newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

עיריית ירושלים מכריחה לבחור: לבנות ולהסתכן בהריסה או לעזוב את העיר

שלטונות הכיבוש מתדלקים את מצוקת הדיור הכי חריפה בישראל. אז מה עושים כשפלסטינים רבים חוששים לעזוב את ירושלים בשל הסכנה לשלילת תושבותם, ואילו אחרים מסתכנים בבנייה ״לא חוקית״ בעל כורחם?

מאת:

כותב אורח: סולימאן מסוואדי, מחנה הפליטים שועפאט

זה היה אחד הימים שנחרטו היטב בזכרוני. הייתי אז ילד בן 14 ואבא הזמין אותי "לביקור אצל חברו". למען האמת, אבא לא נהג להזמין אותי החוצה כי הוא ידע שהייתי ילד שאהב לבלות את רוב זמנו מול מסך המחשב והטלוויזיה – אין כמעט מקומות בילוי במזרח ירושלים, ואילו מקומות הבילוי הרבים במערב תמיד היו מלאים ביהודים ואני פחדתי מהם.

כך שבהתחלה סירבתי לצאת עם אבי, אך אבא שלי התעקש ואמר לי שזה דחוף. חברו הטוב ביותר זקוק לעזרה ואנו חייבים לעזור לו.

יצאתי מהבית עם תחושת סקרנות ועצבנות בו זמנית. ירדנו אל סמטאות העיר העתיקה ובדרך הבנתי לאן אנו נוסעים. כאשר הגענו ליעד, הבחנתי במבנה שחלקו הרוס. ראיתי מספר אנשים שבוכים ומתאבלים, וחלק אחר מסייע לחברו של אבי לפנות את שאריות ההרס הארור.

בהתחלה חשבתי שפצצה נפלה באזור, או שחלק מהבית נשרף וגרם להריסתו החלקית של הבית. שאלתי את אבי מה קרה, והוא ענה שעיריית ירושלים הוציאה צו הריסה לקומה הנוספת של המבנה שנבנתה לאחרונה. באותו רגע הוצפתי בעוד הרבה שאלות: מדוע אסור לבנות? ואם זה אסור אז מדוע החבר החליט לבנות? ולמה לעזאזל הוא הורס את הבית שלו ולא העירייה?!

> מה שקורה במזרח ירושלים: הריסות הבתים עליהן לא שמעתם

בולדוזרים של עיריית ירושלים הורסים בניין מגורים של משפחה שלמה בבית חנינה, מזרח ירושלים (סלימאן חדר/ פלאש90)

בולדוזרים של עיריית ירושלים הורסים בניין מגורים של משפחה שלמה בבית חנינה, מזרח ירושלים (סלימאן חדר/ פלאש90)

עדיף להרוס לבד

הרבה שאלות ללא מענה. לא רציתי להציק לאבי בשאלות והחלטתי לעזור להם להרוס את מה שנשאר מהבית. כן, בגיל 14 שנים נאלצתי לעזור לבן אדם להרוס את חלומו – בית יפהפה בו הוא השקיע הון של כסף, זמן ומאמץ. התחלתי לעזור בעבודת ההריסה. ראיתי את בעל הבית, אחיו וחבריו שוברים ומפנים את מה שנשאר מהקירות ודמעותיהם זולגות מהעיניים. לא העזתי לשאול אותם מדוע הם עושים זאת ולא העירייה, כי ראיתי כמה נסערים הם היו. החלטתי בינתיים להעמיד פנים שאני בסדר ולעזור ככל האפשר.

לאחר שעות רבות ההריסה הסתיימה, העייפות ניכרה על פניהם של אבי ושאר האנשים. עלי, לא ממש. בסופו של יום ניחמנו את בעל הבית וחזרנו הביתה. תוך כדי נסיעה לא הרפיתי מאבי והמטרתי עליו את כל השאלות שהתאפקתי ולא שאלתי בזמן ההריסה. הפכתי לנודניק אמיתי.

התחלתי בשאלה שהכי עניינה אותי: ״אם העירייה החליטה להרוס את הבית מדוע הוא הורס אותו ולא העירייה?״, שאלתי בתמימות. אבא ענה שהעירייה תחייב את בעל הבית הנהרס בסכום מופרך שמגיע למאות אלפי שקלים במידה והיא תהרוס את הבית בעצמה. שאלתי אז מדוע הוא הורס בכלל, ולמה הוא בנה את הקומה למרות שידע שהם יהרסו אותה בסוף? אבא שלי חייך מולי בגלל התמימות שלי, הוא ענה בקול מצטער ואמר: "הוא כבר 10 שנים מנסה להוציא היתר בנייה. הוא שילם עשרות אלפי שקלים לעורכי דין ועוד עשרות אלפי שקלים קנסות לעיריית ירושלים. העירייה מרחה אותו ולכן בסוף הוא החליט להתעלם מהכל ועשה את הטעות".

אי אפשר לגור בירושלים, ואי אפשר לגור מחוץ לה

כיום, אני מבין את הסיבות הגורמות לממסד להתנהג כך. לתושבי ירושלים אסור לבנות או להרחיב מעל ביתם, אבל ליהודים מותר לגנוב קרקע, לבנות עליה שכונות והממשלה תכשיר את הפעולה הזאת ותגדיר אותה כחוקית.

לאחר שנבנתה חומת האפרטהייד נוצר מצב הזוי בו שני מקומות נכללו בתוך גבולותיה המוניציפליים של עיריית ירושלים אבל נשארו "מחוץ" לחומה: מחנה הפליטים שועפאט וכפר עקב. בשני מקומות הללו הבנייה הלא חוקית חגגה ועדיין חוגגת. הצפיפות והעובדה כי אף אחד לא מפקח על הבנייה מביאות לתנופת בנייה מסוכנת: לגובה ובצפיפות נוראית, וזאת כי המקומות הללו נחשבים רשמית כחלק מירושלים אבל מעשית הם שטח הפקר.

בכפר עקב ומחנה שועפאט אין מקומות בילוי, מתנ"סים, מגרשי כדורגל או בתי ספר ראויים. התושבים סוללים את הכבישים בידיהם וכספיהם, הפשע מתרחב כמו סרטן קטלני והסמים נמכרים כמו שוקולד – בקלות ובזול. הרחובות תמיד מוצפים בזבל וביוב והילדים משחקים ברחובותיה המסוכנים והמזוהמים. אבל מדובר בפלסטינים, אז למי אכפת?

הירושלמים כעת מעדיפים לשכור בתים בבית חנינא או בשועפאט (אני בכוונה אומר ״לשכור״ ולא ״לקנות״ כי אין בכלל בתים חדשים: אין תוכניות בנייה בירושלים לתושבים הערבים).  הירושלמים יודעים שאם יחליטו לגור במקומות יותר שקטים בהם יש פחות הריסות בתים אך כאלה שלא נחשבים לחלק מירושלים, כמו א-ראם או ענאתא, הממשלה והביטוח הלאומי ירדפו אותם עד שישללו להם את התושבות וכן את כל ההטבות שהממשלה "מעניקה" כגון קצבאות הילדים והשירות הרפואי הסביר יחסית למקבילו בגדה המערבית – כל זאת כי מקומות אלו נחשבים לחלק מהגדה. וכך נוצר מצב שכפלסטיני עליך להחליט בין שני סיכונים: שלילת תושבות או הריסת ביתך.

בסופו של דבר, העירייה והממשלה מעוניינות למזער את קיומם של הערבים בעיר ולהפוך אותה לעיר של רוב יהודי. במקביל, תושבי ירושלים הערבים חיים בפחד יום יומי וחשש לאבד את מקום פרנסתם ואת מעמדם האזרחי כתושבי קבע. אסור להם להפגין התנגדות כיוון שהם יודעים היטב שהעירייה והממשלה מחזיקות אותם בביצים. וכך, אי אפשר להמשיך להתקיים.

סולימאן מסוואדי הוא סטודנט לפוליטיקה ותקשורת, בן 22, פעיל דו-קיום ירושלמי.

> לימודים, טלפונים ומשפט הוגן: דרישות האסירים הפוליטיים עם פתיחת שביתת הרעב

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf