newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הציבור הפלסטיני הוא הכוח העולה שישנה את החברה הישראלית

הרוב היהודי אולי לא מוכן עדיין להתחיל להתייחס אל הפלסטינים הישראלים כשותפים שווים בניהול המדינה. אך כפי שהיה ניתן לראות בהפגנות נגד חוק הלאום, יהודים ליברלים רבים הגיעו להבנה שלא יוכלו לנצח את הימין הביביסטי ולשמור על אורח חייהם בלי הערבים

מאת:

"היום שבו האזרחים הערבים יבקשו את מלוא הזכויות האזרחיות שלהם", כתב פה ב"שיחה מקומית" אמיר פאח'ורי, "יהיה גם היום שבו מדינת היהודים תגיע לשיא המבוכה שלה". לפי פאח'ורי, קו מקשר עובר בין ההצלחה של הרשימה המשותפת בבחירות לבין ההפגנות המרשימות שאליהן יצאו עשרות אלפי פלסטינים בישראל במחאה על העלייה במעשי הרצח ואלימות: הם מבטאים תביעה הולכת וגוברת של האזרחים הפלסטינים לממש את האזרחות שלהם. השאלה היא אם בני ובנות הרוב היהודי מוכנים להשלים את חלקם בעסקה, ולהתחיל להתייחס אליהם כאל אזרחים במלוא מובן המלה – שותפים שווים בניהול המדינה.

התשובה לשאלה הזאת נראית שלילית. התגובה האלימה של השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, להפגנות נגד האלימות היא אינדיקציה ברורה לכיוון הזה. אילו ארדן היה מעלה על דעתו לרגע שהערבים-הפלסטינים בישראל הם אזרחים לכל דבר, אזרחים ללא תנאי, הוא לא היה מעלה על דעתו לתת ציונים ל"תרבות הערבית", ולקבוע שבסכסוכים ש"אצלנו", כלומר היהודים, נגמרים בתביעה משפטית, אצלם, אצל הערבים, "שולפים נשק".

אבל לא רק הימין, שבימיו של נתניהו בשלטון הפך את ההסתה נגד "הערבים" לכלי הפוליטי מספר אחד שלו, מגיב כך. בעוד הרשימה המשותפת מתמרקת לקראת המשא ומתן שהיא קיוותה לנהל עם כחול לבן על רשימת הדרישות שהציבה בתמורה להמלצה על בני גנץ כראש הממשלה, מפלגת הגנרלים התעלמה מההמלצה ההיסטורית כאילו היתה אוויר.

אפילו "תודה" לא טרחו להגיד שם, והמשיכו לדבר על ההשתוקקות שלהם להקים "ממשלת אחדות ליברלית".  ליברלית לגמרי, עד זה שמגיע לערבים. "אין שום הסכם", צייץ ח"כ יועז הנדל כדי להרגיע את תומכיו. "הם (הרשימה המשותפת; מ.ר) לא יהיו בממשלה בשום אופן. רשימה שמבטאת פגיעה בדו קיום. עם חברי כנסת שחלקם לא היו צריכים להגיע לכנסת ישראל". אביגדור ליברמן, הגיבור החדש של רבים מדי בשמאל-מרכז, הבהיר, למי שהיה ספק, שלא יישב בממשלה עם הרשימה המשותפת "גם ביקום מקביל".

מפלגת הגנרלים התעלמה מההמלצה ההיסטורית כאילו היתה אוויר. אשכנזי, יעלון, גנץ ולפיד בפתיחת מערכת הבחירות של "כחול לבן" (צילום: גיל יערי / פלאש 90)

זה כמובן לא צריך להפתיע. מאז הקמתה, ישראל היתה תמיד בנויה על העיקרון של עליונות יהודית, לא משנה איך קראו למפלגה שעמדה בראשות הממשלה – מפא"י, עבודה, ליכוד או קדימה. היו ממשלות או מפלגות או אישים שהיו מוכנים להעניק לאזרחים הפלסטינים יותר שוויון אזרחי ונהגו בהם יותר כבוד. יצחק רבין אפילו בנה עליהם את הקואליציה שלו. אבל גם בממשלה שלו היה ברור מי מקבל את ההחלטות: היהודים, כמובן.

הסירוב הזה לראות בפלסטינים בישראל אזרחים שווים במלוא מובן המלה קיים לא רק ברמה הארצית. הוא קיים ברמה המקומית ובכל המוסדות בישראל, הרשמיים והלא-רשמיים. שולי דיכטר, לשעבר המנכ"ל של "יד ביד", מדמה את הסירוב הזה ל"שריון קשקשים". הוא רב-שכבתי, מתוחכם ויעשה הכול כדי שלא ייפגע "קודש הקודשים": העליונות וההגמוניה היהודית. אפילו אצל רוב רובם של היהודים שרואים את עצמם ליברלים, מתחת לשכבות הנאורות, האזרחות והשוויון תימצא תמיד השכבה הזו. בעיריית תל אביב הליברלית, הוא מספר, עשו לדוגמה את הכל כדי שבית הספר ש"יד ביד" ביקשה להקים בעיר לא יהיה שוויוני.

כבר לא טובה שעושים לערבים

ובכל זאת, למרות ההתעלמות המופגנת של כחול לבן מהיד המושטת של איימן עודה וחבריו ברשימה המשותפת, אי אפשר להתעלם מכך שדברים קורים. עמיר פרץ, ראש מפלגת העבודה-גשר, הכריז במפורש שהרשימה המשותפת חייבת להיות מוזמנת לשולחן המשא ומתן להרכבת הממשלה.

האמירה הזאת משמעותית לא רק משום שלצידו עמדה אורלי לוי-אבקסיס, עד לפני שלוש שנים חברה במפלגתו של ליברמן, אלא גם על רקע ההצהרות של קודמיו בתפקיד במפלגה העבודה: מיצחק הרצוג שהזהיר את חברי מפלגתו שהם "נתפשים כאוהבי ערבים", ועד אבי גבאי שהצהיר שלא יישב עם הרשימה המשותפת, משום שאינו רואה "מה מחבר בינינו".   

לא רק מפלגת העבודה שינתה כיוון. אהוד ברק, שנבחר לראשות הממשלה ב-1999 הודות לקולות המצביעים הפלסטינים ובחר להתעלם בלי אלגנטיות מנציגיהם כשהרכיב את הממשלה, מציע עכשיו לגנץ להקים ממשלה עם המשותפת וליברמן, או לחלופין להקים ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת.

לפני הבחירות בספטמבר, התחילו לדבר במרצ על הפיכתה למפלגה יהודית-ערבית עם שני יושבי ראש, יהודי(ה) וערבי(ה). הקול הזה אולי קצת נבלע מרגע שמרצ הצטרפה למחנה הדמוקרטי, אבל הוא בוודאי לא נעלם. אפילו כחול לבן אינה מקשה אחת. מאחורי הקלעים, כך מספרים, מתקיימים מגעים ערים בינם ובין הרשימה המשותפת. בני גנץ הרי הוא זה שהזמין את עודה לנאום בעצרת שאירגנה כחול לבן במחאה על המתקפה של נתניהו על שלטון החוק, והשמיים לא נפלו.

קו פרשת המים, כך נדמה, הוא חוק הלאום. עשרות אלפי היהודים שהגיעו להפגנה נגד חוק הלאום בתל אביב הגיעו לא רק מתוך התקוממות מוסרית על עוול שנעשה לאזרחים הפלסטינים בישראל. רבים מהם גם הגיעו להבנה שאם הם רוצים לשמור על אורח חייהם, לשמור את מה שהם רואים כדמוקרטיה הישראלית, הם פשוט לא יכולים לעשות את זה בלי הערבים.

קו פרשת המים. חברי הכנסת איימן עודה, עאידה תומא-סלימאן, מוסי רז ומיכל רוזין בהפגנה נגד חוק הלאום (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הציבור הליברלי הזה, או לפחות חלקים ממנו, הגיע למסקנה שהוא לא יכול לנצח את הימין הביביסטי לבדו, שהמאבק נגד הימין כבר לא יכול להישאר עניין פנים יהודי. הם חייבים את הערבים כדי להתמודד מול הימין. זו כבר לא היתה טובה שהם עושים לערבים, זה הפך לאינטרס.

הבחירות באפריל, שבהן המצביעים הפלסטינים הצילו את מרצ מפני הכחדה, ועוד יותר מכך הבחירות בספטמבר – רק חיזקו את המגמה הזאת. בראיון של עודה ל"ידיעות אחרונות" לפני הבחירות, שבו הביע את נכונותו לשבת בקואליציה, הוא אותת לאותו ציבור ליברלי יהודי שאם הערבים-פלסטינים יקבלו אזרחות מלאה בישראל, הם יוכלו להיות שותפים מלאים במחנה שיפיל את הימין. ההחלטה המפתיעה להמליץ על גנץ הפכה את האיתות הזה לסחורה פוליטית ממשית. ההפגנות נגד האלימות, שביסודן עומדת הדרישה הפשוטה לאזרחות מלאה, הולכות באותו כיוון.

עודה אותת לציבור הליברלי היהודי שאם הערבים-פלסטינים יקבלו אזרחות מלאה, הם יוכלו להיות שותפים מלאים במחנה שיפיל את הימין. ההחלטה המפתיעה להמליץ על גנץ הפכה את האיתות הזה לסחורה פוליטית ממשית

השמאל הציוני, אולי דווקא בגלל חולשתו, כבר מוכן לוותר על חלק ממורשת העבר של העליונות היהודית שהחזיק בה, לפחות ברמת השוויון האזרחי. המרכז הפוליטי, "המרכז הלאומני" כפי שנהג לכנות אותו חיים ברעם, עוד לא שם. אבל המהלך של עודה ושל חלקים ברשימה המשותפת כבר משפיע. אפשר לראות את זה באופן שבו תקשורת המיינסטרים כיסתה את ההמלצה על גנץ או את ההפגנות נגד האלימות. התביעות של הציבור הערבי-פלסטיני כבר לא נתפשות כמשהו שאפשר להתעלם ממנו במקרה הרע, או לראות בהן התרסה במקרה הטוב. הן נמצאות על השולחן, הופכות לחלק לגיטימי מהשיח הפוליטי.

על רקע ההיסטוריה של ההגמוניה היהודית שליוותה את ישראל מרגע הולדתה, אפשר להבין את הרתיעה של המרכז-שמאל, שלא לדבר על הימין, מפני אזרחות שווה לאזרחים הפלסטינים. הרוב היהודי מבין, במודע או שלא במודע, שאזרחות שווה תדרוש בסופו של דבר גם חוזה לאומי חדש בתוך ישראל בין המיעוט הפלסטיני לרוב היהודי (וגם בין יהודים ופלסטינים בכל המרחב בין הירדן לים, אבל זה לא המקום להרחיב), והשינוי הזה לא יכול שלא להפחיד.

אבל דבר אחד ברור: במחנה שמשתרע בין כחול לבן למשותפת, הציבור הפלסטיני הוא היום הכוח הפוליטי העולה, התוסס, המתחדש, התובע תביעות גם מעצמו אבל גם מהחברה הישראלית כולה, ולכן גם משנה ומעצב אותה. אם הם יצביעו בשיעור דומה לציבור הכלל-ישראלי, הם יכולים להתקרב ל-20 מנדטים. אם יצביעו בשיעור דומה לחרדים, הם יכולים לחצות את הסף הזה. מהעוצמה הזאת איש לא יוכל להתעלם – לטוב אבל גם לרע. הסוף הטוב לא כתוב מראש, אבל הוא בהחלט בגדר אפשרות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf