newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

סטרייטים, טפלו במבנה המשפחתי הדכאני שלכם לפני שתטיפו לנו

הקהילה הגאה געשה בעקבות עמדת המדינה שלא לאפשר לזוגות גאים לאמץ ילדים בגלל "מטען החריגות" שלנו, והובילה להתנצלותו של השר כץ. זהו הישג מרשים, אך השאלה העקרונית נותרה בעינה - למה אנחנו זקוקות לאישור מהמדינה לגדל ילד, בזמן שזוגות סטרייטים אינם נדרשים לעמוד בשום מבחן הבודק את יכולות ההורות שלהם?

מאת:

כותבת אורחת: תמר בן דוד

אתמול (ראשון) פורסם ב"הארץ" כי בתגובה לבית המשפט העליון החליטה המדינה לאפשר לזוגות סטרייטים "מוכרים בציבור" לאמץ ילדים, אך למנוע זאת מזוגות גאים. כחלק מעמדת המדינה, נאמר כי ילדים מאומצים הם תופעה חורגת בפני עצמה וכי עדיף "להימנע מהעמסת מטען חריגות", מה שהרתיח את חברות הקהילה הגאה לנוכח הרמיזה בדבר חוסר היכולת שלנו לגדל ילדים בסביבה בטוחה וטובה. ההתעוררות המהירה היתה מרשימה, וכנראה הבהילה את האנשים שם למעלה לאור הזמן הקצר שעבר עד שקיבלנו את התנצלותו של חיים כץ. סיפור הצלחה? מסתבר שלא. עמדת השר נוגעת אך ורק לניסוח הפוגעני בדבר היותנו חריגים, ועמדת המדינה בבג"צ תשאר כפי שהיא.

היממה האחרונה היתה מקרה בוחן עבור הקהילה עמוסת המאבקים שלנו, ונדרשת חשיבה לגבי הצעדים הבאים, מבחינת המשך הפעלת הלחץ על מקבלי ההחלטות ומבחינת המשיך הפעילות המשפטית לקידום הנושא. אבל כדאי לרדת רגע לשורש העניין המהותי יותר – למה בכלל אנחנו זקוקות לאיזשהו אישור מהמדינה בשביל לגדל ילד לתוך העולם הזה, בזמן שזוגות סטרייטים אינם נדרשים לעמוד בשום מבחן הבודק את יכולות ההורות שלהם? שאלה זו עלתה במסגרת ההאשטאג #למרותשההוריםסטרייטים, כאשר הפייסבוק התמלא בסטטוסים שנועדו להראות כיצד גם ילדים להורים סטרייטים סובלים עקב שונות ועקב חריגות בחברה. אבל בו-זמנית, כרגיל, עלו גם דרישות לזכויות תחת תירוצים של שירות בצבא ושאר הוכחות נאמנות ותודעת שייכות למדינה.

לא רק "יכולות", אלא יכולות טוב יותר

זה הזמן להפטר מהשיח הזה. במקום להראות שמפלים אותנו למרות שאנחנו אותו הדבר, בואו נראה שמפלים אותנו כי אנחנו שונות. המדינה קוראת לנו העמסת מטען של חריגות? בואו נאמץ את זה. כן, אנחנו חורגות מהנורמות העלובות והדכאניות שלכם. הזכות שלנו לאמץ אינה צריכה להיות בכלל תחת תנאים של מבנה המשפחה המסורתי, כלומר הפטריארכלי, שכבר אלפי שנים מהווה כר פורה לאלימות מינית ומגדרית כלפי נשים וילדים.

בהרחבה להאשטאג, לא רק שהתא המשפחתי הסטרייטי אינו שומר על אף אחת מפני האכזריות של העולם החיצון כלפי חריגים – הוא גם כלי יעיל עבור חלאות אלימים לביצוע הפשעים המחרידים שלהם כנגד הנתונים למרותם. השיא מגיע עם גילוי עריות ועם רצח נשים, אבל שמור מקום של כבוד גם לאלימות הבנאלית והיומיומית שרבות מאתנו בקהילה מכירות כל-כך טוב – ההשתקה, ההשפלה, המכות והאיום המתמיד של גירוש מהבית. דווקא מתוך מקומנו כעדות וכקרבנות לכישלון הנחרץ של המנגנון המשפחתי הסטרייטי ההרסני, אנחנו לא צריכות להראות ש"גם אנחנו יכולות" אלא לקבוע שלנו יש את הפוטנציאל לעשות את זה טוב יותר.

וספציפית בנוגע ליחס המתחנף למשטר – במדינה בה פורחות עמותות כמו "אפרת", וחרדות של גזענים בנוסח "האיום הדמוגרפי" מניעות את הציבור לחדרי הילודה, בואו נהווה אלטרנטיבה גם במובן הזה. בשונה מפונדקאות, שהיא עניין הנוגע בעיקר להומואים עשירים ושקשור ברוב המקרים לניצול נשים ממדינות רחוקות מהעין ומהלב, אימוץ הוא האפשרות המוסרית יותר. הדבר נכון גם לעומת ילודה, בפלנטה שעייפה מלהכיל כמות כזו גדולה של בני אדם עם אורח החיים הבזבזני שלהם. בואו נאמר את האמת – לא מעניין את השלטון שיהיה טוב לילדים שלנו, אלא שהוא יוכל להמשיך ולנצל אותם ככלי מלחמה, כבשר תותחים וכחומר לסתימת חורים במפה.

> הקינה הקולקטיבית של אלה שגונבים להם את המדינה בכל יום מחדש

לא מעניין את השלטון שיהיה טוב לילדים שלנו, אלא שהוא יוכל להמשיך ולנצל אותם ככלי מלחמה. מצעד הגאווה בבאר שבע (תמר בן דוד)

ונקודה נוספת שדורשת ציון לפני הסוף – מדהים איך כל פעם מחדש השיח מצטמצם חזרה ל"הומואים ולסביות". אז בתור טרנסית וביסית אגיד – גם לחלק מאתנו יש את הרצון, את המוכנות ואת היכולת לגדל ילדות בעולם הסטרייטי הקשה הזה. הבחירה לשכוח אותנו בשיח הנוכחי ("לא נאפשר לזוגות הומואים ולסביות") היא חלק מובהק מהסירוב של החברה להכיל אותנו ומהנוחות שלה לספח פנימה את הזהויות הפשוטות יותר והמערערות פחות. דמיינו שניה טרנסית באה ללשכת הרווחה לאמץ ילד ותבינו למה אני מתכוונת – עד שלא נצליח לדמיין את זה, ולא זוג הומואים חתיכים ופוטוגניים, בתור האידיאל שלנו במאבק הזה לזכות לאמץ, הוא לא שווה את המאמץ.

עלינו לשמוח על ההצלחה של היממה האחרונה, שהיא באמת דוגמה מופתית לכוח שלנו וליכולת להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. עלינו גם להמשיך ולהשמיע את קולנו עד שהדרישות שלנו יתממשו בשטח. אבל לא מספיק להדמות ולהיטמע במערכת, אלא יש לפרק את מנגנוני הכוח הדכאניים שלה, מתוך ההבנה שהקווירפוביה והגזענות משרתות אחת את השניה, ושעצם המודל לדרך החיים הסטרייטית הוא פגום – ולחרוג ממנו זו סיבה לגאווה גדולה.

נתראה ב-3.8 במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים.

תמר בן דוד היא פעילה פמיניסטית-קווירית ירושלמית, חברת הועד המנהל בבית הפתוח לגאווה ולסובלנות בירושלים.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf