newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קיצור תולדות הסדרת הגזל

למדינת ישראל יש היסטוריה מפוארת של הסדרת הגזל מהפלסטינים. מי שעקב אחרי היסטורית הנישול, לא ממש מזדעזע מחוק ההסדרה

מאת:

אז חוק ההסדרה עבר בשעה טובה. מברוק לכנסת ישראל.

למען האמת, אני מתקשה להבין את הזעזוע הנדהם של ציונים טובים מאסכולת "היהודית והדמוקרטית" נוכח אישור החוק; בסך הכל הכנסת הוכיחה נאמנות למסורת ארוכה של גזל בחסות החוק של נכסי פלסטינים, היא לא באמת המציאה פה טריק שלא הכרנו היטב קודם.

המסורת הזו מתחילה, כמובן, ממש מראשית ימי המדינה, עם חוק נכסי נפקדים מ-1950, שבא "להסדיר" את הפקעת רכושם של הפלסטינים אשר מיום 29 בנובמבר 1947 ועד לסיום מצב החירום שהוכרז ב-48' (דבר שלא קרה עד היום) שהו באחת ממדינות ערב "או בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטחי ישראל". משמעות הדבר היא שמדינת ישראל הכריזה כי בכל הנוגע לקרקעות ורכוש, ב-1948 נפתח דף חדש, נקי. אבל רגע, רק בכל הנוגע לרכושם של פלסטינים, מפני שיהודים יכולים עד היום לתבוע רכוש שהיה שייך להם לפני 48' ורשויות המדינה יותר מישמחו לפנות משם עבורם משפחות פלסטיניות, ראו בשיח' ג'ראח למשל.

>חוק ההסדרה הוא הנמלה על הפיל של מפעל הגזל של ההתנחלויות

פליטים פלסטינים מהכפר הפלסטיני ״ליפתא״ מנציחים את זכר הנכבה, בעוד יהודים צופים בהם (יותם רונן/אקטיבסטילס)

פליטים פלסטינים מהכפר הפלסטיני ״ליפתא״ מנציחים את זכר הנכבה, בעוד יהודים צופים בהם (יותם רונן/אקטיבסטילס)

הסדרת הגזל היא דרכה של הציונות

ב-1967 המצב מסתבך עוד יותר: עם סיפוח ירושלים המזרחית, הוחלו עליה בפועל גם כל חוקיה של מדינת ישראל, כולל חוק נכסי נפקדים. המשמעות היא שבעצם רכושם של כל תושביה הפלסטינים של העיר הפכו לנכסי נפקדים, כי בתקופה אליה מתייחס החוק הם היו תושבי מדינת אויב, קרי ירדן, ששלטה באותו הזמן על השטח. המצב הזה היה אבסורדי מדי אפילו בשביל התיאבון הגדול של ישראל, שהחריגה מהחוק הזה את אותם פלסטינים שבפרק הזמן המדובר שהו פיזית בשטח שלימים יסופח. אבל מה עם כל תושבי הגדה המערבית המתגוררים מחוץ לשטח המסופח אבל מחזיקים בו בנכסים? אה, פה לא עזרו עמדותיהם הנחרצות של כמה וכמה יועצים משפטיים שחזרו ואמרו שהחלת חוק נכסי נפקדים על אלה היא פסולה מן היסוד, והחל משנות השמונים החלו להשתמש בו באופן מסיבי כדי לנשל פלסטינים מרכושם ולהעביר אותו לידי מתנחלים נלהבים שעד היום מרימים בבתים האלה כוסית לזכרו של ברוך גולדשטיין בכל חג פורים.

כלומר מה שהיה לנו עד כה זה שישראל אומרת ככה: מה שהיה שייך ליהודים לפני 48' ועכשיו נמצא בשטח ישראל – שלנו. גם מה שהיה שייך לפלסטינים שגורשו או נמלטו מבתיהם ב-48' – שלנו. וגם מה ששייך לפלסטינים שמעולם לא עזבו את בתיהם אבל איתרע מזלם וסיפחנו את השטח עליו יושבים הנכסים והפך לחלק ממדינת ישראל – שלנו. וזה עוד בלי לומר מילה על הכרזת קרקעות כאדמות מדינה כדי לנשל פלסטינים בתוך ישראל, על התעלולים של קק"ל ועל הדרכים המניפולטיביות ל"רכישת" קרקעות בטרם הקמת המדינה. אז החוק שעבר אמש הוא בסך הכל הצעד המתבקש הבא: גם מה ששייך לפלסטינים שמעולם לא עזבו את בתיהם וגם לא סיפחנו בכלל את הקרקע עליה יושבים נכסים אלה והיא לא חלק מהמדינה – שלנו.
מי שלא עקב אחרי הפרקים הקודמים, שימשיך לגלגל עיניים בתדהמה ובזעזוע ולתלוש לעצמו שערות מהחרדה לגורלה של זאתי, "היהודית והדמוקרטית". מי שעקב, מבין שזאת היא דרכה היחידית של הציונות בישראל מראשית ימיה. זאת ואין בלתה.

>מהאנשים שהביאו לכם את המלחמה הנהדרת בעיראק; מלחמה נגד איראן

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf