העיתונאי שובת הרעב עומד למות והוא אפילו לא יודע למה

הפוסט נכתב יחד עם נעם רותם

הדיון שהתנהל אמש בבג"ץ בעתירתו של העיתונאי העצור מנהלית מחמד אלקיק מעל ל-80 יום לאחר שפתח בשביתת רעב היה טכני וקר. בסיומו החליט הרכב של שלושה שופטי בג"ץ כי הם מוכנים לכך שאסיר ימות. מדוע הוא בר מוות? אלקיק עצמו לא יודע. המעצר שלו הוא מנהלי, כך שהראיות והאישומים נגדו לא הוצגו בפניו או בפני עורכי דינו מעולם. שוכב לו אדם בבית חולים. חלוש וגווע, סובל מכאבים קשים, על סף מוות, קשה להבין איך הוא בכלל עוד שורד, ובית המשפט אפילו לא מוכן להגיד לו למה הוא הולך למות. מדוע הוא מוכן לתת ידו לגזר דין מוות שכזה.

העתירה של אלקיק, המאושפז בבית החולים "העמק" בעפולה, שנדחתה אתמול בבג"ץ  דרשה לאפשר לו לעבור לבית חולים ברמאללה, שם, לאחר שיהיה אדם חופשי ממעצר מנהלי, יפסיק את שביתתו. אלקיק מסרב לאכול, לקבל טיפול רפואי או לעבור בדיקות רפואיות מזה 84 ימים במחאה על מעצרו המנהלי.

שופטי בג"ץ החליטו לדחות את העתירה ולהתיר על כנו את הצו המנהלי ה"מושהה" עליו החליטו לפני מספר שבועות.  אולם בפועל הוא אינו חופשי לנוע כרצונו. במקום זאת הציעו לאלקיק לעבור לטיפול בבית החולים הפלסטיני אל מקאסד שבירושלים המזרחית שם יוכל להפסיק את שביתתו. כלומר- אלקיק יישאר במקום בו הוא נמצא בהישג ידם של כוחות הבטחון, ומצד שני הוא כביכול יוצא מתוך תחומי הקו הירוק, כך שיהיה קשה להמשיך את הקמפיין הציבורי הגובר שקורא להעברתו לטיפול בבית חולים בשטח פלסטיני. פיחאא, אשתו של אלקיק, אמרה כבר אתמול בלילה בעקבות החלטת בג"ץ כי הוא דוחה את ההצעה ודורש להשתחרר לאלתר, וכי יפסיק את שביתתו רק כאדם חופשי.

> שובת הרעב מחמד אלקיק: "אני עיתונאי, והמעצר שלי לא חוקי"

בית המשפט אומר למעשה לאלקיק – בוא נשחק כולנו יחד (אתה, השב״כ, שב״ס, המשטרה, ואנחנו השופטים) במשחק הכאילו: אנחנו כאילו נשהה את צו המעצר המנהלי ואתה בתמורה תפסיק את שביתת הרעב שלך (לא בכאילו). כל זה עד שתחזור לקו הבריאות. אנחנו נקבע איפה אתה תקבל טיפול ותפסיק את שביתת הרעב שלך – וזה יהיה בבית חולים שאליו המשטרה שלנו יכולה להיכנס מתי שהיא רוצה בלי שום בעיה. כך נוכל לעצור אותך ברגע שתרגיש יותר טוב אם נחפוץ בכך, ואנחנו כנראה נחפוץ. ואז אנחנו נוכל להחליט שוב אם בא לנו להאריך את המעצר המנהלי שלך, שוב ושוב ושוב ושוב. ולתנאים האלה אלקיק לא מסכים.

גם בבית החולים אל מקאסד הודיעו אתמול בלילה כי לא יקבלו אליהם את אלקיק לטיפול ולשבירת השביתה שלו כל עוד הוא לא מקבל מרצונו את ההסכם. בכך מבהיר  צוות ביה"ח לבית המשפט כי אלקיק לא יקבל אצלם טיפול בכפיה, ובסירובו גם מסנדל את בג"ץ והופך את הפתרון המוצע, במידה ואלקיק אכן יסרב לקבלו, ללא רלוונטי.

וכך, בפני שופטי בג"ץ עומדת כעת השאלה האם לדעתם על פי חומר הראיות החסוי שהוצג בפניהם אלקיק ראוי לגזר דין מוות. האם הסכנה שעלולה להישקף מהעיתונאי אלקיק החי והחופשי היא כזאת שמאפשרת למצפונם להחליט שהוא בן מוות בלי אפילו לנהל משפט הוכחות ולתת לו להתמודד עם ההאשמות שיופנו אליו.

מצבו של אלקיק ממשיך להידרדר והוא נמצא כל העת בסכנת חיים מיידית. הוא סובל מכאבים, התכווצויות בחזה, חולשה קשה מאוד, איבד את מרבית שמיעתו וראייתו. אתמול התפרסמו בכלי התקשורת הפלסטינים  סרטונים קשים לצפיה בהם הוא נראה צורח ומתפתל מכאבים.

אלקיק הוא סוג של נס רפואי. בשלב הזה של שביתת הרעב שלו, שביתה מלאה "בסגנון האירי" ללא תוספים, מלחים או מינרלים, רוב הסיכויים שהוא כבר היה אמור לא להיות בין החיים. אמנם אנחנו מדווחים כאן כבר מספר שבועות על סכנת המוות המיידית בה הוא מצוי, ויש מי ששואלים כיצד ייתכן אם כך שהוא ממשיך להחזיק מעמד. ההסבר נעוץ בכך שגופו של אדם אחד אינו דומה לגופו של אחר. שמדע הרפואה אינו מדוייק אלא עוסק בניבוי סטטיסטי על סמך ניסיון העבר, ושגם בסטטיסטיקה יש חריגים שהחיבור שלהם ביחד עם שאר הנתונים יוצר ממוצע שאליו מתייחסים, וכן כי אלקיק קיבל טיפול נגד רצונו לסירוגין במשך כשישה וחצי ימים בבית החולים בעפולה, לאחר שאיבד את הכרתו בפעמים קודמות.

העיתונאי שובת הרעב אמנם חריג, אך עדיין לא שובר שיאים: במהלך המאה העשרים היו שובתי רעב ששרדו מעל שמונים ימים, ושביתת הרעב המלאה הארוכה ביותר, שכללה שתיית מים בלבד, נמשכה כ-94 ימים בעשור השני של המאה העשרים בהודו. ספר השיאים של גינס מסרב לקבל שיאים בתחום הזה בשל סכנת החיים הכרוכה בהם, וממילא כל שביתה שונה מרעותה בשל תנאי הכליאה, הפיקוח, והטיפול הכפוי שניתן במהלך החודשים הארוכים של המחאה.

חשוב להדגיש – אלקיק הוא אחד מתוך 584 פלסטינים שמצויים במעצר מנהלי נכון לסוף דצמבר 2015. זהו המספר הגדול ביותר של עצורים מנהליים מאז 2008. עצור מנהלי נוסף הוא פעיל הימין היהודי מאיר אטינגר. מעצר מנהלי אמור להיות אמצעי קיצוני ביותר שנעשה בו שימוש מידתי ורק במקרים חריגים בהם נשקפת סכנה מוחשית ומיידית. מדובר בשלילת החופש של אדם ללא שהתנהל משפט בו הוצגו ראיות או הוכחה אשמתו. לעצור גם לא ידועים הסעיפים בהם הוא מואשם. עצירים מנהליים אינם יכולים לדעת מתי יצאו לחופשי, שכן למרות שתוקפו של כל צו מוגבל למקסימום שישה חודשים, ניתן להאריך אותו מספר בלתי מוגבל של פעמים.

מעצר מנהלי כפוף לביקורת שיפוטית והוא מובא בפני בית המשפט לאישור עם תום כל תקופת מעצר. אולם בתי המשפט נמנעים בדרך כלל מהפעלת שיקול דעת עצמאי כשזה מגיע לעצורים מנהליים ולשב"כ שמציג בפניהם חלקי חומר חסוי וטוען כי בית המשפט צריך לסמוך עליו שמדובר באנשים מסוכנים. במקרה של אלקיק ההחלטות של בית המשפט הן מתחמקות עד כדי גיחוך, אבל הגיחוך הזה עלול לעלות בחייו של אדם. שביתות קודמות הוכרעו בין השאר בעקבות הלחץ הציבורי שהופעל, בין השאר, על ידי הארגונים הפלסטינים השונים, ושאותו חשו קברניטי מערכת הבטחון. הפעם, גם לחץ כזה אינו קיים. לפחות לא כזה שיכול להיחשב משמעותי.

המצב הזה אינו שונה מאוד ממבחן המכשפה של ימי הביניים, בו הטביעו נשים שנחשדו בכישוף בנהר. אם הן צפו – הרי הן מכשפות, ואם טבעו, ובכן, טעויות קורות. במקרה שלנו המבחן הוא דומה: אם מפעילים הארגונים לחץ, הרי שהעציר המנהלי ודאי אשם, אחרת מדוע ידאגו לו חבריו? אם לא מפעילים לחץ, אין סיבה לשחרר אותו, וכאשר ימות, ובכן, טעויות קורות.

> מכתב לקוראים: שיחה מקומית והצנזורה