הצעירות מעזה שנאבקות בעוני ובאבטלה דרך השיבה לחקלאות

"רצינו להחזיר את האדם הפלסטיני לאדמה. המון צעירים עוזבים את רצועת עזה או רוצים לעזוב, ויש לנו בין הידיים נכס שהוא האדמה". כך אומרת ע'ידאא קדיח, אחת משלוש צעירות מרצועת עזה שהחליטו להקים פרויקט חקלאי בניהול נשי כדי להיאבק באבטלה ובעוני.

קדיח, אסיל כאמל ונאדין רוכּ מכפר ח'וזאעה ליד חאן יונס סיימו את לימודיהן באוניברסיטאות של עזה ולא מצאו עבודה. זה ממש לא מפתיע לאור המצב הקשה ברצועה: 20 שנה של מצור קשה וסגר, ושיעור אבטלה של 49.1 אחוז, לפי הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה.

"סיימתי תואר ראשון במנהל עסקים והתמחיתי בראיית חשבון באוניברסיטה האסלאמית", מספרת קדיח. "אסיל סיימה תואר ראשון בחינוך מאוניברסיטת אלאקצא, ונאדין סיימה תואר בראיית חשבון מאוניברסיטת אלקודס הפתוחה".

מכיוון ששלושתן לא אהבו לשבת בבית, הן יצאו להתנדב. שם הן גם נפגשו. קדיח וכאמל חברות טובות כבר עשר שנים, את רוכּ הן פגשו במהלך ההתנדבות שלהן. "שלושתנו נשים עם אמביציה שרוצות להתקדם בחיים", אומרת קדיח. "היו לנו הרבה רעיונות: לפתוח חנות בגדים או לפתוח מקום שבו נבשל אוכל מסורתי או חנות שנמכור בה עבודת יד, אבל בכל פרויקט שחשבנו עליו, החסרונות שלו היו יותר גדולים מהיתרונות".

אדמה בזול ליד הגדר

באחד הימים, מתארת קדיח, הן ישבו בביתה של כאמל. "אבא שלה, שהוא בעצמו חקלאי, אמר לנו: 'למה שלא תעסקו בחקלאות?' אתן חזקות ואמיצות", נזכרת קדיח. "הרעיון נראה לנו. התלהבנו".

מה שקסם להם הוא שהן הבינו שהן יכולות לשכור אדמה חקלאית ולדחות את התשלום עד שיקטפו את התוצרת. "פנינו למהנדסים חקלאים ולאנשי מקצוע, התייעצנו איתם וכך הכל התחיל", אומרת קדיח.

הן חיפשו ומצאו שלושה דונם חקלאיים הנמצאים במרחק 550 מטר מגדר הגבול עם הקו הירוק. "בחרנו באדמה הזאת כי השכירות שלה זולה, מאה דולר לשנה, בגלל שהיא מרוחקת", מסבירה קדיח. "אם היינו בוחרות אדמה חקלאית יותר קרובה, היא היתה עולה לנו לפחות 300 דינר (כ-1,400 שקל)".

כדי לקנות ציוד, הן נזקקו לידיד שלהן. בעלי החנויות לא היו מוכנים לרשום חוב של על שם בחורות שהם לא מכירים, והידיד שלהן רשם את החוב על שמו. הן קנו צינורות וציוד נוסף ב-900 דולר בסך הכל, אבל שילמו מכיסן רק 300 שקל. השאר נשאר כחוב. הן לא קנו דשנים. "הירקות שלנו אורגניים, זו הכוונה", אומרת קדיח.

הציעו להן לגדל אפונה, והן החליטו לשתול גם חסה וצנונית. ב-20 באוקטובר בשנה שעברה הן זרעו. "זה תאריך שבחיים לא אשכח", נזכרת קדיח, "עבדנו כל יום משש בבוקר עד שש בערב". כעבור 100 ימים הן קטפו. חמישה קילו זרעים הניבו כמה טונות של יבול.

"בתקופה של הקטיף התארסתי, והארוס שלי עזר לנו וגם המשפחות והחברים", מספרת קדיח. "הופתענו לטובה מהאהבה, העידוד והעזרה שקיבלנו. כשהתקנו את מערכת ההשקיה, כל החקלאים באזור עזבו את האדמות שלהם, באו וחיברו את רשת ההשקיה בהתנדבות. אמרו לנו: אתן בנות, זו עבודה קשה שמצריכה ניסיון".

המלחמה והגזר

כדי למכור את הסחורה, הן פתחו עמוד פייסבוק בשם green girls, ושם וגם באינסטגרם פרסמו את האפונה שלהן במחיר שלושה שקל לקילו. "ההיענות הייתה חסרת תקדים", נזכרת קדיח, "אנשים הזמינו לא רק מחאן יונס אלא מהעיר עזה וגם מרפיח. חלק הגיעו בעצמם לאדמה שלנו וקטפו את האפונה שקנו. בכפר ח'וזאעה עשינו משלוחים אונליין באמצעות אופנים, אחד הקולגות שלנו הסתובב ומסר את האפונה לבתים".

לא הכל היה ורוד. לרוע מזלן, ירד בח'וזאעה גשם חזק מלווה בברד, תופעה נדירה באזור הזה. "רצנו לאדמה תחת מבול הגשם, ישבנו שם ובכינו", מספרת קדיח. "מצאנו שהיבול שלנו נשרף, כל העלים שחורים. לא ידענו את נפשנו. חשבנו שאף אחד לא ירצה אפונה שחורה ולא יפה. קטפנו את האפונה וישבנו בבית שלי שנמצא ליד האדמה, פירקנו את האפונה ומכרנו אותה מוכנה לבישול. אנשים הזמינו, וכך ניצלנו ביבול הראשון שלנו".

מהר מאוד השמועה עברה מפה לאוזן, ושלוש הצעירות הפכו להיות גיבורות מקומיות בזכות הסרטונים שפרסמו בפייסבוק ובאינסטגרם. אנשים התחילו לזהות אותן ברחוב. השמועה הגיעה לאוזני איחוד הוועדות החקלאיות בעזה, והוא פנה אליהן והציע לתת להן חמישה דונם באותו אזור ולגדל בהם גזר.

סרטון של גישה על הפרויקט של שלוש הצעירות. צילום: מוחמד אל עזאיזה

הצעירות ארגנו קבוצה של 20 צעירים וצעירות בוגרי אוניברסיטה מובטלים, ארבעה מהסטודנטים נכנסו איתן כשותפים, הוועדות סייעו להן עם מערכת ההשקיה, אבל 11 יום אחרי ששתלו את הגזר, פרצה המלחמה בסוף חודש מאי.

הצעירות לא הצליחו להגיע לאדמה, להשקות ולטפל בגזר בגלל הקרבה לגבול. אחרי סיום הקרבות, הן השקו את השטחים בכמויות גדולות של מים כדי להציל את היבול, ההוצאות שלהן גדלו, אבל הגזר שלהן יצא קטן.

לאחר שישראל פתחה את המעברים באופן חלקי מאוד אחרי הפסקת האש, נכנס לרצועה גזר ישראלי יותר גדול במחיר חצי שקל לקילו, והצעירות נאלצו למכור את הגזר שלהן ב-30 אגורות לקילו במקום שלושה שקלים כפי שתכננו. במקום חמישה טון יבול, הן הצליחו להגיע רק לשני טון. "רק המים עלה לנו יותר מ-2,000 שקלים", מספרת קדיח.

יצוין כי עד סוף יוני ישראל אסרה, בין היתר, הוצאת כל תוצרת מעזה למכירה בגדה המערבית ובישראל, מה שגרם להצפה של תוצרת חקלאית בשוק המקומי, למכירה במחירי הפסד, להשמדת גידולים ולנזקים כספיים גדולים לחקלאים ולסוחרים. כיום ייצוא מצומצם של תוצרת חקלאית מעזה מתאפשר לשיווק בגדה המערבית בלבד.

למרות המכשולים, הצעירות לא הרימו ידיים. הן שכרו טוקטוק ומכרו לסוחרים, שבתורם מכרו אותם בתור "הגזר של הבנות". אחרי שעונת האפונה והגזר הסתיימו, הן גידלו מלון, והוא עלה יפה ומכר טוב במחיר של שקל וחצי לקילו.

החלום: מכירות בגדה המערבית

הצעירות מגדלות ירקות בשטח פתוח. אין להן אמצעים כלכליים לחממות. עלות המים היא אחד המכשולים שעומדים בפניהן. ההגבלות הקשות על מעבר סחורות דרך הגדר עם ישראל מונעות, בין היתר, תיקון ושיפור של מערכות המים ברצועה. הדבר משליך על היכולת להשקות את האדמות. מדיניות ישראל במעברים הביאה בעבר להשמדת סחורה חקלאית ולקשיים אחרים, כפי שמתואר בעדכונים באתר עמותת "גישה".

לפי ארגון גישה, למרות הקלות מינוריות מהעת האחרונה, ישראל ממשיכה למנוע כניסה לרצועה של אלפי פריטים אשר נחוצים לתושבים, בהם חומרי גלם, פריטים וחלקי חילוף החיוניים לייצור בענפי כלכלה רבים ולתיקון תשתיות המים. בין היתר, ישראל גם מונעת כניסה של חומרי בניין הנחוצים לשיקום בנייני מגורים ומבנים אזרחיים שניזוקו מאוד או נהרסו כליל כתוצאה מהלחימה.

הודות לפרסום שלהן, שלוש הצעירות קיבלו הזמנות גם מהגדה המערבית, אבל לא הצליחו להעביר סחורה לשם. "קיבלנו הרבה הזמנות מהעיר עזה", מספרת קדיח. "אסיל פרסמה בפייסבוק שנגיע למחרת לעזה, שכרנו מונית, נעמדנו במקום מוּכָּר בעיר ואנשים הגיעו", אומרת קדיח.

קדיח וחברותיה חולמות בגדול. "החלום שלנו הוא להגדיל את האזורים הירוקים", היא אומרת, "ברגע שנגדיל את האזורים הירוקים, נצטרך עוד ידיים וככה נעסיק עוד בוגרי אוניברסיטה מובטלים. אנחנו צריכות עזרה. יש המון אמביציה של הצעירים, אבל אנחנו זקוקות לסיוע כלכלי ממשרד החקלאות או מארגונים בעולם.

"אנחנו חיות ברצועה הכלואה. זה מה שנמצא בין הידיים שלנו. זה ריאלי. אנחנו חולמות להפוך לחֶבְרה ולהתחיל לשווק לגדה ולעוד אזורים. הצלחנו להפיץ את תרבות האדמה והחקלאות. המון צעירים וצעירות הולכים בעקבותינו, פונים אלינו ומתייעצים. חלק גם החלו לגדל ירקות ואנחנו הלכנו ועזרנו להם, עודדנו אותם ליטול יוזמה.

"כרגע אנחנו מחכות שהחום ירד. כשנאסוף קצת כסף, הפרויקט הבא שלנו יהיה לגדל קישואים ואולי גם ברוקולי, כרוב אדום וקולרבי. אנחנו ממשיכות, והשמיים הם הגבול".