newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העוני בשטחים מחמיר: "בלי סולידריות היינו מתים מרעב"

החברה הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה היתה ענייה עוד לפני הקורונה, אך המשבר החריף את המצב. שיתוק התעשייה, זינוק באבטלה ופגיעה בתמיכה החיצונית ובזו שמגיעה מהרשות הפלסטינית הביאו רבים למצב של חרפת רעב

מאת:

"הגענו למצב שאנחנו חופרים את הקברים שלנו במו ידינו", אומר זוע'בי זוע'בי, מנהל מרכז ויאם, שמזהיר ממצב קריטי בשטחים בגלל העוני שאליו הגיעה החברה הפלסטינית בעקבות משבר הקורונה.

החברה הפלסטינית בשטחים הכבושים נחשבה לחברה ענייה עוד לפני הקורונה, והמשבר פגע בה בצורה קשה. כלכלנים מעריכים כי שיעור העוני בעזה היה כ-75% עוד לפני המשבר, ובגדה המערבית הוא היה כ-34%.

פלסטינים מקבלים חבילות מזון במרכז של אונר"א בחאן יונס, ב-7 במרץ 2020 (צילום: פאדי פאהד / פלאש90)

פלסטינים מקבלים חבילות מזון במרכז של אונר"א בחאן יונס, ב-7 במרץ 2020 (צילום: פאדי פאהד / פלאש90)

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסוף 2019 האבטלה בעזה היתה 43% ובגדה המערבית 14%. אבטלת הצעירים היתה כ-52%. כיום אין עדיין נתונים מדויקים, אבל לפי הערכות אבטלת הצעירים היא יותר מ-80%, ושיעור האבטלה הכללי כנראה הכפיל את עצמו.

לדברי זוע'בי, במחוז בית לחם, שבו חיים כ-200 אלף איש, היתה 20% אבטלה לפני הקורונה וכיום היא כ-90%. שכר המינימום בשטחים הוא 1,450 שקל לחודש.

ד"ר סמיר חזבון, כלכלן ומנהל לשכת המסחר והתעשייה במחוז בית לחם, אומר כי "רמת החיים בשטחים מאוד נמוכה אם משווים אותה לישראל או למדינות מערביות, אבל לא נמוכה בהשוואה למצרים, סומליה או מדינות מתפתחות אחרות. בלי ישראל, רמת החיים בשטחים היתה הרבה יותר נמוכה".

לדברי חזבון, "בישראל כל מי שמכניס משכורת מפרנס בממוצע שני אנשים. אצלנו כל עובד מפרנס חמישה, והשכר הרבה יותר נמוך. ברגע שאין משכורת, העוני גדל. בתקופת הקורונה יש אנשים שקונים לחם יומיים אחרי שהוא נאפה, כי המחיר של לחם טרי הוא ארבעה שקלים, ואחרי יומיים הוא נמכר בשקל וחצי. הגענו למצב שאפילו לחם אנשים לא יכולים לקנות.

"עכשיו התקבלה החלטה ברשות הפלסטינית לתת מענק של 500 שקל בחודש לחלק מהמשפחות הממש עניות חייבות לחיות מהמענק הזה כל החודש. זה יביא למצב של עבדות בשוק".

מונירבא קסיס, מרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בית לחם ועובדת סוציאלית, אומרת כי "הערים נפגעו מאוד. תרומות שאנשים קיבלו לא מספיקות לחודש שלם. יש היום בשטחים מצב של רעב אמיתי. יש אנשים שהולכים לישון בלי ארוחת ערב, שאין להם מה לאכול. חלק מהמשפחות חילקו את האוכל שלהם למנות קטנות במהלך היום כדי לא למות מרעב. אנחנו עם של שורדים, העני לא מבקש עזרה, יש לו המון גאווה".

מונירבא קסיס, מרצה בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בית לחם ועובדת סוציאלית (צילום: באדיבות המשפחה)

מונירבא קסיס (צילום: באדיבות המשפחה)

לדברי קסיס, "העיר בית לחם ספגה את הפגיעה הקשה ביותר, כי הכלכלה שלה מבוססת על תיירות. כל בתי המלון והמסעדות פיטרו את העובדים שלהם, חנויות, מפעלים, נהגי מוניות, פועלות, כולם נפגעו, כמעט הכל שותק.

"אפילו בחינוך נתנו חצי מהשכר, אפילו בבתי הספר הפרטיים. 90% מהמשכורות הן 2,500 שקל בחודש למורה אם יש לך תואר ראשון. המשכורת שלהם עכשיו היא 1,250 שקל בחודש, ומשפחות שלמות חיות מסכום כזה".

קסיס אומרת כי מי שספגו את הפגיעה הקשה ביותר הם הקשישים ומשפחות של בעלי מוגבלויות, שהיו מקבלים תמיכה ממוסדות שנפגעו גם הם ולא יכלו לספק את התמיכה הזאת. לדבריה, "שרדנו אחד דרך השני. אנשים התחלקו במה שיש להם".

"הפכנו לעם קבצן שחי על תרומות"

אדם מאזור ג'נין, שהעדיף להישאר בעילום שם, מספר כי "אני מפרנס חמישה ילדים. סיימתי תואר ראשון באוניברסיטת אלנג'אח בחוג לסוציולוגיה, אבל לא מצאתי עבודה. ניסיתי לעבוד בישראל, אבל לא נתנו לי אישור עבודה כי אח שלי יושב בכלא. לפעמים הצלחתי להתגנב לישראל ולעבוד בעבודות מזדמנות. היו מקרים שתפסו אותי ושילמתי קנסות בסכומים גדולים יותר מאלה שהרווחתי, וגם עוניתי, הושיבו אותי בשמש ובקור, קשרו לי את הידיים והעיניים, נעצרתי.

"רצתי בשדות ובהרים כדי להגיע לעבודה שלי ולפעמים לא הצלחתי להגיע. שנים חייתי בצורה הזאת, ואז מצאתי עבודה במחצבה – עבודה פיזית קשה, אבל לפחות אני מרוויח 1,800 שקל בחודש. אשתי לא עובדת. שתלנו קצת ירקות ליד הבית, גידלנו כמה תרנגולות, אנחנו חיים מהיד לפה, ופה ושם אחד האחים שלי עוזר לנו. אני קונה לילדים שלי נעליים ובגדים יד שנייה, דברים שישראלים זורקים וסוחרים פלסטינים מביאים לשוק ומוכרים ב-5 שקלים.

"עם הקורונה פיטרו אותי. אני כבר יותר מחודשיים מובטל ולא בטוח שיחזירו אותי לעבודה, כי הבעלים אומר שהוא במצוקה כלכלית. פנינו לעירייה וקיבלנו קופונים לשני סלים של סיוע, אבל מה יש בסל? קילו אורז, קילו עדשים, שני קרטונים של חלב, קילו סוכר, תה, קמח ושמן. זה לא מספיק לכלום.

"אני מתבייש. אני לא יכול להסתכל בעיניים של הילדים שלי כשאחד מהם מבקש לי לקנות לו שקית צ'יפס שעולה שקל אחד ואין לי. עכשיו רמדאן, ומתוקים הם דבר הכרחי על כל שולחן, אבל אין לנו אפשרות"

"השכנים מבינים את המצב שלנו. לפעמים אנחנו מתעוררים ומוצאים בפתח הבית שקית עם מוצרי מזון שלא ברור מי שלח אותה. לא נגענו בבשר יותר מחודש. רוב האוכל שלנו מתבסס על קטניות וירקות שאנחנו מגדלים.

"אני מתבייש. הפכתי עצבני, לא יודע מה לעשות. אני לא יכול להסתכל בעיניים של הילדים שלי כשאחד מהם מבקש לי לקנות לו שקית צ'יפס שעולה שקל אחד ואין לי. עכשיו רמדאן, ומתוקים הם דבר הכרחי על כל שולחן, אבל אין לנו אפשרות.

"אשתי מבינה את המצוקה, והיא זו שמחזקת אותי ואומרת לי כל הזמן שמצבנו כמו מצבן של הרבה משפחות וזו מצוקה שתחלוף. היא מכינה ממתקים משאריות של לחם יבש עם מים, סוכר וקינמון, ומגישה לילדים כדי שלא יבקשו משהו מתוק. גבר בלי עבודה זה כמו עץ בלי פרי, אין לו משמעות או ערך. אני מיואש ולא יודע מה לעשות".

מונירבא עדה לסיפורים רבים כאלה ואף קשים יותר. לדבריה, "בתקופת הקורונה נוצרה בעיה חדשה – הרבה חולים לא קיבלו טיפול ולא היתה להם אפשרות לקנות תרופות, ומצבם הבריאותי הידרדר. משרד הבריאות לא יכול לספק תרופות יקרות כמו תרופות לסוכרת, מחלות לב וסרטן.

"אנשים קיבלו תרומות דרך ועדות החירום וקנו חלק מהתרופות. מחנות הפליטים קיבלו תמיכה מאונר"א וקיבלו סלי אוכל וקופונים בסך 35 שקל. זה מה שהיה שם, כי היה קיצוץ בתקציב של אונר"א. גם מצבן של מאות אלפי משפחות שקיבלו תמיכה מהרשות הידרדר. המצב עכשיו הוא אולי זמני, אבל משבר העוני הוא ישן והולך להידרדר מאוד".

זוע'בי זוע'בי, מנהל מרכז ויאם (צילום: באדיבות המצולם)

זוע'בי זוע'בי (צילום: באדיבות המצולם)

זוע'בי מחזק את דברי מונירבא, ואומר כי "הפכנו להיות עם קבצן שחי על תרומות, ממשפחה למשפחה, ממי שיש לו למי שאין לו. זו לא דרך חיים. הרשות נותנת למשפחות הנזקקות תמיכה בסך 111 שקל בחודש, זה כלום, אבל אין באפשרותה לספק יותר. אנחנו חיים במצב הישרדותי, סומוד, ואנחנו חייבים למצוא דרך להמשיך לשרוד. בלי הסולידריות בין האנשים היינו מתים מרעב.

"הפחד הוא שאחרי הקורונה האלימות והפשיעה יגדלו. יש אנשים שאין להם פת לחם. הקורונה זה מצב זמני. מה שיבוא אחריו יהיה הרבה יותר קשה".

העוני והמצוקה נובעים מהכיבוש

ד"ר חזבון סבור כי העוני הוא פוליטי, וכי "ישראל לא תיתן שהרעב יגדל ברשות, כדי שהתושבים לא יתקוממו. בישראל חושבים שאם אנשים ירעבו הם יפנו לארגונים פוליטיים ויהיו פעילים, והם לא רוצים שנגיע למצב הזה, הם רוצים לקבע את המצב הקיים של העוני, אבל למנוע הידרדרות". לדבריו, לכן ישראל דנה בימים אלה בהעברה של הלוואות הומניטריות לרשות.

לדברי חזבון, "מבחינת ישראל, חמאס מילא את החלל הריק ברצועה, אבל אם יקרה כזה דבר בגדה מי ימלא את החלל הריק? ישראל יודעת מה היא עושה, היא מעוניינת שהחברה תהיה ענייה אבל לא תמות מרעב.

"העוני שאנחנו מדברים עליו היום הוא עוני מהותי. הוא יכול לגרום לשינויים גדולים, ויכול לגרום לאנשים להתרחק מפעילות פוליטית ולהתעסק באיך לספק פת לחם, לחפש איך לחיות. זה בדיוק היה החזון של משה דין ב-1968, כשאמר שהוא רוצה שהפלסטיני ייצא מהמיטה לעבודה וההיפך (من الفرشة للورشة), שלא יחשוב על המציאות שלו אלא רק איך לאכול".

כל המרואיינים מסכימים שבעיית האבטלה והעוני בשטחים היתה קיימת לפני הקורונה, אך הוחרפה משמעותית. הסיבות העיקריות לבעיה, לדבריהם, נובעות מהכיבוש.

חזבון אומר כי "אמנם יש הרבה מלומדים פלסטינים, אבל אין מקומות עבודה. הכלכלה הפלסטינית אינה יכולה לספק מקומות עבודה. יש לנו כל שנה 30-35 אלף בוגרי אוניברסיטאות, ובמצב הכי טוב 15 אלף מקומות עבודה. נשארים 20 אלף בוגרי אוניברסיטה מובטלים. חלקם עובדים כפועלים בישראל. יש רופאי שיניים שעובדים כמלצרים או מנקים בבתי מלון תמורת 1,000 שקל בחודש. עוני הופך חברות לפרימיטיביות, ואז אין להם יכולת לשחרור או לקבלת החלטות או לעצמאות".

לדברי קסיס, "העוני הוא תוצאה של השלכות הכיבוש עלינו. הכיבוש הפך את החברה מחברה חקלאית לחברה של פועלים שעובדים בישראל, חוץ מהגירה של הרבה צעירים לחו"ל ששולחים כסף למשפחות שלהם.

"היום העוני היכה בכולם. דווקא באזורים הכפריים, בגלל המרקם החברתי שלהם ושיש להם אדמה קטנה ליד הבית, אנשים אכלו ירקות וביצים ממה שגידלו ליד הבית ותמכו אחד בשני ולא רעבו. בכפרים כולם מכירים את כולם. בעיר את יכולה לחיות בבניין ואין לך מושג מי השכנים שלך. בערים ובמחנות הפליטים אנשים רעבו ללחם".

"העתיד מאוד מפחיד. ההשלכות על הרשות ועל הקשר בין התושבים הפלסטינים אליה יהיו קשים. אנשים יאבדו אמון ברשות הפלסטינית, כי היא לא תוכל לספק מענה למצוקות שלהם ולעוני. אנחנו מסתמכים על תרומות מחו"ל, ועכשיו כולם במצוקה. יש הרבה מוסדות שקיבלו תמיכה מאיטליה, ואיטליה עכשיו צריכה עזרה בעצמה. לכן המצוקה תהיה עוד הרבה יותר גדולה".

זוע'בי אומר כי "כיום אי אפשר להגיד שיש חברה עירונית וחברה כפרית. הכיבוש רמס את העיר הפלסטינית, היא רק נקראת עיר בשם, אבל בפועל היא לא כזאת. המצב התחיל כבר ב-1948, והמשיך ב-1967 ובאוסלו. הגדה המערבית היא כלא גדול, והכלא הגדול שהיה לפני אוסלו הפך לבתי כלא קטנים יותר, מוקפים בגדר ומחסומים.

"87% מאדמות בית לחם, למשל, תחת כיבוש וישראל שולטת בהן. אין אדמות חקלאיות, אין אפשרות לתנועה חופשית ואין אפשרות לעבוד בישראל או בירושלים. הקורונה רק החמירה את המצב הזה. אמנם בכפרים מסתמכים על חקלאות וסיפוק עצמי, אף שרובם נמצאים באזור C והם סובלים מהכיבוש באופן יומיומי. הקורונה רק החמירה את המצב הקיים".

רחוב נטוש בבית לחם, ב-5 במרץ 2020 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

רחוב נטוש בבית לחם, ב-5 במרץ 2020 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

ומה לגבי התעשייה? חזבון אומר כי "יש תעשייה בפלסטין, תעשיית חלב, פלסטיק, מוצרי מזון כמו ספגטי ושימורים, התחלות של תעשיית ברזל בחברון, תעשיית רהיטים – בשכם וסלפית מייצרים רהיטים שנמכרים בתל אביב וסוחרים תל אביביים משווקים אותם בחו"ל כתעשייה ישראלית.

"זאת תעשייה של קבלנות משנה – אנחנו עובדים בשביל ישראל וזה יוצא בשמם, גם בתחומי הטקסטיל והתפירה, אנחנו עובדים בשביל מעצבים בתל אביב. הם מביאים פריט, אנחנו מפרקים אותו, מבינים מאיזה בד ואיך הוא נעשה, תופרים וכותבים על התגית שהוא נוצר בישראל. כל זה נעצר כרגע".

לדבריו, "הרשות הפלסטינית לא שולטת בכלום – לא במעברים, לא על מה שנמצא מתחת לקרקע, לא על מה שיש מעליה. לכן הכלכלה שלנו מוזרה.

"יש הרבה אנשים שלא מגיעים לשכר מינימום, ובהם גננות, פקידות במרפאות פרטיות, פקידות במשרדי עורכי דין, נשים שעובדות בניקיון בבתי מלון ומנקות 20-25 חדרים ביום. במתפרות מרוויחים 800 שקל בחודש. בגלל המחסור בעבודה והאבטלה הגדולה, אנשים מוכנים לעבוד בסכומים האלה, אבל זאת עבדות".

חזבון מתאר תמונה עגומה ובעיות חדשות שנוצרות ומחריפות את המצב בגלל הקורונה. "למדנו מישראל מה זה להיות חברה צרכנית, והתחלנו להשתמש בצ'קים. עם התחלת משבר הקורונה, צ'קים התחילו לחזור. לפי הערכות, סכום הצ'קים שחזרו הוא כ-33% מכלל הכספים ברשות. נוצרה בעיה גדולה מאוד.

"לדוגמה, בתחום האבן והמחצבות, אנחנו נתנו אבן בסך 350 מיליון שקל, וכל הצ'קים חזרו. הבעיה היא שהבעלים יפשטו את הרגל, והם לא יכולים לפנות לבית משפט ולתבוע סוחרים ישראלים. עכשיו כולם עובדים במזומן, אף אחד לא מוכן יותר לעבוד בצ'קים".

בעיה חמורה נוספת שנוצרה, לדברי זוע'בי, היא שכל ההעברות הבנקאיות הופסקו, כולל של אנשים שגרים בחו"ל ושולחים כסף למשפחות שלהם. לדבריו, זה גרם למשבר להחריף.

לדבריו, "75% מהפלסטינים עובדים בתוך גבולות הרשות. היום רובם מובטלים. המצב יילך ויחמיר גם בגלל הפסקת הסיוע מחו"ל. הפכנו לעם רעב. זו הזמנה להתאבדות אטית ולפשע. אם העולם ומדינות ערב לא ייתנו לנו יד, זה יהיה אסון הומניטרי גדול".

גם חזבון אינו אופטימי במיוחד, אך הוא תולה תקוות ביכולת ההישרדות של העם הפלסטיני. "אני מאמין ומקווה שהדיכוי והעוני יאחדו את העם הפלסטיני בכל מקום בעולם שבו הוא נמצא. אני לא רואה שום פתרון אחר למצבנו", הוא אומר.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf