם לחיות על אדמתם. גדי אלגזי הדהים, הכוכב החדש מטייבה פנה לנתניהו, הקול הנשי רשם התקדמות קלה - אך לא מספיקה, ועוד אצילות ערבית ברגע אחד מרגש. הרשמים שלי מההפגנה בקלנסווה

מאת:

בשבוע בו התעסקה התקשורת הישראלית בעיקר בעצמה, בעקבות חשיפת פרשת ביבי ונוני, עדותה של שרה נתניהו והביקורת שספג פרקליט המדינה, אנחנו בחברה הערבית עסקנו אך ורק בבית הערבי, בזכות הבסיסית להתקיים ולחיות על האדמה הזו: הממשלה הרסה 11 בתים בקלנסווה, ונתנה מכה קשה לחמישית מאזרחיה.

ראש הממשלה שיתף פוסט בפייסבוק שכותרתו "כוחותינו הרסו בתים של ערבים", ושחרר את הרסן לבני עמו שהיו כמהים לנקם ולמנת שנאה, אחרי שהתברר שהשפעת "טרור שרפות" המדומה דעכה. פוסט אחד בפייסבוק שעלה 11 בתים. ישיבות חירום נערכו ברשימה המשותפת, בוועדת המעקב ועם ראשי הרשויות, ראש העיר קלנסווה התפטר – והוחלט לשבות. הרשתות החברתיות הוצפו בתמונות קשות של דחפורים וכוחות משוריינים שהורסים בנחרצות בתים שהיו בהליך הסדרה. זו הייתה הריסה במחטף של 24 שעות, ואף אחד לא יכול היה להתנגד לה או לצפות לדחפור בשש בבוקר.

> "נתניהו הורס לנו את הבתים כדי לכסות על הסיגרים והשמפניה"

הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

הרחוב הישראלי קרא שראש הממשלה עושה אכיפה שוויונית (בין עמונה לקלנסווה). הדבר היחיד המשותף לשני המקרים הוא ששתי חלקות האדמה הן של פלסטינים: בקלנסווה בנו אנשים בכספם על אדמתם, ובעמונה המתנחלים גנבו אדמה שלא שייכת להם ובנו עליה בכספי הציבור. פה הרסו ושם נאבקים בבג"ץ כדי לא להרוס, פה לא נותנים דיור חלופי ושם גם דיור וגם פיצוי.

איך אפשר להשוות? אצל ביבי הכל אפשר, העיקר שהעם ימשיך לתמוך בו. החדשות "הרגיעו" את תומכי זכויות אדם בטענה שהבתים לא מאוכלסים (דבר שהתברר כלא נכון), ובזה תם הדיון והתקשורת חזרה לשגרה – לדבר על המוציא לאור של "ידיעות אחרונות" והמוציא לחושך של "ישראל היום".

"מי ינאם היום על הבמה בעצרת", ומי תנאם?

ההנהגה הערבית ספגה ביקורת קשה על השימוש החוזר והמאוס בכלי השביתה הכללית "במגזר", ונשמעו קולות על בינוי מחדש של הבתים, התפטרות חברי הכנסת הערבים, איסוף תרומות למשפחות וסגירת רחובות בהפגנה המונית, פנייה לגורמים בינלאומיים ועוד רעיונות שלא יביאו לקידום תכניות מתאר שמתעכבות שלושים שנה.

ההיענות לשביתה הייתה טובה מאד בכל זאת, אך האירוע זכה לסיקור צנום בתקשורת העברית, לעומת הסיקור המורחב בתקשורת הערבית. מיד אחר כך באה ההכרזה על עצרת המונים בקלנסווה ביום שישי אחרי התפילה, ליד חורבות הבתים ההרוסים, במחאה על המדיניות העוינת והרודפת של ממשלת ישראל.

העליתי פוסט בנימה ביקורתית עם שאלת היום – "מי ינאם היום על הבמה בעצרת?". תמיד זו שאלת המיליון דולר בהפגנות שלנו, הרי אין הרבה הזדמנויות בפני הפוליטיקאים הערבים לדבר עם העם. מי שבטוח יש לו כרטיס קבוע זה מוחמד ברכה, ראש וועדת המעקב לענייני הציבור הערבי, כל השאר צריכים לפעול כדי לדבר. על הדרך שאלתי אם יהיו נשים גם על הבמה, אך התגובה הצפויה של "מה קשור הריסת בתים לנשים", וש"צריך להתרכז במאבק ולא בזוטות" הגיעה מאמא שלי. פשוט סתמתי את הפה – לא כמנהגי – ולא עניתי לה.

הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

ההרצאה שהייתי אמורה לשאת בוואחת אל סלאם-נווה שלום על דרכי מאבק משותף בין ערבים ויהודים ומאבק הנשים הערביות הועברה לקלנסווה, זאת כדי לאפשר למנהגים צעירים מערים מעורבות להשתתף בהפגנה, וגם למרצה בעצם.

הלכתי עם ההמונים לכיוון העצרת שמילאה את הרחובות של העיר הכפרית הזאת, התרחקנו אט אט מהמרכז ועברנו בין בתים מרווחים ובין שדות יפים של תות שדה, שבצבץ לו בביישנות מתחת לניילון של השורות המסודרות. הפעילים צעקו "לא נירא ולא נפחד, ישראל היא מדינת טרור", "אחדות ערבים ודרוזים, אסלאם ונצרות", וגם "יד ביד נבנה את ביתנו על ארצנו". מארגני העצרת חילקו מים וקפה לכל הבאים, אלפי משתתפים הגיעו מכל מקום. למזלנו, מזג האוויר שיתף פעולה הפעם.

הכוכב החדש מטייבה, והאצילות הערבית של בעל הבית ההרוס

פסטיבל הנאומים התחיל כצפוי בפסוקי קוראן. המקריא היה טוב מאד, עם קול מדהים ששבה את לבי, ובחר פסוקים שמדברים על סבלנות ודבקות בדרך הצדק. גם אם עוולות החיים מכים באומה, האמונה והסבלנות תביא הקלה בסוף.

מוחמד ברכה עלה ראשון, וכהרגלו האריך כדי להתייחס לכל דבר אפשרי. הוא תקף את ממשלת הגזענות והרדיפה וקישר בצורה יפה את הוצאת התנועה האסלאמית מחוץ לחוק עם כליאתו של ראיד סלאח, ההאשמות כלפי בל"ד ופרשיית באסל גטאס. הוא הסביר למה היה צריך לשבות (אותי הוא לא שכנע, וגם לא את מי שישבו מסביבי בתוך ים הנשים הגדול הזה), יצא נגד הקריאה להתפטרות ח"כי הרשימה המשותפת ואמר שזה משרת רק את הקואליציה. זה דווקא נכון בעיני – אם נבחרי הציבור יתפטרו, השלב הבא יהיה עימות פיזי ומאבק הרבה יותר קשה. למרות שרעיון הכנסת הציונית נטולת הערבים משעשע: מעניין אם נבחין בין אופוזיציה לקואליציה במופעי הקרקס במליאה.

ברכה עשה שימוש מלהיב וחזק בשירה של תאופיק זיאד:

אנחנו כאן נשארים
חתיכת זכוכית וצברים
כל עוד באדמה זו נטועים
זעתר תאנים וזיתים
אנחנו כאן נשארים.

ברכה אף קרא להמונים לתמוך בפעולות המחאה הבאות, והבטיח שתכנית פעולה אקטיבית תבוא בקרוב. אני לא אוכל להרחיב עליה כמובן, משום שאין לי מושג מה היא.

הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

ראש עיריית טייבה שועאע מסארווה מנצור עלה אחריו: פוליטיקאי חדש שנבחר להנהיג את אחת הערים הקשות בחברה הערבית, אחרי שנים שפעלה תחת ועדה קרואה. הוא מדבר את שפת הישראלים, מפגין נוכחות באירועים ציבוריים ונראה שאחרי אתמול אפשר להכתיר אותו בתואר "ראש אשכול הערים במשולש הדרומי". הזקנה שישבה מאחורי התלהבה ממנו ואמרה – "אלוהים ישמור עליו, הרבה כאלה אנחנו צריכים".

היא צדקה. אחרי ההקדמה בערבית, הוא פנה לתקשורת העברית ודבר אל ראש הממשלה ישירות: "אנחנו עדיין מאמינים בדמוקרטיה, רוצים לחיות בשלום ושלווה עם השכנים ולהתפתח. המדיניות שלך דוחפת את הצעירים שלנו לצוואר הבקבוק, ועוד מעט לא יהיה לנו שליטה, מי שראה את הכוחות שכבשו את קלנסווה מבין שממשלת ישראל החריבה פה כמו בחלב. חלב זה כאן רבותי".

בהמשך עלה אחד מבעלי הבתים, שנאם, כעס, כאב וזעם, ובסוף פנה למוחמד ברכה ואמר "תקפתי אותך, פגעתי בך ביום ההריסות, אני מתנצל בפני כולם". זה היה רגע מרגש של אצילות ערבית שאהבתי מאד, מידו של האיש הכי פגוע ושבור במדינה השבוע.

> די לשביתות האוטומטיות, החברה הערבית זקוקה לאסטרטגיה חדשה

הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

נציג הקהילה הדרוזית אמר: "אתם לא צריכים להודות לנו שבאנו, אנחנו חלק מהעם הזה ואתם חלק מאתנו. הריסות היו גם בחורפיש". אך את הנאום הכי חזק עם המסר הכי פוליטי, עתידני ואמיץ העניק גדי אלגזי. "המשטרה, שמחפשת פעילי תג מחיר, יודעת היטב להגיע לבית ראש הממשלה" הוא אמר, "הוא המסית הגדול והוא ראש תג מחיר. ממשלה שהורסת לערבים ובונה ליהודים לא רוצה שלום. לצערי אין היום הרבה יהודים יחד אתכם, כי זו התוצאה של ההפרדה וההפחדה וההסתה במשך שנים. רק יחד נבנה מקום אחר פה". ציפיתי לנואם מהרשימה המשותפת אך זה לא היה. בנוסף, הבנתי שכמאל חטיב מהתנועה האסלאמית נאם נאום ארוך במסגד שעה קודם לכן.

סוד ההצלחה של ההפגנה בקלנסווה

בזה אחר זה עלו נואמים זוטרים, ואני החלטתי לעזוב לקראת הסוף כדי לא להיתקע בפקקים עם כולם. בדרך חזרה, בעוד אני באזור, שמעתי ברקע קול נשי נואם ועצרתי כדי לשמוע – בלי לראות מי זו הצעירה שנואמת בהתלהבות בדברים פואטיים ויפים על הקשר שלנו והשייכות של הפלסטינים למקום. מתברר שהיא אחת מבנות המשפחה שנהרס ביתה, נערה בת 17 שייצגה יפה את הקול הנשי.

ממש לפני הסוף, כך נודע לי, הצליחו המארגנות לדחוף עוד אישה לבמה: נעמה גזוואי יועצת ראש העיר למעמד האישה, זה אמנם מראה כיצד ההנהגה חוששת מנשים עצמתיות על הבמה, אך זו התקדמות לעומת ההפגנה באום אל חיראן, שם נתנו לילדה קטנה לקרוא שירה. הדרך שלנו לנואמת ראשונה באירועים לאומיים עוד רחוקה, אבל האנרגיות של הצעירה הזאת השיבו לי תקווה שיבוא יום כזה ללא ספק.

לא מצאתי את הרכב שלי בסמטאות העיר, שאין בה רחובות מסומנים וכמובן שלא מספרים. זכרתי שחניתי אחרי משאית בסביבת המסגד, אך התברר שיש הרבה משאיות במקום הזה – כמעט בכל רחוב בעיר. אחרי רבע שעה הצילה אותי אחת המשתתפות שנכחה בהרצאה בבוקר, וזיהתה שאני אבודה פה. עליתי איתה והסתובבנו עד שנמצאה האבדה, ומכאן והלאה הווייז, חבר הדרכים הבלעדי והנאמן שלי, לקח אותי לכביש שש והביתה בבטחה.

בדרך חשבתי למה בעצם העצרת הזו הייתה מוצלחת, והגעתי למסקנה שהעיתוי היה מתאים. זו הייתה מכה קשה שלא ידענו שנים, שבאה על רקע גזענות, הסתה מתמשכת ומאבק צודק על אלפי בתים שעומדים באותה סכנת הריסה, בצל מדיניות החנק התכנוני בערים ובכפרים הערבים של ממשלות ישראל לדורותיהן. זו הייתה התרכובת שהוציאה משפחות שלמות ביום שישי בהיר אחד לכוון מרכז הארץ.

> דרושה הגנה בינלאומית לפלסטינים אזרחי ישראל

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf