העוני בישראל עמוק ומוחשי ממה שמספר לנו דו"ח העוני

הפירסום השנתי של דו"ח העוני בישראל על ידי הביטוח הלאומי, וההשוואה למדינות אחרות בארגון המדינות המתועשות (OECD) שישראל יוצאת ממנה בשן ועין, הם הזדמנות טובה לדון בעומקו האמיתי של העוני בישראל. האם, כפי שכותב הכלכלן עומר מואב, מדובר בנתון סטטיסטי חסר משמעות, בוודאי במדינה אמידה כמו ישראל? או שמא מדובר באות קלון למדיניות הכלכלית-חברתית של ממשלות ישראל לדורותיהן?

בדבר אחד צודק מואב. מדד העוני היחסי, שעליו מבוססים נתוני הביטוח הלאומי, הוא מדד שתורם מעט מידע. המדד הזה מגדיר "עני" כמי שהכנסתו הסטנדרטית הפנויה – כלומר הכנסתו נטו, תוך לקיחה בחשבון של יעילות הצריכה בתא המשפחתי שאליו הוא משתייך – נמוכה ב-50% מההכנסה הסטנדרטית החציונית לנפש.

למעשה, המדד שבו משתמש הביטוח הלאומי הוא מדד אי-שוויון, לא עוני, ויש מדדי אי-שוויון טובים ממנו. המוכר שבהם הוא מדד ג'יני, שמודד אי-שוויון בחלוקת ההכנסות ונע בין 0 (שוויון מוחלט) ל-1 (אי-שוויון מוחלט). וגם מדד ג'יני משקף מידע משמעותי יותר כאשר הוא נמדד ביחס להכנסה פנויה וצריכה ציבורית, ולא רק ביחס להכנסה הפנויה בלבד.

עם זאת, שיעור העוני בישראל הוא גבוה בכל מדד שבו נשתמש, ונתוני הביטוח הלאומי אף נותנים לנו הנחה ניכרת. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שהיא הגוף שמעביר ל-OECD את הנתונים, אינה כוללת בנתונים שהיא אוספת את האוכלוסיות העניות ביותר בישראל. בנתונים לא נכללים, למשל, הבדואים תושבי הכפרים הלא מוכרים. כמו כן הם אינם כוללים את התושבים נטולי המעמד של תושב קבע, בין אם מדובר בעובדים זרים באשרה, בעובדים זרים ללא אשרה או במבקשי מקלט.

האוכלוסיות שאינן נכללות בנתונים ולפי כללי ה-OECD היו צריכות להיכלל בהם מונות ביחד יותר מ-300 אלף איש, כ-3.5% מתושבי המדינה. מדידתם היתה מעלה ככל הנראה שכמעט כולם מצויים מתחת לקו העוני.

כמובן שגם האוכלוסייה הפלסטינית בגדה, כ-2.5 מיליון נפש שנמצאים תחת שליטה ישראלית מלאה, אינם נכללים בנתונים. וסביר להניח שגם שם שיעור העוני גבוה במיוחד. לעומתם, המתנחלים תושבי יהודה ושומרון דווקא כן נמדדים.

גם אופן המדידה שבו משתמשים בישראל מציג נתונים טובים יותר מאשר אלה הקיימים במציאות. הלמ"ס משתמשת בסקר – ולא בדיווחים לרשויות המס – כדי לקבוע את הכנסתן של המשפחות שנדגמות לצורך הערכת חלוקת ההכנסה הפנויה וקביעת קו העוני. בשיטת מדידה כזאת תדווח לרוב כל הכנסתם של מקבלי הקצבאות שאין להם מקורות הכנסה אחרים. לעומת זאת, דווקא בעלי הכנסות גבוהות יותר נוטים לשכוח חלק מההכנסות שלהם, במיוחד כאשר אין מדובר בדיווח מחייב דוגמת הדיווח לרשויות המס.

עם זאת יש לציין, שהליקוי הזה קיים בכל המדינות המתועשות למעט ארצות סקנדינביה והולנד, המתבססות על דיווחים בפועל לרשויות המס ולביטוח הלאומי ויש בהן חובת דיווח אישי.

עוני מוחשי שפוגע בכל הקבוצות

ועם כל ההנחות האלה שעושה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, לפי מדד ג'יני האי-שוויון בהכנסה הפנויה בישראל – ללא הגדה המערבית – הוא מהגבוהים בעולם המתועש, לצד בולגריה, רומניה, ליטא, לטביה וסרביה, מעט יותר טוב מהמצב בארה"ב, ומעל תורכיה, מקסיקו וצ'ילה.

נכון, בישראל אין עוני כמו זה שניתן למצוא בהודו, ניגריה או אפגניסטן. אך זאת אינה ההשוואה הרלוונטית. קיים כיום מדד סוביקטיבי משמעותי, שמכונה "מדד המצוקה החומרית", ומשמש לבדיקת מידת קיומו של עוני על בסיס השוואה לרמת החיים שנחשבת סבירה במדינה מפותחת. מדד זה פותח על ידי יורוסטאט (לשכת הסטטיסטיקה של האיחוד האירופי), והוא נמדד ברציפות מאז 2007 בכ-40 מדינות. בישראל הוא נמדד פעם אחת במסגרת הסקר החברתי של שנת 2013.

לפי המדד הזה, מי שאינו יכול להרשות לעצמו שלושה מתוך רשימה של תשעה דברים נמצא במצוקה חומרית. הרשימה כוללת יכולת לאכול בשר או תחליף צמחוני לבשר פעם ביומיים; יכולת לחמם את הבית במידה מספקת; יכולת לצאת לנופש עם לינה של כשבוע מחוץ לבית; יכולת לעמוד בהוצאה חיונית בלתי צפויה; יכולת להחזיק כלי רכב; יכולת להחזיק קו תקשורת; יכולת להחזיק טלוויזיה צבעונית; יכולת להחזיק מחשב; יכולת להחזיק מכונת כביסה או סידור מקביל; ונתון בקרה נוסף: יכולת לשלם חשבונות בזמן.

נכון ל-2018, המדינות שבהן יש את רמת המצוקה החומרית הנמוכה ביותר הן שבדיה ונורבגיה, שבהן רק 4.5% ו-4.3% מהאוכלוסייה (בהתאמה) היו במצוקה חומרית, ורק 1.6% ו-2.1% היו במצוקה חומרית משמעותית (לא יכולים להרשות לעצמם ארבעה מתוך תשעת הפריטים ברשימה).

הנתון שנמדד בישראל ב-2013 מראה שהמצב אצלנו חמור במדד הזה. לפי הסקר, 11.1% מהישראלים ויתרו על ארוחה חמה פעם ביומיים; 41% מהישראלים ויתרו על חימום/קירור הבית במידה מספקת; 68.7% ויתרו על יציאה לנופש הכולל לינה מחוץ לבית; 42.3% ויתרו על טיפול שיניים (מקביל להוצאה דחופה לא צפויה); 12% ויתרו על תרופות; ו-24.1% פיגרו בתשלום חשבונות.

מהנתונים האלה עולה כי שיעור המצוקה החומרית בישראל עולה כמעט בוודאות על 20%, ושיעור המצוקה החומרית החמורה עולה על 10% – שיעורים גבוהים מאלה של מרבית מדינות דרום ומזרח אירופה, ובוודאי שגבוהים מאלה של מדינות מרכז ומערב אירופה. המצוקה החומרית בישראל, לפי הלמ"ס, גבוהה במיוחד בקרב ערבים, חרדים ומסורתיים (מזרחים ברובם). אך גם קבוצות אוכלוסייה אחרות בישראל סובלות משיעורי מצוקה חומרית גבוהים מ-10%.

לצורך השוואה, המצוקה החומרית אצל מהגרים ממדינות מוסלמיות המתגוררים בשבדיה היא נמוכה מ-9%, לעומת יותר מ-50% בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל, יותר מ-40% בקרב האוכלוסייה החרדית והמסורתית-מזרחית ברובה, ויותר מ-10% בקרב האוכלוסייה החילונית בישראל.

העוני בישראל הוא דבר מוחשי, ולא רק המצאה סטטיסטית לא משקפת. יש לו מאפיינים אתניים ברורים ויש בו מדרג, אך אין קבוצת אוכלוסייה שפטורה ממנו. הנתונים שאנחנו מקבלים מהלמ"ס ומהביטוח הלאומי הם מיופים כלפי מעלה. ובהינתן סגנון השיח הקיים בישראל ואדישותן של המפלגות הגדולות לנושא, אין סיבה שהוא לא יישאר איתנו גם בעשור הבא.

עמי וטורי הוא מזכיר ארגוני כוח לעובדים-ארגון עובדים דמוקרטי וממקימי כוח לעובדים