newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העברת חיסונים לפלסטינים זו לא רק חובה מוסרית, זה צורך בריאותי

בעולם מבינים ששום מדינה לא תשתחרר מהמגיפה, כל עוד יישארו מאחור מדינות שלא יצאו ממנה. זה בוודאי נכון לגבי ישראל-פלסטין. העברת 2,000 מנות חיסון לרשות הפלסטינית אינה "מחווה הומניטרית" - היא בריחה מאחריות

מאת:

על פי דיווחים בתקשורת, ישראל העבירה כ"מחווה הומניטרית" 2,000 מנות חיסון המיועדות לצוותי רפואה לרשות הפלסטינית. במקביל הודיעה המדינה לבג"ץ שהיא לא תעביר חיסונים לעזה.

בכך שהיא מגדירה את ההעברה המזערית של החיסונים לגדה המערבית  כ"מחווה הומניטרית", ובהודעה שלה לבג"ץ, מתנערת ישראל מהאחריות על חיסון האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים, אחריות שחלה עליה מעצם הכיבוש הממושך.

ישראל היא הריבון בפועל ולא היא נושאת באחריות. נשות צוות רפואי בבית לחם עם החיסונים שישראל העבירה לרשות הפלסטינית (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

ישראל היא הריבון בפועל ולא היא נושאת באחריות. נשות צוות רפואי בבית לחם עם החיסונים שישראל העבירה לרשות הפלסטינית (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

התנערות ישראל מאחריותה לחיסון האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים מוטעית מבחינה מוסרית-פוליטית ובריאותית כאחת. האחריות המוסרית-פוליטית אינה נובעת רק מהחובה ההומניטרית כלפי כל בן אנוש, אלא היא חובתו של הכובש.

כדי להתכחש לאחריותה, נשענת ישראל על העובדה שהסכמי אוסלו העבירו את האחריות על תחום הבריאות לרשות הפלסטינית, ושהנסיגה מהרצועה העבירה לפלסטינים את האחריות המלאה על עזה. אך טענה זו אינה אלא תירוץ. ראשית, לישראל אחריות בגלל העובדה שהמדיניות שלה היא שאחראית לכך שבמשך יותר מ-25 שנה הכלכלה הפלסטינית ומערכת הבריאות שלה לא התפתחו.

עניין שני: הסכמי אוסלו היו אמורים להיות חלק מתהליך שבסיומו תקום מדינה פלסטינית ריבונית בגדה המערבית ובעזה. אך כמעט שלושים שנה אחרי חתימת ההסכמים, אין מדינה פלסטינית ואין ריבונות פלסטינית על הגדה ועל עזה. ישראל היא הריבון דה פקטו – יש לה שליטה צבאית מוחלטת, ויכולת לקבוע מי ומה נכנס ויוצא.

הריבונות נושאת עמה גם חובות, ואחת החובות המשמעותיות ביותר היא האחריות על בריאות האוכלוסייה תחת שליטה. כל עוד הכיבוש נמשך, כל עוד אין לפלסטינים ריבונות, האחריות האמיתית על בריאותם – ובמקרה זה הביטוי לאחריות זו הוא אספקת חיסונים – נופלת על ישראל.

אך אחריות זו אינה רק פוליטית-מוסרית. יש סיבות בריאותיות, תועלתניות ואף אנוכיות, המצדיקות העברת חיסונים לאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים הכבושים.

לפני כמה ימים פירסמו אנשי בריאות בכירים מאמר דעה ב-British Medical Journal, אחד מכתבי העת הרפואיים החשובים בעולם, שבו ציטטו את דברי מנכ"ל ארגון הבריאות העולמי, שאמר "בין אם נאהב את זה או לא, את המירוץ נגד הפנדמיה ננצח או נפסיד כולנו ביחד". כותבי המאמר הוסיפו כי "אף אזור בעולם לא ישתחרר מהפנדמיה כל עוד תישאר מדינה אחרת בעולם שלא שמה אותה מאחוריה, לכן הדאגה לשוויון נובעת משיקולים פרגמטיים".

הווירוס, כמובן, אינו מכיר בגבולות או דרכונים. יתרה מכך, התפשטותו בקרב אוכלוסיות לא מחוסנות פוגעת גם ביעילות החיסונים הקיימים, בשל התפתחות מוטציות שכלפיהן החיסון אינו יעיל.  כך שאם לא נדאג שכל אוכלוסיית העולם תתחסן מהר ככל האפשר, סופו של דבר שמוטציות חדשות יפגעו ביעילות של החיסונים הקיימים, ויהפכו את האוכלוסיות שהצליחו להתחסן במדינות העשירות לפגיעות שוב.

מה שנכון ברמה הגלובלית, נכון שבעתיים בהקשר הישראלי-פלסטיני, שבו יש ממשק של ממש בין האוכלוסיות – על אף המגבלות הקשות על התנועה של הפלסטינים שחיים תחת כיבוש, ועל אף המצור הממושך על עזה. לכן חיסון הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה אינו רק חובה מוסרית-פוליטית, אלא אינטרס ישראלי מובהק במאבק הלא פשוט נגד הפנדמיה.

פרופ' דני פילק הוא חבר ועד מנהל בעמותת רופאים לזכויות אדם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf