הערים המעורבות: אבק שריפה שמצטבר כבר שנים

בימים האחרונים נשמעות קריאות חוזרות ונשנות של גורמים בימין, במרכז וגם בחלקים בשמאל שמנסים להסביר את אירועי האלימות האחרונים בכך ש"נחשף פרצופם האמיתי" של האזרחים הערבים בישראל, או בכך ש"הם" לא באמת מעוניינים ב"דו קיום". אלה אמירות פשטניות ומסוכנות.

נשמעות גם השוואות לאירועי אוקטובר 2000, כאילו מה שקורה היום הוא שיכפול של אותה מחאה שהסתיימה בתוצאות קשות יותר מכל מחאה לפניה בארץ. בעינינו יש קווי דמיון רבים בין אוקטובר 2000 למאי 2021, אך גם הבדלים שחשוב ללמוד מהם.

דווקא בימים אלה, חשוב לייצר הבנה מעמיקה יותר של האירועים, שתהווה קריאת כיוון למקבלי החלטות ולציבור הרחב, תמנע החרפה של האלימות, ותתווה דרך חדשה ליצירת חברה משותפת ושוויונית בין ערבים ליהודים בישראל. על הגורמים והטריגרים הישירים להתפרצות האירועים האלימים נכתב כבר רבות. האופן בו נוצר הניצוץ שהצית את הלהבות ידוע לכולם, אך יש חשיבות להבין גם איך נוצרו חביות אבק השריפה שהניצוץ הזה הצית.

האירועים של השבועות האחרונים, ממש כמו אלו באוקטובר 2000, התקיימו לאור ניסיונות של גורמי הנהגה וימין קיצוני בציבור היהודי להעמיק את הכיבוש ואת העליונות היהודית בשטחים הכבושים, ובעיקר במזרח ירושלים. הם מעידים שוב על כך שלא ניתן להפריד בין סוגיות של אפליה בתוך ישראל לבין היותם של האזרחים הערבים בישראל חלק מהעם הפלסטיני.

אבל חשוב לנסות להבין לא רק איך הגענו למצב שבו פורצת שוב מחאה אלא גם למה, בניגוד לאוקטובר 2000, מוקדי האלימות הכי קשים היו בערים מעורבות, ולמה, בשונה מאז, ראינו אלימות מאוד קשה בין אזרחים, ולא רק בין המשטרה לאזרחים.

התקציבים דילגו על הערים המעורבות

ועדת החקירה הממלכתית לחקר אירועי אוקטובר 2000 – ועדת אור – הצביעה על הפערים החומריים בין ערבים ליהודים וההזנחה והאפליה הממשלתית כלפי החברה הערבית, כאחת הסיבות המרכזיות לאירועים, וקבעה שעל המדינה מוטלת האחריות לתקן את האפליה בהקצאת המשאבים החומריים ולהביא לשוויון מלא בתחום זה.

20 שנה אחרי, הפערים בין הערבים ליהודים בישראל נשארו עצומים, על אף ההתקדמות בכיוון הנכון, שהתבטאה בשנים האחרונות בקבלת החלטה 922 "לפיתוח כלכלי באוכלוסיית המיעוטים". החלטה זו תיקנה חלק משמעותי ממנגנוני ההקצאה התקציביים ליישובים הערביים בתחומים הקשורים לתעסוקה בהתאם לשיעורם באוכלוסייה.

חשוב לציין שתוכנית 922 היתה רק צעד ראשון בדרך לשוויון חומרי. היא לא עסקה בכל התחומים, יישומה בינתיים הוא חלקי, וסגירת פערים של 70 שנה אורכת יותר מ-5-6 שנים. חשוב גם לציין גם שהיא יצאה לדרך רק 15 שנה אחרי אירועי אוקטובר. ועדיין, מדיניות זו כן הניעה התחלה של תהליך שיפור במצב התשתיות והשירותים ביישובים הערביים.

אך יש דבר מאוד משמעותי שלרוב לא שמים אליו לב בהחלטה 922: ההחלטה יצרה שינוי מדיניות משמעותי ביחס ליישובים הערביים, אך לא עסקה בכלל במצבן של השכונות הערביות בערים המעורבות.

בנוסף, ובמקביל לכך, במהלך שנים אלה המשיכו להתחזק מוסדות ההנהגה של החברה הערבית בישראל – המפלגות, שמשקלן וייצוגן בכנסת עלה בהתמדה וחבריהן הצליחו להגדיל את השפעתם על מוקדי הכוח וקבלת ההחלטות; וראשי הרשויות המקומיות, המאוגדים בוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות, שפעלו באופן אפקטיבי להשגת תקציבים גדולים מאי פעם לפיתוח כלכלי ואורבני, ויצרו ממשקי עבודה עמוקים עם הדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה.

אולם ההנהגה המוניציפלית של החברה הערבית ברשויות המקומיות המעורבות, אף שגם היא התחזקה בשנים אלה, נותרה מוחלשת ומפוצלת באופן יחסי, ולכן גם יכולתה לדרוש ולהשיג משאבים היא נמוכה יותר. לכן, בערים המעורבות נותרו הפערים בין ערבים ליהודים במישור החומרי גדולים וצורמים במיוחד. והנה לכם חבית חומר נפץ מספר 1.

מצוקת הדיור מחריפה

תחום הקרקעות נמצא בליבת הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובליבת המתחים ביחסים בין ערבים ליהודים בישראל, אבל בתחום זה נעשה ב-20 השנים האחרונות באופן כללי מעט מדי ובקצב אטי מדי מכדי לייצר פתרון לבעיה האקוטית.

ועדת אור הצביעה גם על האופן שבו טיפלה המדינה בתחום הקרקעות והדיור כסיבה לאירועים. היא מנתה את המחסור בתוכנית מתאר שהביאו להתגברות הבנייה ללא היתר בחברה הערבית, ועל הצורך להקצות את משאבי הקרקע באופן שוויוני ולפי עקרונות של צדק חלוקתי. הוועדה אף ציינה שנושא זה "מעורר הדים מצטברים של מאבקים בני מאה שנה ויותר" וש"קשה להתעלם מהממד הרגשי העז הנלווה לסוגיה זו".

למרות הקושי הכללי שתחום הקרקעות מעלה והיעדר הטיפול בו ברמה הכללית, בערים המעורבות המצב חמור במיוחד. ביישובים הערביים הוקצו בשנים האחרונות תקציבים גדולים יחסית לתחום התכנון והבנייה, הושלמו תוכניות המתאר כמעט לכל היישובים (אף שברבים מהיישובים עדיין אין די תוכניות מפורטות המאפשרות להוציא היתרי בנייה), בחלק מהמקרים תוך הרחבת הקווים הכחולים ותחומי השיפוט באופן שפותח פתח להסדרה של בנייה קיימת ללא היתר, מה שייצר אופק מסויים לזוגות צעירים.

ההשפעה של תהליכים אלה עדיין קטנה וחלקית מאוד על חיי היומיום של האזרחים, אך המצב בערים המעורבו, שונה משמעותית לרעה. לערים המעורבות לא הוקצו תקציבים משמעותיים לפתרון המצוקה החמורה בתחום זה בשכונות הערביות. לא רק שהמצב לא השתפר, אלא שהתחולל תהליך שאף הפך אותו לגרוע יותר.

בשנים האחרונות, בחסות ובתקצוב המדינה וחלק מעיריות הערים המעורבות, החלו להתיישב בשכונות מוחלשות בערים המעורבות שחלק ניכר מאוכלוסייתן ערבית, גרעינים תורניים. גרעינים אלה מייצרים תהליך של ג'נטריפיקציה (העלאת ערך הקרקע ודחיקת אוכלוסיות עניות מהמרחב) שיש לו סממנים לאומיים מובהקים.

תהליך זה חובר לתהליכי ג'נטריפיקציה בעלי אופי ומניעים נדל"ניים ועסקיים יותר, שמתרחשים בחלק משכונות אלה, בעיקר במרכז הארץ. בערים המעורבות, רבים מהתושבים הערבים הם צאצאים של אלו שנושלו מבתיהם ב-1948 והועברו בכפייה לבתים שבהם הם חיים עכשיו, השייכים לפלסטינים אחרים שגורשו או ברחו ב-1948.

המדינה לא העניקה להם בעלות על הבתים שבהם שוכנו ובמקום, הבתים מנוהלים על ידי עמידר, והם לא זכאיים למעמד דיירים מוגנים – מכיוון שמעמד זה הוענק רק לדור שני ללא אפשרות הורשה. הם אינם יכולים לקנות את הבתים שבהם הם חיים, וחברות ממשלתיות וציבוריות כמו עמידר מוכרות אותם במקום לישיבות.

התוצאה היא במקרים רבים דחיקה של אוכלוסייה ערבית משכונות אלה, וכניסה של אוכלוסייה יהודית חזקה באופן משמעותי שמנכסת לעצמה, בחסות הממשלה והעיריות, את המשאבים של המרחב הערבי בערים המעורבות. והנה לכם חבית חומר נפץ מספר 2.

במהלך האירועים האחרונים, המצב החמיר עוד יותר: לחלק מהערים המעורבות הוזרמו אוטובוסים שבהם אזרחים יהודים חמושים, ברובם תושבי השטחים הכבושים, שבאו לכאורה "להגן על אחיהם". במדינה מתוקנת, מיליציות אזרחיות חמושות לא יכולות להשליט לכאורה סדר בזירה של חיכוכים ועימותים בין אוכלוסיות אזרחיות. זהו תפקידה של המשטרה. בפועל, ברור שכניסתן של קבוצות אלה הגבירה את האלימות של יהודים כלפי ערבים ושל ערבים כלפי יהודים בערים אלה.

היעדר הכרה בזהות, בתרבות ובלאומיות

כבר לפני 20 שנה קבעה ועדת אור שאחת הסיבות המרכזיות שהובילו לאירועי אוקטובר 2000 היתה היעדר הכרה מצד המדינה בזהות, בתרבות ובשפה של האזרחים הערבים – בזכויותיהם הקולקטיביות והלא חומריות.

בתחום זה, המדינה פעלה ב-20 השנים האחרונות באופן הפוך לחלוטין מהמלצות ועדת אור, ועשתה זאת באופן אחיד כלפי כלל החברה הערבית. לא רק שלא בוצעו מהלכים של הכרה או הכלה של סממני תרבות וזהות קולקטיביים של החברה הערבית, אלא שחוקקו שורה של חוקים שפגעו באופן משמעותי בהיבטים אלה.

הבולטים בין חוקים אלה הם חוק הלאום, שביטל את מעמדה הרשמי של השפה הערבית, ויצר מצב חוקתי של עליונות השפה העברית על פני השפה הערבית; וחוק הנכבה, שאפשר שלילה של מימון ממשלתי וציבורי ממוסדות תרבות המציינים את הנכבה.

במקביל, ככל שהופנו יותר משאבים חומריים לחברה הערבית וככל שגברה השתלבותם של האזרחים הערבים בכלכלה, כך גברה התביעה הציבורית כלפיהם לוותר על זהותם הפלסטינית, וגברה חוסר הסבלנות והדה-לגיטימציה הציבורית כלפי סמלים ומאפיינים קולקטיביים ולאומיים כגון שפה ותרבות ערבית, הזדהות עם דגל פלסטין ועוד. את המגמה הזאת הובילו באופן ישיר שרי ממשלה בכירים, ובראשם ראש הממשלה ב-12 השנים האחרונות, בנימין נתניהו, וכן אנשי תקשורת בולטים ואנשי ציבור רבים.

חשוב לציין כי ניסיונות אלה של הממשלה לפגוע בעוצמת ההזדהות הלאומית הפלסטינית בקרב הערבים אזרחי ישראל ככלל לא יצרו פיחות במעמדם של סמלים וזהויות לאומיות בקרב החברה הערבית, אלא בעיקר העמיקו גילויים של חוסר סבלנות ולעתים אלימות בקרב הציבור היהודי כלפי סמלים וסממנים אלה. וזה התהליך שייצר את חבית הנפץ מספר 3, שבשונה משני התהליכים הקודמים, השפיע על עוצמת ההתלקחות בכל רחבי הארץ, ולא רק בערים המעורבות.

העוצמה הגבוהה וההרסנית של האירועים האחרונים מלמדת על כך, שלמרות הקולות שמנסים להפחית מהבהילות לייצר פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולסיימו בהסדר מדיני ובדרכי שלום, הרי שהכיבוש הישראלי היה ונותר מנוע הבעירה הגדול שמאיים להצית שוב ושוב את האזור.

כל עוד ימשך הכיבוש, וימשכו הניסיונות לבסס עליונות יהודית בשטחים הכבושים וגם בתוך ישראל, לא תתאפשר חברה משותפת ערבית-יהודית בת קיימא. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נקודת השבר הגדולה של הארץ הזו ושני העמים שחיים בה, ורק חתירה לסיימו בדרכי שלום תוכל להביא לקיום בביטחון ובשגשוג ארוך טווח של כולנו.

לצד זאת, הניתוח שהצגנו כאן מלמד שניסיונות לייצר נתק בין הזהות האזרחית של הערבים אזרחי ישראל לבין זהותם הלאומית הפלסטינית רק מעצימים את ההרס והחורבן בין יהודים לערבים גם בתוך גבולות ישראל, בעיתות שבהן הסכסוך מתלקח.

רק הכרה בכך שאנחנו – יהודים וערבים בתוך ישראל – חיים בשותפות אזרחית, אך בצלו ותחת השפעתו של סכסוך לאומי, תוך שאיפה ופעולה לסיימו, הכרה בזהויות השונות שלנו, ועבודה אינטנסיבית להשגת שוויון מלא בכל הרמות וכל התחומים, תאפשר המשך קיום משותף בארץ הזו, ואף תתרום לסיום הסכסוך ברמה הלאומית.

אמג'ד שביטה ועופר דגן הם מנכ"לים שותפים של עמותת סיכוי, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים בישראל