newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הסכסוך סביב הגז הימי מראה: משבר האקלים הוא בעיה לאומנית

תורכיה ויוון נמצאות בסכסוך הולך ומתגבר סביב חיפושי גז בקרקעית הים התיכון. הסכסוך, שעלול לגרור את האזור כולו למלחמה מיותרת על משאב מיושן, מראה שהרס הסביבה הוא לא רק תוצאה של תחשיב כלכלי, אלא של לאומנות ומאבקי כוח

מאת:

ביום חמישי האחרון (15.10) צרפת הזהירה את תורכיה לפני שהאיחוד האירופאי מטיל עליה סנקציות כלכליות. הרקע: תורכיה מחפשת גז ונפט בקרקעית הים התיכון בתחומי השיפוט של יוון וקפריסין – בליווי ספינות מלחמה ועם חיפוי אווירי.

אחרי חודשיים של מתיחות וניסיונות להגיע לפתרון דיפלומטי בתיווך גרמני, תורכיה חידשה את החיפושים. כעת, המתיחות ממשיכה להתגבר, ובאיחוד (ובעולם) חוששים שהמצב יכול להתלקח לכדי מלחמה אזורית של ממש.

לאומנות ומאבקי כוח. נשיא תורכיה רג'פ ארדואן וראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטקיס (ויקיפדיה)

לאומנות ומאבקי כוח. נשיא תורכיה רג'פ ארדואן וראש ממשלת יוון קיריאקוס מיצוטקיס (ויקיפדיה)

בזמן שחלק גדול מהעולם עולה בלהבות של ממש, ושינוי האקלים מורגש היטב מהקוטב הצפוני עד אוסטרליה, מהודו ועד קליפורניה, וכל זאת בראש ובראשונה בגלל השימוש בדלקים כמו נפט וגז – העובדה שדלקים אלו ממשיכים להוות מוקד לעימותים צבאיים מטרידה במיוחד.

העובדה שזה קורה בעת שבה מחירי הגז והנפט בשפל וכלל לא ברור שההשקעה בהם תשתלם אי פעם – מדגישה את הממדים הפוליטיים של משק האנרגיה, שנפרדים לעתים מהממדים הכלכליים.

השתלשלות האירועים

באוגוסט, לאחר תקופה רגועה יחסית בין האויבות ההיסטוריות יוון ותורכיה, האחרונה הכריזה על חיפושי גז בקרקעית מזרח הים התיכון, באזור בין כרתים לקפריסין. באזור החיפוש חופפות טענותיה של תורכיה למים כלכליים לאלו להם טוענות יוון וקפריסין, ואיתן האיחוד האירופי.

במהלך ספטמבר, תורכיה הפסיקה זמנית את החיפוש ונתנה מרווח נשימה לניסיונות הדיפלומטיים, אך כעת החל שוב החיפוש ואין סוף למתחים באופק. צרפת, המובילה את מדיניות החוץ של האיחוד בעת הזו ומגבה את יוון לאורך העימות, כבר שלחה ספינות מלחמה משלה ללוות את אלו של יוון. העימות מקבל ממדים של מאבק על השפעה, משאבים ושליטה ימית בין תורכיה לבין האיחוד האירופאי כולו, כאשר מדינות מסעודיה עד רוסיה מעורבות בצורה כזו או אחרת.

הגז העומד במוקד הסכסוך חשוב לתורכיה בפני עצמו – עד עתה אין לתורכיה דלקים מאובנים משלה, והיא מייבאת אותם בעלויות עתק. נוסף על פיתוח מאגרי גז ונפט עצומים שמצאה בים השחור, חיפושי הגז בים התיכון נועדו לפתח אספקה עצמית לצריכה ואף עודף מספיק עבור ייצוא.

אך עבור ארדואן, הגז הוא לא רק דלק – הוא חלק מאסטרטגיה ניצית רחבה יותר של אסרטיביות ושאיפה לתפקיד מרכזי יותר בפוליטיקה של האיזור, תוך מפנה ממעגל ההשפעה של אירופה וארה"ב לטובת שיתוף פעולה עם רוסיה וסין. במסגרת מפנה אסטרטגי זה, שהחל ב- 2015, תורכיה מעורבת כעת בשורה של סכסוכים באיזור – ביניהם פלישתה לאיזור הכורדי המשוחרר בצפון סוריה, תמיכתה בממשלה הרשמית בלוב, ותמיכתה באזרבייג'ן בסכסוך הקטלני שלה עם ארמניה.

מעורבותה של תורכיה בסכסוכים השונים מסבכת את המצב המדיני ורק מגבירה את המתחים. בלוב, למשל, תורכיה מוצאת עצמה מצדו השני של המתרס מול שורה של מדינות חשובות ביניהן צרפת, מצרים, סעודיה, איחוד האמירויות ורוסיה. במקביל, בסוריה, רוסיה ותורכיה דווקא משתפות פעולה.

המבוי הסתום במזרח הים התיכון, על רקע סבך הסכסוכים הזה, מאיים לגרור את האזור, ואפילו את האיחוד האירופאי למלחמה. צרפת וגרמניה מעדיפות כמובן להימנע מכך, ואותתו לארדואן כי יש לו עד תחילת דצמבר לפני שיוטלו עליו סנקציות מצד האיחוד. בינתיים, תאגידי הנשק המשפיעים בשתי המדינות האירופאיות ממשיכים כהרגלם להרוויח משלל הסכסוכים החמושים באזור ובעולם, בלי שהמדינות וצבאותיהן יצטרכו ללכלך את ידיהן.

מקומה של ישראל בתמונה

כל המתחים האלה מתרחשים לא רק מול חופיה של ישראל, אלא במרחק נגיעה מאינטרסים ישראליים.

עד 2015 – אותה שנה בה תורכיה החלה לשנות את מדיניות החוץ שלה – התקיימו מגעים בין ישראל לתורכיה על שיתופי פעולה אפשריים סביב הגז הישראלי: צינור גז היה יכול להוביל את הגז לתורכיה, משם היה מופץ באירופה.

ישראל קטעה את מגעים אלו ופנתה לפרויקט גז אפשרי עם מצרים ואיטליה – אולם גם בפרויקט המתגבש בחזית הזו, הצינור יצטרך לעבור דרך המים הכלכליים של תורכיה או של לוב. כל עוד זה תלוי בממשלה הרשמית של לוב, ולא בצבא המורד של הגנרל ח'ליפה חפתר, לתורכיה יהיה משקל קובע בגורל הפרויקט. לעת עתה, גם איטליה לא אישרה מצדה את הקמת הצינור.

כאשר כל נושא הגז הימי באזור אפוף סכסוכים וספינות מלחמה מלוות ספינות סקר, עסקת הצוללות הישראלית-מצרית-גרמנית השערורייתית מתגלה באור חדש. ניתן לדמיין, בנוסף לשחיתות האישית המעורבת (לכאורה, כמובן), שבדיוק עם עין על העימותים הימיים האפשריים הללו והעסקאות האפשריות אישר נתניהו את רכישת הצוללות עבור ישראל ואת מכירת הצוללות למצרים תוך עקיפת הדרג המקצועי.

העובדה שישראל, מצרים, איחוד האמירויות והאיחוד האירופאי ניצבות כולן מול תורכיה בצורה כזו או אחרת בסבך הסכסוכים באזור עשויה להיות גורם חשוב בהתפתחויות כמו הסכם הנורמליזציה עם האמירויות ואולי שיתופי פעולה אפלוליים אחרים בעתיד.

האבסורד הטראגי של מלחמות גז

אבל אם נשים את כל הריאל-פוליטיק האזורי בצד ונסתכל על התמונה הגדולה, מדובר בסיפור אבסורדי וטראגי.

פחות או יותר בכל המדינות המעורבות, חיי היום יום נמצאים כרגע בסימן משבר חריף: מגפת הקורונה הקטלנית, שפל כלכלי הולך ומעמיק, ושינוי אקלים שהולך ומחריף, כולם בו זמנית. במקום להפנות משאבים להתמודדות עם האתגרים האלו ודאגה לצרכיהם של האנשים, הממשלות מפנות את משאביהן לדברים הכי הרסניים שכסף יכול לקנות: כלי נשק ודלקים מאובנים.

זוהי הטרגדיה, והאבסורד הוא הצד השני של המטבע: כל זה קורה סביב מקורות אנרגיה שלא רק מאיצים את הרס הסביבה ושחיקת היכולת לקיים חברה אנושית בכבוד, אלא גם בכלל לא ברור שהם כלכליים.

האסדה במאגר הגז תמר (צילום: משה שי / פלאש90)

מקורות אנרגיה שלא רק מאיצים את הרס הסביבה ושחיקת היכולת לקיים חברה אנושית בכבוד, אלא גם בכלל לא ברור שהם כלכליים. האסדה במאגר הגז תמר (צילום: משה שי / פלאש90)

עוד לפני משבר הקורונה, עלויות האנרגיה המתחדשת ירדו מתחת לעלויות של גז ונפט. הדבר נכון במיוחד לאזורים עם אספקה מתמדת של רוח – או שמש, שמאירה בשפע על כל האזור המדובר.

כעת, עם משבר הקורונה וצניחת הביקוש לנפט ולגז, מחירי הדלקים יורדים ולא ברור אם אי פעם יהיה ניתן להחזיר את העלות שמושקעת בחיפושם ופיתוחם כיום.

העובדה שמדינות ממשיכות לרדוף את המשאבים האלו למרות החסרונות הכלכליים שלהם יכולה להראות פרדוקסלית: הרי תמיד נאמר שהסיבה שהעולם לא עובר לאנרגיות מתחדשות היא כלכלית, שפשוט יקר מדי לעשות את זה. אבל מסתבר שהסיפור הוא אחר, ותמיד היה אחר.

מחד, האלמנט הכלכלי במשוואת האנרגיה איננו שאלת עלות-תועלת פשוטה. כלומר, זו לא רק שאלה של איך הכי משתלם למשק בית, לעיר או למדינה להפיק אנרגיה. השאלה הכלכלית האמיתית היא אחרת: איך ניתן להפיק רווחים. דלקים מאובנים נשארו מרכזיים עד כה כיוון שהם פשוט רווחיים יותר עבור מי ששולט בהם.

אבל לצד ההיבט הכלכלי תמיד היה היבט נוסף, לרוב חופף, היבט פוליטי-אסטרטגי: כוח, שליטה, השפעה. מבחינה אסטרטגית, באר נפט או גז, או מכרה פחם, הן נקודות שליטה טבעיות. מי שמשתלט על נקודה קטנה זו על המפה שולט במשאב לו זקוקים גם יריביו וחבריו – מתוך מעמקי האדמה יוצאת לא רק אנרגיה, לא רק כסף, אלא כוח פוליטי גולמי.

רווחי או לא, כלכלי או לא, כל עוד הדלקים משני האקלים שימושיים, כל עוד יש להם ערך כלשהו, הם ימשיכו להיות מוקד טבעי לסכסוכים ועימותים.

אנרגיות מתחדשות, בינתיים, מציגות פרופיל פוליטי-אסטרטגי אחר לחלוטין: אי אפשר לתפוס נקודה אסטרטגית וממנה להשתלט על אספקת השמש והרוח של האיזור. מקורות האנרגיה האלו מבוזרים מטבעם וקשה עד בלתי אפשרי לתפוס מונופול על האספקה שלהם. זו אחת הסיבות שקשה להרוויח מהם.

מצד שני, כיוון שהשמש והרוח באות והולכות עם הלילות והעונות, השימוש היעיל באנרגיות שכאלו מכתיב שיתוף פעולה איזורים – גם מעבר לגבולות מדיניים. במצב אופטימלי, למשל, צפון אפריקה תזרים אנרגיית שמש דרך כבלים תת-ימיים לאירופה במהלך היום, ואירופה תזרים אנרגיית רוח בחזרה במהלך הלילה. קשה מאוד לדמיין מצב שכזה באיזור שרוי בעימותים ומחלוקות.

כך המקרה של הגז הימי מראה לנו הקשר נסתר לרוב סביב הרס האקלים: לאומנות ומיליטריזם מזינים את הרדיפה אחרי דלקים משני-אקלים, והתלות בהם מזינה את הלאומנות והסכסוכים.

בדיוק כשם שהרס האקלים בישראל-פלסטין בלתי-נפרד מהכיבוש, בדיוק כשם שהרס האקלים באמריקה – אלופת הרס האקלים – בלתי-נפרד מהגזענות, הרס האקלים במזרח הים התיכון בלתי-נפרד מהסדר העולמי הלאומני של מדינות וצבאות המתחרים ביניהם על עליונות ושליטה.

כדי לצאת ממשבר האקלים המאיים על כולנו, עלינו ללמוד לחשוב איזורית, ועלינו להתעמת עם האליטות הפוליטיות והצבאיות שקיומן תלוי בסדר הלאומני ההרסני, חברתית וסביבתית כאחד. מצד שני, עלינו גם להתחיל להכיר בתרומה ההדדית של המאבקים שלנו: כל סרבנית גיוס היא לוחמת אקלים, כל פעיל סביבה הוא לוחם שלום. חלקן פשוט עוד לא מודעות לזה.

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf