newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הפרח ש(כמעט) סיכן את מצעד הדגלים בירושלים

אנשי "תג מאיר" חילקו פרחים לתושבים הפלסטינים, חברי "ירושלים לא שותקת לגזענות" הפגינו בכיכר ספרא, בשער שכם פרשים דהרו אחרי ילדים, ורק שוטרת אחת היתה מוטרדת מאוד משושנה שאחזה בידה נערה צעירה

מאת:

הרבה תכונה היתה אתמול בשמאל הירושלמי לקראת מצעד הדגלים של הימין: חברי "תג מאיר" תכננו חלוקת פרחים לתושבי העיר הפלסטינים בעיר העתיקה, "ירושלים לא שותקת לגזענות" קבעו הפגנה בכיכר ספרא, והתארגנות נוספת נדברה להגיע עוד קודם לכן לשער שכם, מוקד חיכוך קבוע במצעדים האלה בין הצועדים והמשטרה לבין התושבים הפלסטינים.

עברתי קודם בשער שכם. המקום הזה זכור לי כמוקד אלים במיוחד משנים קודמות, כאשר פרשים חמושים על סוסים היו מבריחים אותנו בדהרה לתוך הקהל עמוק אל תוך רחוב סלאח א-דין בכל פעם שמישהו מהמתקהלים היה צועק "תכביר!" והקהל היה עונה ב"אללהו אכבר" המוני, כי להצהיר על גדולתו של אלוהים בערבית הוא הפרה חמורה של הסדר הציבורי בירושלים.

גם הפעם התפאורה עמדה במקומה: הפרשים על סוסיהם, הפלסטינים ברחבה של שער שכם ומשני עברי הכביש מחוצה לשער, הצלמים דרוכים עם המצלמות ביד, וכמה יהודים שהגיעו למקום בסולידריות עם התושבים, מנסים להבין מה הולך לקרות עכשיו.

> אסור לשתוק מול מצעד הדגלים הגזעני ביום ירושלים

מפגין נגד מצעד הדגלים נעצר על ידי שוטרים ליד שער שכם (יותם רונן / אקטיבסטילס)

מפגין נגד מצעד הדגלים נעצר על ידי שוטרים ליד שער שכם (יותם רונן / אקטיבסטילס)

וזה לא כל כך פשוט, להבין מה קורה בתוך הכאוס הזה. לא ברור מתי ומדוע מחליטים השוטרים לפזר פתאום את הקהל מתוך רחבת השער, לא ברור מתי הם מחליטים לרדוף בדהרה על סוסיהם אחרי קומץ ילדים שגילם לא עלה בשום אופן על 8-9 שנים, לא ברור מתי ולמה הם מחליטים לאסור על עמידה בצדו האחד של הכביש, ואחר כך בצדו האחר. התחושה היא שהם שם, ועל כן הם חייבים לעשות משהו כדי להצדיק את נוכחותם. ובתוך אלה מגיעות קבוצות הצועדים העליזים, שיכורים משמחה ונוטפים אדנותיות, נותנים את ההצגה הקטנה שלהם מול המצלמות, וממשיכים הלאה. והתושבים הפלסטינים מסתכלים עליהם מתוך המכלאות אליהן נדחקו ועושים את הדבר היחיד שהם יכולים לעשות, "אללהו אכבר", וכן, גם שירת "חייבר חייבר יא יהוד", בתקווה שמי שאמור להבין את המסר, יבין.

ובתוך הייאוש המר הזה שתי נשים אמיצות, האחת קשישה פלסטינית שהקפידה להיצמד לשוטרים עם דגל פלסטין קטן ביד, מניפה אותו מולם בהתרסה נחושה, וזהבה גרינפלד הנפלאה, שעמדה שם לאורך כל הזמן והזכירה לשוטרים בקול ובאומץ לב בלתי רגיל כמה אמיתות בסיסיות על מוסר, על צדק, ועל אנושיות.

> לקראת מצעד הדגלים: המשטרה פוגעת בפרנסת הסוחרים ברובע המוסלמי

קשישה פלסטינית שהקפידה להיצמד לשוטרים עם דגל פלסטין קטן ביד (אורלי נוי)

קשישה פלסטינית שהקפידה להיצמד לשוטרים עם דגל פלסטין קטן ביד (אורלי נוי)

משם המשכתי לכיוון כיכר ספרא, שם התקיימה הפגנת "ירושלים לא שותקת לגזענות" נגד צעדת הדגלים; הליכה שנמשכה יותר מן הנדרש כיוון שהדרך לכיכר צה"ל נחסמה בידי המשטרה. בדרך לתחנה המרכזית הפלסטינית עוד הייתי צריכה להיצמד מדי פעם בבהלה אל הקיר ולפנות דרך לסוסים הדוהרים בעקבות שניים-שלושה נערים נמלטים, מבוהלת מדי מכדי לשלוף מצלמה ולצלם.

כשהגעתי סוף סוף את הכיכר, המראה היה מהמם: עשרות אלפי צעירות וצעירים בחולצות לבנות מילאו את המרחב: מחובקים, רוקדים, שרים, וגם צובאים על המחסומים שתחמו את ההפגנה הקטנה שלנו על המדרגות האחוריות של מתחם כיכר ספרא.

הנעורים… הנעורים… הצעירים כמו נבראים מבויישים, אבל קיומם אוצר כוח וכישרון בלתי רגילים, שעלולים להופכם במהירות נדירה ליצורים הכי נבזיים על פני האדמה. יצורים שלאורך ההיסטוריה לא בחלו בשום מעשה ובשום פשע. אולי בהסתמך על היכולת הזאת מטילים עליהם תמיד לבצע את הפשעים הכי נתעבים בהיסטוריה, משימה שהצעירים הוכיחו שוב ושוב שהם מצטיינים בה.
איזה תפקיד! אבל… מה איתנו? אנחנו, שבמודע או שלא במודע שולחים את החימר הרך הזה לרחובות כך שייפול כחומר ביד היוצר בידי סוחרי הרשע, ומחכים שאותו חימר שנחטף מאיתנו יחזור בצורת חרב שתאיים על צווארינו?

המילים האלה של הסופר האיראני מחמוד דולת-אבאדי הדהדו לי בראש כשראיתי את אלפי הנערים בחולצות הלבנות מקיפים את ברוך מרזל, ואחר כך נושאים אותו על כתפיהם בשירה. ורק דבר אחד לא הצלחתי להבין: למה הנוכחות שלנו שם, קומץ קטן ובטל בהשוואה אליהם, כל כך הטריפה עליהם את הדעת? הרי המלחמה הזו הוכרעה כבר מזמן, ההווה וגם העתיד שייכים למרזל ולגופשטיין, כיכר צה"ל מלאה בכם להתפקע, זה יום חגכם. למה לטרוח לעמוד מולנו ולבזבז עלינו שירים וסיסמאות?

ובעניין השירים והסיסמאות, הערה-עצמית לשמאל: אמנם הפסדנו במלחמה ובכל קרבותיה, אבל להתחרות במתנחלים בשירת "ירושלים של זהב" זה באמת להיכנע בלי סטייל. צריך להודות שאנחנו בבעיה פה: לפלסטינים הסיסמאות והשירים שלהם, אצל המתנחלים כל פסוק בתורה מולחן, ורק אנחנו נשארנו עם משהו-משהו-לא-לגזענות, שצועקת מישהי במגאפון וחוזרים אחריה רק השורה וחצי שמסביבה. והיה גם מפגין אחד שנופף בלהט בדגל ישראל, מחווה שהיתה מוזרה ואף מטרידה בעיני בהתחלה, אבל כשראיתי שזה הדבר היחיד שבאמת מוציא את הצד השני מהכלים, חשבתי שגם לנו מגיעות אולי השמחות-לאיד הקטנות והעצובות שלנו, מדי פעם. והעלו בי חיוך מר גם הנערות ששרו בחדווה "מוות לערבים", וכשנתקלו במבטו הנוזף של השוטר מיהרו לתקן ל"מוות למחבלים", באותה חדווה.

> אלימות משטרתית בצעדה נגד פינויי בתים בירושלים המזרחית

ירושלים לא שותקת לגזענות. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

ירושלים לא שותקת לגזענות. (קרן מנור/אקטיבסטילס)

מאחורי עמדו בתי הבכורה שלא ידעתי שתהיה שם בכלל, וחברה שלה שהחזיקה ביד שושנה אדומה ויפה, אולי רמז לפרחים שחילקו אנשי תג מאיר לתושבים הפלסטינים. ופתאום שוטרת אחת פילסה את דרכה אל הנערה עם הפרח בנחישות, קראה לה אליה ואמרה לה "את לא זורקת את הפרח הזה על אף אחד, את שומעת? את חוזרת איתו הביתה. ברור?"
וכך נערה אחת חזרה הביתה עם פרח שלא התכוונה לזרוק על איש, פרח אחד פחות עבודה למנקי הרחובות שיעבדו ודאי שעות נוספות כדי לנקות את ירושלים פעם נוספת מהטינופת שזרקו בה מבקרים שנשארו הרבה מעבר למה שהיה ראוי. מזעזע איך אורחים בירושלים אף פעם לא מבינים מתי הזמן לעזוב.

> ירושלים זקוקה לפיתרון מדיני, ולא להתערות מדומיינת של הפלסטינים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf