הצועני

ולמי יכולנו לכתוב בשעה שכל קרובינו היו כמונו אסירים בלָאגֶר כלשהו, או מתים, או הסתתרו פה־ושם בכל פינות אירופה, מפחד שגורלם יהיה כגורלנו? מחנה אושוויץ, צולם ב-2008 (צילום: federwild CC BY SA 2.0)

על דלת הצריף היתה מודבקת הודעה, וכולם הצטופפו לקרוא אותה: היא היתה כתובה בגרמנית ובפולנית, ואסיר צרפתי, דחוק בין ההמון לבין קיר־העץ, עמל לתרגם אותה ולפרש אותה. ההודעה אמרה כי באופן יוצא־מן־הכלל ניתנת רשות לכל האסירים לכתוב לקרוביהם, תחת תנאים שפורטו בדייקנות, בהתאם לנוהג הגרמני. יהיה אפשר לכתוב רק על טפסים שהקאפּוֹ של כל צריף יחלק, טופס אחד לכל אסיר. השפה היחידה המותרת היא גרמנית. הנמענים המותרים היחידים הם אלה שהתגוררו בגרמניה, או באזורים הכבושים, או במדינות בעלות־ברית כמו איטליה. אסור לבקש משלוח של חבילות מזון, אבל מותר להודות על החבילות שכבר התקבלו. בנקודה זו קרא הצרפתי בכל גרונו: "הממזרים, איכס!" וחדל לקרוא.

המהומה והצפיפות גברו, ונשמעו חילופי דעות מבולבלים, בשפות שונות. מי קיבל אי־פעם חבילה באופן רשמי, או אפילו רק מכתב? וחוץ מזה, מי הכיר את כתובתנו, גם אם נניח כי "ק.צ. אַוּשוויץ" זו כתובת? ולמי יכולנו לכתוב בשעה שכל קרובינו היו כמונו אסירים בלָאגֶר כלשהו, או מתים, או הסתתרו פה־ושם בכל פינות אירופה, מפחד שגורלם יהיה כגורלנו? היה ברור שכל העניין הוא תרמית, שמכתבי התודה עם חותמת הדואר מאַוּשוויץ יוצגו בפני משלחת הצלב האדום, ובפני מי־יודע־איזה רשויות ניטרליות, כדי להוכיח שהיחס ליהודים באַוּשוויץ לא כל־כך רע בסך־הכל, שכן קיבלו חבילות מהבית. שקר גס.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

התגבשו שלוש קבוצות: לא לכתוב כלל; לכתוב בלי להודות; לכתוב ולהודות. תומכי ההצעה האחרונה (מעטים, למען האמת) טענו כי סביר שמנסים להונות את הצלב האדום אבל לא בטוח, וכי קיימת אפשרות, גם אם קלושה, שהמכתבים יגיעו ליעדם, והבעת התודה תתפרש כהזמנה לשלוח חבילות. אני החלטתי לכתוב בלי להודות, ולמַעֵן את המכתב לחברים נוצרים שאיכשהו ימצאו את משפחתי. שאלתי בדל עיפרון, השגתי את הטופס, והתיישבתי לעבוד. תחילה כתבתי טיוטה על קֶרע של שק־מלט, מאותו נייר שנשאתי על החזה (באופן לא־לגאלי) כדי להתגונן מהרוח, אחר־כך התחלתי להעתיק את המכתב לטופס, אבל אחזה בי תחושת מיאוס. בפעם הראשונה מאז המאסר שלי חשתי קשר ומגע (גם אם מדומים) עם משפחתי, ולכן הייתי זקוק לבדידות, אבל הבדידות בלָאגֶר היתה יקרת־המציאות ונדירה יותר מהלחם.

היתה לי תחושה מעיקה שמישהו מתבונן בי. הסתובבתי: זה היה רעי החדש לדרגש. הוא הביט בי בשלווה בשעה שכתבתי, במבט התמים אך הפרובוקטיבי של ילדים שאינם יודעים את צניעות המבט. הוא הגיע לפני שבועות אחדים עם משלוח של הונגרים וסלובאקים; הוא היה צעיר מאוד, רזה ושחום, ואני לא ידעתי דבר על־אודותיו, אפילו לא את שמו, כי עבד בקבוצת עבודה אחרת, וחזר לישון על הדרגש רק עם הכרזת עוצר־הלילה.

רגש ה"רעוּת" היה נדיר מאוד בינינו: הוא חל רק על בני אותה ארץ, אך גם כלפיהם נפגם בשל תנאי החיים המינימליים. כלפי החדשים הוא כלל לא היה קיים, או היה בעצם שלילי: מבחינה זו ומבחינות רבות אחרות ירדנו לשפל המדרגה והתקשחנו, ובחבר "החדש" נטינו לראות זר, ברברי מגושם ומעיק, שגזל מאיתנו מרחב, זמן ולחם, לא הכיר את החוקים האילמים אך המוצקים של החיים־יחד וההישרדות, ובנוסף לכך התלונן; והתלונן לחינם, באופן מרגיז ומגוחך, רק מפני שכמה ימים קודם היה עדיין בביתו, או לכל הפחות מחוץ לגדר התיל. לחדש היתה רק מעלה אחת: הוא הביא חדשות טריות מהעולם, כי קרא עיתונים ושמע רדיו, אולי אפילו את הרדיו של בעלות־הברית; אבל אם אלה היו חדשות רעות, למשל, שהמלחמה לא תסתיים תוך שבועיים, כי אז אין הוא אלא מטרד שיש להתרחק ממנו, או לשים ללעג את בורותו, או להפוך אותו לקורבן של מהתלות אכזריות.

אבל אותו חדש, שעמד מאחורי גבי, עורר בי רגש חמלה עמום, אפילו שבלש אחרי. הוא נראה חסר־אונים ומבולבל, זקוק לעזרה כמו ילד; אין ספק שלא הבין את חשיבות הבחירה שבחרנו, אם לכתוב ומה לכתוב, ולא חש לא מתח ולא חשדנות. הפניתי לו את גבי וחידשתי את מלאכתי, שלא היתה קלה. היה עלי לשקול כל מלה, כדי למסור את מרב המידע לנמען הלא־אפשרי, ובו־בזמן לא לעורר את חשדו של הצנזור האפשרי. העובדה שנאלצתי לכתוב בגרמנית הגבירה את הקושי: את השפה הגרמנית למדתי בלָאגֶר, ומבלי שאשער היא שיקפה את העגה הגסה והדלה של המחנה. הייתי בּוּר לגבי מונחים רבים, בעיקר מונחים שהיו נחוצים להבעת רגשות. חשתי חסר־ישע, כאילו עלי לחרות את המכתב על אבן.

שכני המתין באורך־רוח עד שאסיים, ואז אמר לי דבר־מה בשפה שלא הבנתי. שאלתי אותו בגרמנית מה רצונו, והוא הראה לי את הטופס הריק שלו, והצביע על שלי, המכוסה במלים: בקיצור, הוא ביקש ממני שאכתוב בשבילו. מן־סתם הבין שאני איטלקי, וכדי להיטיב להבהיר את בקשתו, פנה אלי במלים קטועות, בשפה מתומצתת, שהיתה למעשה יותר ספרדית מאשר איטלקית. לא רק שלא ידע לכתוב בגרמנית, הוא לא ידע לכתוב כלל. הוא היה צועני, נולד בספרד, ואחר־כך נדד בגרמניה, באוסטריה ובבלקנים, ולבסוף נפל ברשת הנאצית בהונגריה. הוא הציג את עצמו בנימוס: גְרִיגוֹ, קראו לו גְרִיגוֹ, היה בן תשע־עשרה, והוא ביקש ממני לכתוב לארוסתו. הוא יפצה אותי. במה? במתנה, אמר בלי לפרט. ביקשתי ממנו לחם: מחצית המנה נראתה לי מחיר הוגן. היום אני בוש מעט בבקשתי זו, אבל עלי להזכיר לקוראים (ולי־עצמי), כי כללי ההתנהגות באַוּשוויץ היו שונים מאלה שלנו, וחוץ מזה, גְרִיגוֹ, מפני שהגיע רק לפני זמן קצר, היה רעב פחות ממני.

הוא הסכים. הושטתי את ידי לעבר הטופס שלו, אבל הוא הסיג אותו והגיש לי במקומו פיסת נייר אחרת: זה מכתב חשוב, עדיף לכתוב טיוטה. הוא התחיל להכתיב לי את כתובת הנערה. מן־הסתם גילה בעיני שמץ סקרנות, או אולי קנאה, משום ששלף מחזהו תצלום והציג לי אותו בגאווה: היא היתה כמעט ילדה, עם עיניים צוחקות, וחתול לבן עומד לצידה. כבודו של הצועני עלה בעיני, לא קל להיכנס ללָאגֶר ולהסתיר תצלום. גְרִיגוֹ, כאילו ראה צורך להצטדק, הסביר כי לא הוא בחר בה, אלא אביו. היא היתה ארוסה רשמית, לא סתם נערה שנחטפה.

המכתב שהכתיב לי היה מכתב מסובך, שכרך ענייני אהבה עם פרטים ביתיים. היו בו שאלות שמובנן נעלם ממני, וידיעות על הלָאגֶר, שהמלצתי לגְרִיגוֹ להשמיט, מאחר שהיו מסוכנות מדי. גְרִיגוֹ התעקש על נקודה אחת: הוא ביקש להודיע לנערה כי ישלח לה "מוּנְיֶקָה".

מוּנְיֶקָה? כן, בובה, הסביר לי גְרִיגוֹ כמיטב יכולתו. הבקשה הביכה אותי משני טעמים: משום שלא ידעתי איך אומרים "בובה" בגרמנית, ומשום שנשגב מבינתי על שום מה, וכיצד, רצה או נאלץ גְרִיגוֹ לקחת על עצמו מבצע מסוכן וחסר־היגיון כזה. הרגשתי חובה לומר לו את הדברים האלה: ניסיוני היה רב מניסיונו, וסברתי שמצבי ככתבן מטיל עלי את החובה הזאת.

גְרִיגוֹ השיב לי בחיוך מרגיע, חיוך של "חדש", אבל לא הסביר הרבה, איני יודע אם בשל חוסר־יכולת, או בשל המחסום הלשוני, או מתוך כוונה. הוא אמר לי שאת הבובה הוא חייב לשלוח בכל תנאי. שאין שום בעיה להשיג את הבובה: הוא יבנה אותה בו־במקום, והוא הראה לי אולר קפיצי נאה; לא, אותו גְרִיגוֹ לא היה חסר־תושייה כלל וכלל, ושוב נאלצתי להעריץ אותו. היה עליו להיות זהיר עד מאוד בכניסה ללָאגֶר, שאז לוקחים ממך כל מה שעליך, כולל הממחטה והשיער. ייתכן שלא הבין זאת, אבל סכין כמו זו היתה שווה חמש מנות לחם לכל הפחות.

הוא ביקש שאראה לו היכן נמצא עץ שאפשר לגזום ממנו ענף, כיוון שעדיף לעשות את הבובה מ"מאדֶרָה וִיוָה", מעץ חי. ניסיתי שוב להניא אותו מכך, והשתמשתי בנימוקיו שלו: עצים לא היו בנמצא, וחוץ מזה, אם ישלח לנערה בובה עשויה מעץ מאַוּשוויץ, האם אין פירוש הדבר שהוא מזמין אותה לכאן? אבל גְרִיגוֹ הגביה גבה בארשת מסתורית, נגע באפו באצבע המורה, ואמר לי שאם בכלל, יקרה ההיפך: הבובה תיקח אותו החוצה, הנערה יודעת מה לעשות.

כשגמרתי את המכתב הוציא גְרִיגוֹ מנת לחם והושיט לי אותה ואת האולר. הנוהג, למעשה חוק בלתי־כתוב, היה כי בכל התשלומים על בסיס לחם בּוֹצֵע אחד האסירים את הלחם והאחר בוחר, שכן בדרך זו משתדל הבּוֹצֵע לבצוע מנות שוות ככל האפשר. הופתעתי לראות שגְרִיגוֹ כבר מכיר את החוק, אבל אחר־כך עלה בדעתי שייתכן כי חוק זה קיים גם מחוץ ללָאגֶר, בעולם הבלתי־מוכר לי, שממנו הגיע גְרִיגוֹ. בצעתי את הלחם, והוא שיבח אותי באבירות: הוא הפסיד מכך ששתי המנות היו זהות, אבל אני בצעתי כהלכה, אין מה להגיד.

הוא הודה לי, ומאז לא ראיתי אותו יותר אף־פעם. אין צורך להוסיף כי אף־אחד מהמכתבים שכתבנו באותו יום לא הגיע אי־פעם ליעדו.

מתוך: 'לילית ואחרים', הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, אפריל 2022. מאיטלקית: מירון רפופורט