סדר יום חדש לישראל: הכוח ההרסני של "חוק הלאום" החדש

כותב אורח: מרזוק אלחלבי

חוק הלאום, בגרסה שאושרה בוועדת השרים לחקיקה, אינו שונה מהשיח היום-יומי בפוליטיקה הישראלית בשנים האחרונות. החוק מעגן בספר החוקים רעיונות ומאוויים, אידאולוגיה ומעשים של הכוחות הפוליטיים המנהיגים את ישראל מאז רצח רבין.

הצעת החוק בגרסתו "המעודנת" מבית מדרשו של ראש הממשלה, נושאת בחובה את רוח ההצעות הימניות הקיצוניות יותר שהועלו בפני וועדת השרים או במסדרונות הכנסת. גם ההצעות שבאו מכיוונים מתונים יותר (לדוגמת ההצעה של ח"כ בני בגין), שניסו להציל את עורה של הדמוקרטיה הישראלית "עם הכתמים" (על פי פרופ' בנימין נויברגר), נגררו אחרי הלך הרוח הימני ושיקפו יותר אותו מאשר את ישראל היהודית והדמוקרטית.

> מתי התבהמנו ככה?

החוק, גם אם הוא כזה שמעגן מצב פוליטי "דה פקטו", טומן בחובו סכנות לא מעטות לא רק לאותה דמוקרטיה צולעת מלכתחילה (הדמוקרטיה שלא העזה לעגן את ערך השוויון, שהוא עקרון בסיס בכל דמוקרטיה בחוק יסוד או בחוק רגיל. אם כי ערך זה זכה להגנה בסדרה של החלטות בג"ץ), אלא גם לגבי העתיד של המרחב בין הים לנהר.

פוטנציאל האלימות הלא מרוסנת שמכיל בתוכו החוק החדש

ניתן לראות בחוק כעיגון מובהק של משטר האפרטהייד הישראלי ויציאה מהארון של משטר זה שנחבא לו עד כה בין פלפולי הלשון העברית המתחדשת. אבל לא רק – הסכנה טמונה באווירה שהחוק יכול ליצור ולעודד. ההנחה שהצעת החוק שקרוב לוודאי שתאושר בכל הקריאות בכנסת, תעורר את התיאבון ושחוקים נלווים יבואו בחודשים הבאים בהתבסס על חוק רעיוני זה.

סביר להניח, למשל, שאחד החוקים הבאים ינסה לקבוע את גבולות ישראל עליה מדובר ב"חוק הלאום". על כל ישראל, שתהיה פחות או יותר בכל המרחב בין הים לנהר, יחול "חוק הלאום" החדש. מצב משפטי כזה יוביל למשטר אפרטהייד או ל"פשעים מוצדקים" נגד בני העם הפלסטיני – כגון טרנספר או עקירה, בלי שיהיה ביכולתו של בית המפשט העליון להושיע. המצב המשפטי הזה עשוי לבטל את עצמאותו של בית המשפט העליון ולהחליף את המצב הקיים שבו עדיין יש לבית המשפט יכולת לקיים ביקורת שיפוטית, ולו מוגבלת, על הרשות המבצעת ומעט על הרשות המחוקקת.

יש לציין שבחוק הנ"ל יש נסיגה ברורה מהמצב המשפטי שהתפתח במדינה ברוח מגילת העצמאות, המהפכה החוקתית והחלטות בג"ץ – בעיקר בעידן הנשיא אהרון ברק, שקיים איזון מה בין המדינה "היהודית" ל"דמוקרטית". החוק החדש מעגן את הפרת האיזון הזה לטובת הלאום היהודי, נותן עדיפות ברורה לבני לאום זה ומסרב בתוקף להכיר בנוכחות לאום אחר במרחב. משמעות זו איננה סטטית וסימבולית. ברגע שהממשלה מתחילה לתת לחוק משמעות מעשית, הוא יהפוך לכלי שלטוני שיצדיק כל סנקציה וכל אקט של דיכוי – גם אלים – נגד המתנגדים לחוק זה ולדומיו.

ההתפתחות הזו מפחידה לאור האקלים בו הדברים קורים, והכוונה לאקלים הבינלאומי המתאפיין בשתי תמורות מדאיגות: האחת, התחזקותו של הימין כחלק ממשבר הקפיטליזם. השנייה, הפניית הגב של המערכת הבינלאומית לאותן הסכמות, נורמות, הבנות ועקרונות בינלאומיים שהתפתחו לאור הפשעים של מלחמת העולם השנייה ובמהלכה.

> מהצהרת בלפור ועד לטקס הזיכרון המשותף – תעתוע הסימטריה בשירות המפעל הציוני

השתחררות העולם מכבלים וממנגנוני ויסות האלימות של המדינה כמונופול לשימוש בכוח, יכולה להוביל – כמו באזורים רבים – לאלימות לא מרוסנת גם במרחב שבין הים לנהר. מתן דרור וזכות קדימה לתחושות לאומיות ולאומניות ולאידאולוגיות ימניות עשוי להיות הורה אסון במקומותינו. תחושת העליונות הישראלית מלווה בפחד קיומי מפני כיליון הנובע מההיסטוריה היהודית הקרובה, ובגישות משיחיות טוטאליות, מה שעלול לגרום למצב הנפיץ בלאו הכי להפוך למסוכן לצד המוחלש, הפלסטיני, בכל המרחב שתחת הריבונות הישראלית – ואף מעבר לו.

הסכנה אם כך לא טמונה בעיקר, בנסיגה – לפי החוק – במעמדה החוקתי של השפה הערבית, ולא בהעדפה המובהקת של בני הרוב היהודי, אלא יותר בכיוונים שהחוק מסמן ומכשיר להם את הלבבות והידיים השלטוניות. הכיוון הנראה לעין הוא אפרטהייד מוצהר. בשתיים מקבוצות שעסקו בדיון אסטרטגי, הראשונה יהודית פלסטינית ושנייה פלסטינית, אחד התרחישים שנצפו כמתפתח מהמצב הקיים הוא תרחיש העמקת האפליה, ההדרה, הדיכוי עד כדי אפרטהייד ישראלי לתפארת האידאולוגיה הימנית השולטת בכיפה.

תרחיש כזה מקבל בחוק הלאום משמעות מעשית שיש בה משום יסודה של ישראל מחדש כריבון בכל המרחב בין הים לנהר, על כל המשתמע מזה. לא עוד "כיבוש", ו"שטחים מוחזקים" אלא החלת הריבונות הישראלי על כל המרחב – ויהי מה.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני. בין השאר הוא משפטן המתמחה וכותב בנושאים חוקתיים

> כן, השר בנט. אדבר עם תלמידיי על האיגרת שלך ועוד איך