הקרקס הנודד של הימין מנסה למנוע מים מפלסטינים

לפני שבוע בדיוק, ב-30 במאי, התנהל בוועדת החוץ והביטחון דיון על חיבור לרשת המים של קהילות פלסטיניות החיות בשטחי C. מי שטרח לעקוב, יכול היה לראות את הקרקס הנודד הרגיל של הימין בישיבות הללו.

ח"כ עמיחי שיקלי נתן את הנאמבר הקלאסי שלו ("מי מממן אתכם?"); חברי הכנסת אורית סטרוק, שמחה רוטמן, ניר ברקת ואחרים נתנו את הנאמבר הרגיל שלהם ("יש השתלטות פלסטינית על שטחי C!"), שנלקח, רובו ככולו, מדו"ח שחילקה עמותת "רגבים" לפני הדיון, ולחץ על כל הטענות האירוניות הרגילות בדבר "קביעות עובדות בשטח" ו"בנייה לא חוקית". חברי הכנסת משמאל אמנם דיברו לעניין, אבל הניתוק של יו"ר הוועדה מהשטח השאיר את הדיון במקום הנמוך ביותר שלו, המבקש למצוא חוקיות במערכת שמראשית שבורה ומפלה.

מכיוון שדפי המסרים של "רגבים" תפסו חלק ניכר מהדיון, כפי שנועדו, הסתפקתי בהקראת עדות קצרה של חייל ששירת במינהל האזרחי, המתאר את האפליה העמוקה, המובנת מאליה, בין מתנחלים לפלסטינים.

תיכננתי לומר יותר. הדיון הזה, שכרגיל מתנהל בין השמאל לימין ונעדר כמעט לגמרי את נציגי המרכז, ייצג היטב כמה מהסיבות שבגללן חיילים נשלחים להרוס בורות מים של קהילות נטולות זכויות, בימים החמים בשנה, ללא דיווח או אות לעניין תקשורתי. הכרתי את סוג השקיפות הזה, שבו הכל יכול להיעשות לך ולאיש לא יהיה אכפת, מהימים שבהם הייתי סטודנט.

זה מה שרציתי לומר בדיון:

הייתי סטודנט לעבודה סוציאלית כשהחלה המחאה החברתית של 2011, ויצאתי עם מאות אלפי ישראלים אחרים לרחוב. דרשנו צדק חברתי. קראנו "ב' זה בית". פגשתי במאהלים כל כך הרבה ישראלים שהמערכת דרסה, בלי להביט לאחור.

פגשתי את המשפחות שחששו מפינוי בתיהן בגבעת עמל, ושלובשי מדים, עבורן, היו סיוט לילי, נציגי המערכת שרומסת את רכושן וכבודן. פגשתי זוגות צעירים שלא מצליחים לגמור את החודש, שחיים בין ניתוק חשמל לניתוק מים. פגשתי דרי רחוב שאף אחד לא סופר.

אלה גם היו השנים הראשונות שלי כפעיל בשטחים הכבושים. אחרי ששירתתי כסמל צלפים בצנחנים, חיפשתי דרך להבין מה עשיתי שם בלילות ומה זה עשה לי. הגעתי עם פעילות ופעילים לדרום הר חברון ולכפר הפלסטיני סוסיא.

הכרתי את סוסיא. הייתי שם בשירות. אבל רק כשהגעתי לשם כאזרח הבנתי כמה לא הבנתי. ואי אפשר היה להימנע מלחבר את הנקודות, על אף ההבדלים הברורים. ראיתי קהילה קטנה ואמיצה, שהמערכת דורסת במשך שנים. אנשים שנאסר עליהם לבנות על אדמתם, להתחבר למים או לחשמל. ב' זה בית גם אם קוראים לך נאסר.

נאסר נוואג'עה הוא פלסטיני כמעט בן גילי. מגיל שנתיים מרחפת סכנת גירוש מעליו ומעל משפחתו, למרות שהם חיים על אדמתם. צל, שתמיד שם ותמיד יכול לקבל גוף. הוא ראה לובשי מדים באים להרוס בתים ודירי צאן, ואחריו ראו זאת גם ילדיו. ילדיו פחדו מהאיש שאני הייתי. המחשבה הזו טלטלה אותי.

אין פה עניין של חוק. לא בגלל החוק מוציאים במינהל האזרחי פי 5 יותר צווי הריסה חלוטים לפלסטינים מלמתנחלים. לא בגלל החוק אישר המינהל האזרחי מספר אישורי בנייה מיניאטורי של פלסטינים בשנתיים האחרונות. 21 בשנתיים. תגלגלו את זה רגע על הלשון. חיילים וחיילות ששירתו בשטחים יודעים את זה. הם לא צריכים את הסטטיסטיקות. הם רואים לבד כמה האפליה שם בוטה, מבנית, מכוונת.

קצין  ששירת במינהל האזרחי באזור דרום הר חברון לפני כמה שנים מתאר את האפליה הזו:

"היתה הבחנה מערכתית בין יישוב מורשה ליישוב לא מורשה?"

"לא. אין כזה דבר "מאחז לא חוקי". אולי חוץ ממצפה יאיר, שיש לו קו מים פרטי. זה קו מים פרטי שהם הניחו באדמות פרטיות של פלסטינים. [אבל] למצפה יאיר יש עמודי חשמל של חברת חשמל. ל[מאחז] אביגיל אני כמעט בטוח שאין [עמודי] חשמל, אבל יש גנרטורים ויש להם מים. מישהו הניח את התשתית הזאת. היו [גם] עבודות לא חוקיות ב[מאחז] עשהאל, מתחו שם קו של מים וחשמל מהבניין של המועצה [האזורית הר חברון] עד למאחז הלא חוקי. כמובן שעצרנו את העבודות כמה פעמים, אבל אני מניח שאחרי המאחז חובר לחשמל ולמים".

"זאת לא היתה עבודה של חברת חשמל?"

"לא, לא, עבודה פרטית של מישהו. עבודה לא חוקית. אנחנו מקבלים טלפון מפלסטינים או מארגוני שמאל שיש עבודות לא חוקיות מסביב ל-X: קופצים לשטח, מגיעים, רואים שיש עבודות לא חוקיות. חוץ מלהעיף את הטרקטור באותה נקודה, אין לנו יכולת, סמכות [להפסיק את העבודות הלא חוקיות]. אבל מספיק שיהיה קצין שזה התפקיד שלו והוא רואה עבודה ומתעד אותה, או בלי תיעוד, הוא יכול להחרים כלי, להפסיק את העבודות.

"בעשהאל הפקח (פקח התשתיות מטעם המינהל האזרחי) שלח צו הפסקת עבודה. משם איך זה התגלגל? אין לי מושג. אני מניח ששום דבר לא קרה, מאחר והמאחז היה מחובר לחשמל ולמים ועולם כמנהגו נוהג. רוב העבודות הלא חוקיות במאחזים מתבצעות בשישי-שבת. [המתנחלים] מנצלים את הזמן שצה"ל מכונס או לקראת הפגנות שבת בבוקר, ומקדמים תהליכים".

הדיון שהתנהל בוועדת החוץ והביטחון הוא על משהו כל כך בסיסי: האפשרות של בני אדם לפתוח ברז ושיזרמו ממנו מים. בישראל אסור לנתק ממים, גם אם יש לך חוב. לפלסטינים מותר.

בשנים מאז 2011 הבנתי עד כמה כל צדק חברתי בישראל תמיד יהיה חסר וחלקי, כל עוד הוא נמנע מלהתייחס לפלסטינים שתחת השליטה שלנו. הם שם. גם אם נוח לחלקנו, מסיבות פוליטיות, להסתכל הצידה. גם ילדיהם זקוקים לבית. גם הם זקוקים למים. והאפליה באכיפה של המנהל האזרחי היא צל על כולנו. היא חרפה, כתם על כל אחד ואחת מחברי וחברות הבית הזה ועל כל אזרחי ישראל. ב' זה בית, גם אם אתה פלסטיני.

אבנר גבריהו הוא מנכ"ל שותף בארגון שוברים שתיקה