newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הרדיפה נגד מוחמד בכרי היא הסיפור של כולנו, היוצרים הפלסטינים

ישנם שני ייצוגים בלבד של הסיפור הפלסטיני שלגיטימיים בעיניי ישראל: או כפולקלור, או כטרוריסטים. מי שחורג מהמשבצות האלה הופך למטרה. לא פלא שיותר ויותר יוצרים פלסטינים עוזבים את הארץ

מאת:

אם השערורייה סביב הסרט הדוקומנטרי ג'נין ג'נין של היוצר והקולנוען מוחמד בכרי משקפת משהו, הרי שזה אך ורק את עומקו של הפשיזם במדינת ישראל. את הרצון שלה להסתיר ואף לזייף את האמת. עבור המדינה הזאת, קיימת אמת אחת ויחידה: האמת שלה, של המדינה "הנאורה והדמוקרטית" שאוהבת להתפאר בסיוע ומימון ליוצרים פלסטינים, כדי "שיספרו את סיפורם". אבל באיזה סיפור מדובר, בעצם? האם באמת הסיפור הוא סיפור פלסטיני, או סיפור שמתיישב עם הנרטיב והחזון של המדינה?

מי שלא מיישר קו הופך למטרה. מוחמד בכרי בבית המשפט המחוזי בלוד, 21 בדצמבר 2017 (צילום: פלאש 90)

מי שלא מיישר קו הופך למטרה. מוחמד בכרי בבית המשפט המחוזי בלוד, 21 בדצמבר 2017 (צילום: פלאש 90)

בכרי בחר לעשות סרט דוקומנטרי מתוך כאב עצום על מה שקרה בג'נין באביב 2002. הוא לא פנה לקרנות בישראל על מנת לממן את הסרט הדוקומנטרי שלו, אלא שכר צוות קטן שכלל צלם ומקליט ויצא לשטח כדי לחשוף את פשעי המלחמה שישראל ביצעה במחנה הפליטים.

בכרי סיכן את חייו בזמן שהצבא פלש לג'נין, הרס את מחנה הפליטים והותיר הרוגים ופצועים רבים וחורבן טוטאלי של המחנה. בכרי נכנס לג'נין בזמן שהגופות היו עדיין קבורות מתחת להריסות ותיעד את מה שראה. הוא ראיין את תושבי מחנה הפליטים אשר סיפרו לו מה קרה שם, עדויות מהשטח.

זאת לא משימה קלה, להיות במאי דוקומנטרי. זה לעשות סרטים כמעט בלי תקציב, לחכות לדרמה האנושית שתקרה בשטח, לראיין אנשים, לספר את הסיפור האמיתי שקרה או שעדיין קורה, תוך כדי צילום.

כמי שיש לה ניסיון בשני הז'אנרים, אני יכולה להעיד שבמובנים רבים, הרבה יותר מורכב מלעשות סרטים עלילתיים. אמנם גם בסרטים עלילתיים יש אמת, המון אמת – האמת הפנימית שלך כיוצרת, וכמובן שאם לא מדבור בז'אנר של סרטי פנטזיה או מדע בדיוני הם צריכים להיות נאמנים למציאות. אבל בסרט עלילתי את כותבת תסריט, בוחרת את השחקנים שלך, הורגת את הדמויות שלך, מחתנת אותם, עושה בהם מה שבא לך.

בסרט דוקומנטרי, לעומת זאת, אין לך את הפריבילגיות האלה. את מתעדת את המציאות, והמציאות היא לא אותה מציאות עבור כולנו. למעשה היא לא אותה מציאות עבור אף אחד מאתנו. אם ייתנו למאה במאים לעשות סרט עם אותם מרואיינים על אותו נושא או סיפור, נקבל 100 סרטים שונים לגמרי. כולם אמיתיים, כולם נכונים. כי אין כזה דבר אובייקטיביות – לא בקולנוע ולא בתקשורת. עצם הבחירה לעשות סרט בנושא מסוים או לכתוב מאמר על נושא מסוים הופכת אותו ללא אובייקטיבי, כי זה הבחירה שלך כבן אדם, זאת נקודת המבט האישית שלך על אותו נושא.

מה שקרה עם מוחמד בכרי זה הסיפור של כולנו, היוצרים הפלסטינים שחיים במדינת ישראל ומנסים בכל בכוח והרצון לספר את הסיפור שלנו, הנרטיב הפלסטיני. אלא שאנחנו לא כל כך מצליחים לספר את הסיפור הזה, כי אין מי שבאמת רוצה לשמוע אותו. ואם אנחנו מצליחים לעשות סרטים מכספנו הפרטי אז משתיקים אותנו.

מה שקרה עם בכרי זו בדיחה אחת גרועה; ממתי בית המשפט מתערב בתכנים אמנותיים וקובע לבמאי שהאימג'ים והמוסיקה שהשתמש בהם "משרתים את הסיפור שלו"? ואיך אנחנו אמורים בכלל לעשות סרטים ללא שימוש בכלים כמו אימג'ים ומוסיקה כדי לספר את הסיפור?

כן, אנחנו מגייסים את הצילום, את הסאונד, את התאורה, את התפאורה וכל אמצעי שעומד בפנינו על מנת לספר את הסיפור, אחרת אין סרט.

ביקש לתעד את החורבן הטוטאלי במחנה. חיילים בג'נין, אביב 2002 (צילום: דובר צה"ל)

ביקש לתעד את החורבן הטוטאלי במחנה. חיילים בג'נין, אביב 2002 (צילום: דובר צה"ל)

הסיפור של בכרי הוא הסיפור של כל היוצרים הפלסטינים אשר חיים בישראל ומנסים לעמוד בפרץ מול כוחות אדירים ולא לשרת את הממסד הישראלי ולספק לו את עלה התאנה שהוא כל כך רוצה. כי מה שהממסד רוצה מיוצרים פלסטינים זה או סיפורי פולקלור, או סיפורי טרור. פאודה היא אחת הדוגמאות שאני יכולה לשלוף במהירות: כל דמויות הפלסטינים בסדרה הם או טרוריסטים או בוגדים. פלסטינים אחרים – אין.

הפולקלור הוא נושא מורכב יותר ואף כואב יותר כי הוא חלקלק, הוא מתהלך בין הטיפות. הוא אוהב לצייר דמויות של נשים פלסטיניות המדוכאות על ידי החברה הפטריארכלית הפלסטינית ונרצחות על רקע "חילול כבוד המשפחה", או מוכות בלי הרף ובלי סיבה, נשים שמחתנים אותן בניגוד לרצונן, או נשים עם רעלה – אלה דמויות הנשים הפלסטיניות בקולנוע הישראלי. אלה נושאים שהקְרָנות ישמחו לממן עבור יוצרים ויוצרות פלסטיניות – ולא רק שישמחו לממן, אלא אף יתפארו בכך: הנה אנחנו תומכים ביוצרים פלסטינים ונותנים להם במה להשמיע את קולן ואת סיפורן!

אני יכולה להעיד על כך מהניסיון האישי שלי, כמי שעסקה גם בסרטים דוקומנטריים וגם ביימה סרט עלילתי, "וילה תומא", שגם סביבו קמה מהומה גדולה בשל הבחירה שלי לקרוא לו סרט פלסטיני. הואשמתי בגנבת כספי משלם המיסים, בהונאה, במה לא.

חודשים חייתי תחת מתקפה תקשורתית חסרת תקדים. שלושה שרים – שר הכלכלה דאז נפתלי בנט, שרת התרבות לשעבר לימור לבנת ואף שר החוץ דאז אביגדור ליברמן קמו על מנת להגן על כבודה הנרמס של מדינת ישראל ויצאו בהצהרות לתקשורת המקומית והעולמית ואף בתביעה משפטית שנמשכה שנים. בתביעה יוצגתי על ידי עורכת הדין סוסאן זהר מארגון עדאלה. היינו צריכות להגיע עד לבית המשפט העליון כדי שיתברר שאין כל חוק שמחייב אותי איך להגדיר את זהות הסרט שלי. כל מה שהיה עלי לעשות לפי חוק, ואכן עשיתי, הוא לתת קרדיטים בהתחלת הסרט ובסופו לקרנות שממנו את הסרט.

בעקבות פרשת "וילה תומא", לימור לבנת ומועצת הקולנוע הוסיפו סעיפים לחוזים לפיהם כל יוצר שמקבל כסף מקרן ישראלית חייב להגדיר את סרטו כישראלי. קרן רבינוביץ' אף הרחיקה לכת והחתימה את היוצרים על מסמך נאמנות.

מאז השרים התחלפו, אבל הפיקוח הפשיסטי על התרבות התגבר. בתקופה של מירי רגב כשרת התרבות המצב אף הלך והחמיר, תיאטרון אלמידאן נסגר, הצגות צונזרו, הוקמה קרן למתנחלים והרשימה עוד ארוכה מאוד.

הסרט ג'נין ג'נין:

אחת התופעות המדאיגות מאז כהונתה של מירי רגב היא שהיוצרים עצמם התחילו לצנזר את התסריטים שלהם ואת ההצעות שהם מגישים למימון יצירות דוקומנטריות. בתור לקטורית שקראה ומיינה תסריטים כמעט לכל הקרנות בארץ, ראיתי את שינוי המגמה המדאיג: פתאום כמעט שלא היו הצעות של סרטים פוליטיים, סרטים שדנו בקונפליקט הלכו ונעלמו. היוצרים עצמם עשו את העבודה בשביל הממסד ושרת התרבות.

חייבים להדגיש: הקרנות לא עושות טובה ליוצרים פלסטינים. הכסף שהן משקיעות בסרטים שלהם הוא כספי מיסים, המגיעים גם מהכיס שלנו. אנו הפלסטינים בישראלים ממנים 20% מתקציב משרד התרבות, ובתמורה מקבלים פחות מ-1% מהכסף.

הקרנות מקבלות את התקציב שלהן ממשרד התרבות, שמחלק את התקציבים באמצעות מועצת הקולנוע. אחד הקריטריונים לקבלת תקציב הוא סרטים שנעשו בפריפריה וסרטים שנעשו על ידי בני מיעוטים, כלומר יוצרים ערבים, רוסים ואתיופים. לכן הקרנות מחזרות אחרי היוצרים הפלסטינים: לא בגלל שהן באמת רוצות לשמוע את קולם, אלא בגלל התקציב.

במקביל, זה משרת את הממסד: סרטים של יוצרים פלסטינים מצליחים מאוד בשנים האחרונות בחו"ל ואף מוקרנים בפסטיבלים הכי יוקרתיים בעולם. ישראל מרוויחה מזה הון תעמולתי לא קטן: הנה המדינה הנאורה שתומכת בסרטים פלסטיניים.

אבל האמת המרה היא שכדי להצליח לעשות קולנוע כמו שהם באמת רוצים, הרבה יוצרים פלסטינים עזבו את הארץ. אם תרצו, מדובר בטרנספר תרבותי מרצון. מבין מעט היוצרים שנשארנו בארץ, חלקנו קיבלנו החלטה שלא לקבל סיוע מהקרנות בסרטים שלנו. אנו לא מוכנים לייצג מדינה אשר לא מייצגת אותנו, וכתוצאה מכך אנחנו נלחמים שנים על מנת לעשות סרטים בלי כסף מהקרנות הישראליות.

אני מקבלת לא מעט פניות מצד יוצרים ישראלים המבקשים ממני לקחת חלק ביצירה שלהם שקיבלה מימון או פיתוח מהקרנות בישראל, אבל משום מה סובלת מבעיית אמינות בגלל שהם כותבים על פלסטינים ואין להם מושג מה זה פלסטיני, ולכן התנו את המענקים בכך שיטפלו באמינות של הסיפור. בפה מלא אני יכולה להעיד שאותה מגמה של טרור ופולקלור עדיין קיימת, ובמלוא העוצמה. זה מקומם אותי כל פעם מחדש, עד כדי עלבון מעצם זה שהם פונים אלי בנושאים כאלה.

רדיפה פוליטית בישראל קיימת לא רק נגד פעילים פוליטים, אלא גם נגד יוצרים פלסטינים אשר מנסים להשמיע את קולם. קוראים לזה פשיזם. יש כאן פחד עמוק לשמוע את האמת, והאמת היא שיש עָם שלם שעדין חי תחת כיבוש, עם שסובל מדיכוי יומיומי. קל מאוד לבנות גדר אשר מטרתה להסתיר את האמת, אבל עם כל הגדרות, החומות, הרדיפות וסתימת הפיות – המציאות כאן, וגם אנחנו, ונמשיך ככל יכולתנו לפעול כדי לחשוף אותה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf