הנקמה היא ערך מרכזי של החברה הישראלית
הימים האחרונים חשפו בפנינו כמה וכמה עדויות לאופי הנקמני של ישראל - אופי המוזן על ידי התמנון המכונה "ביטחון", אבל גם מזין אותו
1. עבדאללה אל-דע'מה
ביום ראשון, 9 באוגוסט, הודיע שב"כ כי עצר במחסום ארז את עבדאללה אל-דע'מה, בן 38, ובקרוב יוגש נגדו כתב אישום בשל מעורבותו לכאורה בהרג שני חיילים לפני עשר שנים.
שמו של דע'מה צף במערכת ההתרעה כשהגיש בקשה לצאת מהרצועה כדי לתרום מח עצם לאחיו האני (44), המאושפז כבר זמן רב בבית החולים תל השומר, ועתה מצבו קריטי. במערכת זוהה עבדאללה כמי שלקח חלק במבצע הטמנת מטעני נפץ לא רחוק מגדר המערכת באזור כיסופים, בתוך שטח רצועת עזה. כוח של גולני שעלה על מטען התפוצץ ושני חיילים נהרגו.
בית משפחתו של יזן מגאמס, החשוד במעורבות ברצח רנה שנרב, בביר-זית, שנהרס על ידי צה"ל ב-5 במרץ 2020 (צילום: פלאש90)
עוד פורסם שדע'מה גויס לגדודי חללי אל-אקצה, אך סירב בתואנות שונות להשתתף בפיגועי התאבדות או לעזור לגייס אנשים לצורך פיגועים כאלה. אני מציינת את הפרט הזה משום זילות המונח "טרור" באמצעי התקשורת הישראליים, כאילו אין כל הבדל בין הטמנת מטען בתוך שטח הרצועה שמכוון כלפי חיילי הכיבוש הפולשים אליה, לבין פיגוע התאבדות בקרב אוכלוסייה אזרחית.
על כל פנים, בני המשפחה ערכו כולם את הבדיקות, אולם רק נתוניו של עבדאללה נמצאו מתאימים כדי לתרום מח עצם לאחיו החולה. עבדאללה הגיש את הבקשות הנדרשות כדי לצאת מהרצועה לתל השומר, וכך גם אחותם של השניים.
הבקשות אושרו. האח והאחות הגיעו למחסום ארז, אולם אז נעצר עבדאללה ואחותו נשלחה חזרה לביתה – מה שתבע, על פי תקנות הבריאות המחמירות ברצועה, בידוד של שלושה שבועות. זאת, כאשר לשב"כ היה ידוע לכאורה שהאישורים ניתנו רק כמראית עין, כדי ללכוד את עבדאללה.
מדברי עורך דינו של עבדאללה דע'מה עולה כי בחקירתו הובהר לו שאם יודה במעורבות הצבאית האמורה, יוכל לתרום את מח העצם לאחיו. וכך אכן עשה: הוא מכר את חירותו, ועל סמך הודאתו ייכלא לשנים ארוכות, תמורת הצלת חיי אחיו.
המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, העוקב אחר המקרה, מציין שמחסום ארז משמש לא אחת לסחיטת אזרחים המבקשים לצאת מן הרצועה בשל צרכים הומניטריים. אישור יציאה ניתן בתמורה למידע, הבטחה לשיתוף פעולה, וכדומה. כאן, כמובן, החילופין כואבים במיוחד: חיים תמורת חירות.
"סגירת מעגל", "סגירת חשבון", "הצדק נעשה". כך סוקר האירוע בהתרגשות והתרוממות רוח באמצעי התקשורת. ולא: סחיטה והעמדה בפני ברירה אכזרית לצורך נקמה.
אין כאן עילה זולת נקמה (ויחסי ציבור). נקמה היא ערך יסוד בחברה הישראלית-ציונית ועיקרון מנחה של מערכת הביטחון לזרועותיה (בפרט החשאיות). כל כך יסודי הערך הזה, עד שמסגור הסיפור הזה כסיפור של נקמה וסחטנות פשוט לא עלה כלל על דעתם של עורכי מהדורות החדשות.
2. יונה אברושמי
המקרה הזה מתחבר גם לעניין יונה אברושמי. אברושמי הורשע ברצח אמיל גרינצוויג, והרשעתו נותרה בעינה גם לאחר מסע ערעורים ארוך. במהלך מאסרו הוא הורשע בדקירת שני סוהרים באמצעות דוקרן וכן בצריכת סמים מסוגים שונים.
ב-1997, 14 שנים לאחר הרצח, קצב הנשיא עזר וייצמן את מאסר העולם של אברושמי ל-27 שנה. את שנות מאסרו האחרונות הוא העביר בהוסטל מחוץ לכלא. למרות זאת, בשל צריכת הסמים, בקשתו לשחרור מוקדם נדחתה, והוא שוחרר לבסוף ב-2011 לאחר ריצוי כל תקופת מאסרו.
בימים האחרונים, לאחר הריאיון (השערורייתי, הסחטני והעברייני בפני עצמו) בערוץ 12, נשמעו טענות לפיהן מקומו של אברושמי היה צריך להיות בכלא לכל חייו ואסור היה לשחררו: מאסר עולם הוא מאסר לכל החיים.
יש מעט מאוד מדינות שמתייחסות כך לעונש מאסר העולם. ובצדק. זו גישה שאין בה כל יתרון לבד מנקמה. מדיניות כליאה אינה אמורה להיות נקמנית, וכאשר היא כזאת, היא מעידה על אופי החברה המכוננת אותה – על אופי חוקיה ומנגנוני הביטחון שלה.
רוצחו של אמיל גריצוויג, יונה אברושמי, משתחרר מהכלא ב-26 בינואר 2011 (צילום: פלאש90)
נכון, הדברים שהשמיע אברושמי באוזני מדובבו ביום שישי אינם יכולים להתפרש אלא כהסתה לרצח, ועליה יש להעמידו לדין בדחיפות. אבל קציבת עונשו ושחרורו היו ראויים בעתם.
עם זאת, יש לזכור כי אותה מערכת שקוצבת מאסרי עולם לטרוריסטים ובוחנת באופן ענייני את בקשותיהם לשחרור מוקדם – במקרה של חגי סגל, זאב חבר וחבר מרעיהם, השחרור היה מוקדם בהרבה! – שוכחת מכל זה כשמדובר בפלסטינים שהורשעו ברצח יהודים על רקע פוליטי.
כך חבושים עדיין בכלא עשרות בשנים אזרחי ישראל שהורשעו ברצח חייל עוד לפני הסכמי אוסלו. תנאיהם רחוקים מתנאי מאסרו של אברושמי. על הוסטל כמובן אין מה לדבר, אבל גם לא על טלפונים או יציאות לחופשה (גם לא כדי לסעוד הורה גוסס). וזאת למה? מסיבה אחת בלבד: נקמה. ישראל הנקמנית מובילה את השב"כ הנקמני ומובלת על ידו.
3. ברוך בן-יגאל
על קברו של בנו יחידו, עמית, התייפח ביום שני (10 באוגוסט) האב השכול ברוך בן-יגאל. כאבו עצום. "אני מבקש ממך סליחה… אני מתבייש.." הוא הטיח זעקותיו בקבר.
אי אפשר להישאר אטומים לנוכח האב הבוכה. אבל בשל מה הוא מבקש את מחילתו של בנו? מדוע הוא מתבייש? בשל החלטת שופטי בג"ץ, מני מזוז וג'ורג' קרא, לבטל צו הריסה של בית בכפר יעבד בגדה המערבית.
בבית מתגוררים אשתו של נזמי אבו בכר ושמונת ילדיה. האב, נזמי, נאשם – וטרם הורשע – ברצח עמית ז"ל. מזוז וקרא מבהירים שמדובר בהרס ביתם של חפים מפשע – אם ושמונה ילדים שייוותרו ללא קורת גג אם ייהרס ביתם.
"הם אומללים, אז מה אני?", מגיב ברוך בן-יגאל. כאילו אומללותן של תשע הנפשות הללו מאזנת משהו מאומללותו שלו. ובעצם, כן, יש נחמה קטנה: נחמת הנקמה. נקמה. נקמה. ערך היסוד המכונן חברה חולה.
הפגנה של אם תרצו מול ביתו של שופט בית המשפט העליון מני מזוז, נגד ההחלטה לא להרוס את ביתו של נזמי אבו בכר, שהואשם ברצח החייל עמית בן יגאל, ב-10 באוגוסט 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)
במאמר מוסגר, חשוב להתעכב שוב על האשמה שאותה מדגישים גם השופטים הרחומים (באמת). רצח? מדי לילה בלילו, או אולי מדי שחר בשחרו – בין שלוש לארבע – פולשים חיילי צבא הכיבוש אל הקהילות הפלסטיניות הנמות. הם שוברים דלתות ומנעולים, שולפים זאטוטים רדומים ממיטותיהם, פוקדים בעילגות על בני המשפחה להצטופף בחדר אחד, שופכים מגרות על תכולתן, ומדי פעם נוטלים עמם למעצר אחד מבני המשפחה.
"פעילות שגרתית", כך מכונים הפוגרומים הללו. לפעמים, לעתים נדירות ממש, הגדודים נתקלים בהתנגדות. כך היה בשבוע שעבר בג'נין. כך היה גם באותו לילה שבו שמע אבו בכר את הפולשים לכפרו. הוא עלה על גג ביתו, שמע זעקות מבית השכנים, אליהם נטפלו הפעם הפולשים-הכובשים לשם מעצר.
בשלב זה – כך על פי הפרקליטות – "הוא הבחין בחיילים בשני טורים והחליט לקחת לבנה ולהשליכה מהגג לעברם". לפנינו שוב אותו טשטוש מוכר וממכר בין הפעולות האלימות השונות, כשהן מבוצעות בידי פלסטינים נגד ישראלים. את ההתעללות הנרחבת, מדי לילה בלילו, תושבי הגדה אמורים פשוט לקבל בהבנה, או לכל היותר בחריקת שיניים, בפה סגור.
משפחות שכולות נחשבות בארצנו לפוסק האחרון. כאביהן אמורים לקבוע פסק דין וגזר דין, תנאי קציבה ואפשרויות שחרור, הריסת בתים ומשפחות. הכל. גם המובנות מאליה של הנורמה הזאת נגזרת מערך היסוד הנקמני.
אבל משפחות שכולות אינן גזורות מבד אחד. הורים שכולים הם בני אדם, ויש להם עמדות פוליטיות, השקפת עולם. הפרט הטריוויאלי הזה נשכח כאן לעתים קרובות מדי, נמחק. כך בתגובות הפוליטיקאים מכל גווני הימין – ממפלגת העבודה ועד בצלאל סמוטריץ' – וכך בכל כתבה בעיתון ובטלוויזיה, כמו הכתבות שהציגו אמש את האב השכול ברוך בן-יגאל.
גם זה, הרי, סוג של סחיטה. וכשצפיתי בהן, הוצף לבי בהתפעלות ובהכרת תודה על אצילות נפשה של רובי דמלין, אמו של תלמידי המקסים דיוויד, זכרונו לברכה, ועל משפחות שכולות אחרות שמסרבות למנטליות הנקמה השלטת, מלכת הקונצנזוס.
4. ואנונו
ד"ר ענת מטר מלמדת פילוסופיה פוליטית ופילוסופיה של השפה באוניברסיטת תל אביב וחברת הוועד למען האסירים הפלסטינים וארגון אקדמיה לשוויון
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
